נזר הקודש - חולין קנו

תניא בתוספתא דאהלות שם במה שהשיבו חכמים לר"ע דבר אחר לא אם אמרת בעצמות שבידוע שכולן לפניך, תאמר בדם שאם נשתיירה הימנה טפה כל שהוא טהור, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בזמן שיצא כולו, אמרו לו אי אפשר בכך יעו"ש. והמפרש מפרש הא דאמרו חכמים שאם חסר כל שהוא טהור, (מפני שכיון שחסר לחיותו שיוכל לחיות בה אין זה דם הנפש יעו"ש). ואין לזה ביאור כלל דהרי חכמים השיבו לר"ע דמטמא בדם שיצא בפחות מרביעית, והיינו שסברי דעדיין נשאר בבשרו עוד דם שלא יצא, ואם כן יש לו שיעור ליחות שהיה יכול לחיות, וא"כ סברי שזה הדם הוא דם הנפש, ועל זה השיב ר"ע שדינו ביצא כולו, והחכמים השיבו שאי אפשר שלא נשאר בו עוד דם, הרי עיקר הפלוגתא אם נשאר בו עוד דם או לא אבל אם באמת נשאר בו עוד דם גם ר"ע מודה דלא מטמא, אעפ"י שע"כ באופן זה הוי הדם שיצא דם הנפש, וע"כ האי פירושא ליתא

אמנם הפירוש בהתוספתא דר"ע דסבר דם הקטן כל שהוא הביאור כיון שאין בגופו רביעית סגי גם בפחות מרביעית מפני שזהו שיעור חיותו, ועל זה השיבו חכמים דאפשר לומר שנשאר בו עוד דם, ובהדם הנשאר בצירוף מה שיצא יהיה שיעור רביעית, נמצא דחיותו היתה ברביעית וא"כ צריך להיות ברביעית, ובחסר רביעית היה טהור, ועל זה השיב ר"ע שדעתי רק באופן שידוע שאין עוד בפנים, והדם שיצא הוי כולו ממש, וכיון דחיותו היתה בזה דם המועט וקרינן בזה נפשו ומטמא גם בפחות מכשיעור, כיון שזהו כל דמו, ועל זה השיבו חכמים דאי אפשר להוציא כל דמו, וא"כ תמיד איכא לדון דאין זה כל דמו, וממילא אין לטמא אלא ברביעית זה נראה ברור

והנה גם לר"ע באופן שמספקא ליה אם זה הדם הפחות אם הוא דמו, אמר בהדיא שבזה אינו מטמא בפחות מרביעית, והוא מזה שאמר אף אני לא אמרתי אלא בשיצא כולו, ואם הדבר בספק הוי הדין כספק טומאה דעלמא דברה"י ספיקו טמא וברה"ד ספיקו טהור

ומזה מוכח גם כן דלא כהגאון מלבי"ם דכתב דסברת ר"ע דמטמא גם בפחות מרביעית בקטן מטעם דסבר דרביעית משני בני אדם טמא הנה מלבד דאין זה שייכות זה לזה כמו שכתבנו לעיל, הנה הלא מבואר בתוספתא דטעמו מפני שזה חיותו, ובנפל שע"כ לא שייך סברא זו דבלאו הכי אין לו חיות, וע"כ הביאור בהספרי דמיירי בבן שמונה ויצא ממנו דם בשיעור רביעית. ורק פליגי אם הדם של בן שמונה נחשב לדם וכמוש"נ בס"ד

והנה הא דתנן בפר"ב דאהלות מ"ו ברביעית דם הבא משני מתים דר"ע מטמא וחכמים מטהרין, כתב רבינו הגר"א ז"ל דפליגי גם כן באופן שיצאו השתי רביעיות משני מתים גם כן סברי רבנן בהא נמי דטהור יעו"ש. ביאור דברי רבינו, דמיירי שיצא מכל מת ומת בשיעור רביעית לכל אחד, ואח"כ נתערב חצי רביעית מזה וחצי רביעית מהשני. נמצא דכל אחד היה בו מעיקרא כשיעור לטמא, ומכל זה מטהרי רבנן, כיון שעכ"פ עכשיו ליכא שיעור מכל אחד ואחד, ושני נפשות כשהמה לחצאין אינם בצירוף

