נזר הקודש - חולין קנז

מהאבר היוצא שהוא ג"כ קודש, ואמרו חכמים שכמו שהדין בשחט טריפה במוקדשין מטמאה, כן הדין באותו אבר שמטמאה את העובר שהוא קודש. והנה לפירש"י שפירש בהדיא בדברי שמואל דשחיטת הטרפה של קדשים, עי' פירש"י ע"ג, וכן פירש"י לקמן קכ"ג ע"ב בד"ה מטמאה במוקדשין כלומר אם של מוקדשין היא, ע"כ מיירי הכא שהבהמה היא ג"כ של מוקדשין כגון חטאת או שלמים והיינו דע"כ סבר רש"י דבשחיטת בהמה של חולין לא גזרו חכמים שתהא מטמאה קדשים, וע"כ מיירי הכא בבהמה של קדשים ממש והעובר ג"כ קודש, ומקבל טומאה מהאבר היוצא שדינו כדין טרפה שחוטה

ומטעם זה אין לפרש הכא דהבהמה היא חולין והעובר קודש, דהיינו שהקדיש את העובר דזה איתא גם לבר פדא דסבר בתמורה י' דאין קדושה חלה על עוברין, אבל זה דוקא במקדיש עובר בבעלת מום, אבל בתמימה חלה קדושה כמבואר בתמורה י"א, אמנם זה לא שייך הכא משום דכיון דמיירי בכלו לו חדשיו, והוא יוצא דופן נפסל הוא לקרבן, ואין בו קדושת קרבן. ובזה לא גזרו חכמים טומאה, וע"כ דמיירי שהבהמה היא של מוקדשין, וממילא העובר גם כן קודש ומקבל העובר טומאה מהאבר היוצא שדינו כדין טרפה שנשחטה, והיינו שדין האבר שהוא אסור מטעם בשר שיצא חוץ למחיצתו שהתורה קראתו טריפה כמו שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו שדרשו חז"ל בשר שיצא חוץ למחיצתו טריפה הוא, ודין העובר כמו שנגע בטריפה של קדשים שנשחטה, ויוצא מזה שטרפה של קדשים שנשחטה מטמאה קודש

והנה יש לעיין האי עובר כיון דהוא יוצא דופן ופסול הוא לקרבן גם מלבד שיש בו אבר היוצא שהוא פסול, וא"כ מה שייך לומר בו שנטמא מטעם קדושה, ובשלמא אם אמרינן כר"ל דסבר בגמ' דאין מונין בו ראשון ושני והיינו דהעובר עם הבהמה חד גופא הוא אתי שפיר דכיון דנטמא העובר נטמאת גם האם אתי שפיר כיון דהאם היא קרבן ממש, אבל לר' יוחנן דסבר תרי גופי נינהו ואם לא שייך טומאה על העובר אם כן לא נטמאת האם

וע"כ צריך לומר דכיון דהדין דהיוצא דופן שנולד מן בהמה שהיא קרבן דיפדו ויביא בדמיהן קרבן הראוי להם כמו"ש הרמב"ם בפר"ד מתמורה ה"י, להכי קודם הפדייה יש להם קדושה לקבל טומאה לר' יוחנן דמונין בו ראשון ושני, הנה הפרה מקבלת טומאה מהעובר

והנה איתא בגמ' לקמן ע"ד איתיביה ר"ל לר' יוחנן הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכ"א מגע טרפה שחוטה בשלמא לדידי דאמינא חד גופא הוא היינו דאיתכשר בדמא דאמיה, אלא לדידך במאי איתכשר וכו'. והנה לפי מה שמבואר דמיירי בבהמת קדשים הלא איכא למימר דאיתכשר בחיבת הקודש. וראיתי בבעל המאור דפירש דעיקר הפירכא מר"מ דאי מדברי חכמים דמיירי במוקדשין הא איתכשר בחיבת הקודש יעו"ש. וכן פירש המהרש"א והביא שכן פירש הבעל המאור. והנה נשמע מזה דהעובר אעפ"י שקדושתו הוא רק להיות נפדה להקריב קרבן הראוי להם ג"כ שייך בזה חיבת הקודש להיות מוכשר על ידי זה וחידוש דין הוא, אבל ע"כ כן מוכח משיטת רש"י ובעל המאור כמו שפירשנו

אמנם הרמב"ם מפרש ע"כ המשנה באופן אחר, והוא דכתב בפר"ב מאבוה"ט ה"ט וז"ל, שחט את אמו ואח"כ חתכה האבר כטרפה שנשחטה ושאר בשר העובר מגע טריפה שחוטה שהיא מטמאה את הקודש, אבל לא את התרומה עכ"ל. מבואר דמפרש דברי חכמים בבהמה של חולין ומפרש זה לשיטתו שכתב שם בה"ח טריפה שנשחטה אעפ"י שהיא טהורה מן התורה אם נגע בה הקדש נטמא מדברי סופרים יעו"ש. וזהו שמפרש דברי שמואל בבהמת חולין טריפה שנשחטה שמטמאה קודש, ולדבריו יש לפרש הסוגיא בהא דמותיב ר"ל לר' יוחנן דמותיב מדברי חכמים ג"כ והיינו דכיון דאמרו חכמים דהעובר מקבל טומאה מהאבר במאי איתכשר כיון דתר גופי נינהו האבר והעובר הרי לא מהני ההכשר דדם האם של השחיטה. ולכאורה זה מסתבר יותר לומר דהפירכא היא מחכמים מדמביא לדברי חכמים, דלדברי הבעל המאור לא היה להש"ס להביא רק דברי ד"מ, ומדמביא גם לדברי חכמים משמע שגם מדברי חכמים מותיב

אבל יש להבין כיון דהעובר הוא חולין וא"כ לא נטמא העובר בהאבר, וא"כ היאך יטמא העובר קודש כיון דהוא בעצמו טהור, וע"כ דסבר הרמב"ם דגזרו חכמים טומאה בשוחט את הטריפה אף של חולין דנטמא גם השוחט אותה בנגיעה להיות מטמא קדשים, וזה נלמד מהא דאמרו חכמים דנטמא העובר מהאבר שדינו כדין טרפה ששחטה והיינו דהעובר הנוגע בהאבר נטמא לטמא קודש, ומזה תצא הדין דגם השוחט את הטרפה אף בבהמת חולין נטמא להיות משמש בקודש

והביאור בזה דסבר הרמב"ם דהגזירה היתה דכל הנוגע בטריפה שחוטה להיות מטמא קודש אעפ"י שלא נטמא הנוגע טומאת עצמו, והיינו דעשאו חכמים הנוגע בטריפה שחוטה להיות דינו כשרץ עצמו מדרבנן להיות מטמא קודש

ויש להוכיח זה משום דאל"כ תקשה היאך נטמא העובר מהאבר בלא הכשר מים לר' יוחנן דסבר דתרי גופי נינהו האם והעובר, וא"כ לא איתכשר בדם השחיטה, וכמו שמותיב ר"ל לר' יוחנן ומשני דסבר כר' שמעון דשחיטה עצמה מכשרת, אבל הרמב"ם לא סבר כר' שמעון, וא"כ יש להקשות האי עובר במאי איתכשר, וע"כ צריך לומר דסבר הרמב"ם דעשאו חכמים להנוגע בטריפה שחוטה לטמא מחמת עצמה, והרי הוא הנוגע כנוגע בשרץ עצמו מדרבנן

ולפי"ז ע"כ גם להרמב"ם הפירוש בהא דמותיב ר"ל לר' יוחנן להוכיח מהא דהכשר דחד גופא הוא, ע"כ הוא מדברי ר"מ דסבר הבשר מגע נבלה אבל לחכמים דסברי הבשר מגע טריפה לא בעי הכשר כלל כמו שכתבנו. והנה יוצא מזה דפליגי רש"י והרמב"ם בהא דטריפה שנשחטה דלרש"י הוא רק בבהמה של קדשים, וכן הוא דעת בעה"מ. והרמב"ם סבר דבבהמה של חולין מיירי המשנה, ומסתמא מפרש שזהו גם דינו של שמואל

ויש לעיין היאך סבר הרמב"ם בבהמה של קדשים טריפה שנשחטה אם על של קדשים ג"כ גזרו טומאה, או דלמא שרק על טריפה של חולין גזרו, ולא על של קדשים שנשחטו בעזרה. והנה בפר"ב מאבוה"ט ה"ח כתב סתם טריפה שנשחטה, והנה בהמת חולין בודאי כוונתו מדלא כתב של קדשים, ועוד דזה מוכח מהא דכתב שם בהלכה ט', וכמו שכתבנו לעיל, אבל טרם ידענו היאך כוונתו בבהמת קדשים, והלא אפשר לומר דלא גזרו על בהמת קדשים בטרפה שנשחטה שלא להרבות טומאה בעזרה

ואם גם בבהמת קדשים כן הדין, א"כ תצא מזה שהכהן השוחט קרבן ונמצאת טרפה נמא הכהן אם נגע. וראיתי באור שמח שכתב לפרש כוונת הרמב"ם דגם בבהמת קדשים כן הדין. והנה כתב שם לפרש המשנה דפר' תמיד נשחט ס"ד ע"ב שחט ישראל ופריך הש"ס לא סגי דלאו ישראל, ומפרש דלהכי שחט ישראל מפני שאם ישחוט כהן פן ימצא הפסול טריפה ונטמא הכהן לקודש יעו"ש. אמנם כיון דחזינן דהש"ס משני שם דהתנא קמ"ל דזר כשר לשחיטה הרי חזינן דלא חש לזה הש"ס, וא"כ אדרבה יש מקום לומר דלא גוזר טומאה על טריפה שנשחטה בעזרה, ולהכי אם נפרש דהרמב"ם סבר דדוקא לטריפה של חולין גזרו אתי שפיר הסוגיא דפסחים שם

אבל תקשה מזה לרש"י ובעל המאור מדוע לא משני הש"ס כן דחששו לטומאתו של כהן, ולהכי שחט ישראל

אמנם בלאו הכי ליכא למימר דבשביל זה ישחוט ישראל דהרי יכול הכהן לשחוט בלא שיגע בבשר אחר השחיטה ולא נטמא, דע"כ רק בנגיעה נטמא כדאיתא ריש מכיליתן שלא נטמא בלא נגיעה, וכן פירש"י לקמן קכ"ג ע"ב ד"ה בטריפה.