וקשה דהלא איתא בתוספתא דאהלות פר"ג פליגי בזה תנאי, והיינו דאיתא שם אמר ר' יהודה לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפרשה משני מתים שהיא טהורה, על מה נחלקו על רביעית דם שפרשה משתי רביעיות משני מתים, שר"ע מטמא וחכמים מטהרין ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון לא נחלקו ר"ע וחכמים על רביעית דם שפרשה משתי רביעיות משני מתים שהיא טמאה, על מה נחלקו על רביעית דם שפרשה משני מתים שר"ע מטמא וחכמים מטהרין. הרי מבואר דפליגי תנאי בשיטת חכמים, ור"ש פליג על ר' יהודה וסבר דגם חכמים מודים לר"ע באופן שבאה הרביעית משתי רביעיות משני מתים

ונראה דסבר רבינו לפי מה דקיי"ל דבמקום דפליגי ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה כדאיתא בעירובין מ"ו ע"ב וביצה כ"ז, להכי מפרש המשנה אליבא דר' יהודה, ומיישב בזה מה דשנה התנא הא דרביעית דם משני מתים שני פעמים, מפני שבא להוסיף להודיע כחן של חכמים דגם באופן זה שבא הרביעית משני מתים, ונתערבו חצי מזה וחצי מזה גם כן מטהרין

ובזה אתי שפיר הא דפירש הרב ברטנורא בהא דאבר מן המת משני מתים, ואבר מן החי משני אנשים, מפרש חצי אבר מן זה החי וחצי אבר נתלש מחי אחד, ולכאורה קשה מדוע לא מפרש בניטל אבר שלם מחי זה, וכן אבר שלם מחי זה ונחלקו וצירף חצי מזה וחצי מזה דאעפ"י שהיה עליהם שם אבר מן החי מעיקרא, ומ"מ רבנן מטהרין. וע"כ צריך לומר דלא בעי לאשמעינן רבותא אליבא דרבנן משום דאיתא לקמן בהדיא אבר מן החי שנחלק לשנים טהור, הרי חזינן דאעפ"י שהיה עליו תורת אבר מן החי מקודם מ"מ טהור, וע"כ סברת הרב לאשמעינן רבותא אליבא דר"ע לומר שאעפ"י שלא היה עליו שם אבר מעולם מ"מ סבר ר"ע דמהני צירוף להיות דינו כאבר שלם ומטמא, וע"כ סברת ר"ע כמו שכתב הרמב"ם בפירושו להמשנה דכיון דר"ע דרש נפשות גבי דם לרבות דם הבא משני מתים, יליף מזה דהוא הדין בכל הדברים לגבי טומאה דמהני צירוף לעשותו כדבר שלם. ועי' בתוס' יו"ט שמביא גם כן דברי הרמב"ם, וסבר הרב כן לרבותא דר"ע שמטמא אפילו באופן שלא היה עליו שם אבר מעולם

ולפי"ז מיושב הא דהקשה מרן הגרע"א ז"ל בתוסר"ע שם מדוע לא מפרש באופן שהיה עליהם שם אבר מעיקרא, וגם באופן זה מטמא ר"ע יעו"ש. - ולפי מה שכתב הרמב"ם בפירה"מ דר"ע יליף דין אבר מן החי מהא דרביעית דם, וכיון שגבי דם סבר ר"ע דאף באופן שלא היה להדם דין טומאה מעיקרא ג"כ מהני צירוף, וא"כ גבי אבר מן החי ג"כ הדין דאפילו באופן שלא היה עליהם דין אבר מקודם ר"ע מטמא

אמנם קשה דהלא זה תליא בפלוגתא דר' יהודה ור' שמעון, ור' יהודה סבר דלא נחלקו ד' יהודה וחכמים כשפירשה משני מתים שהיא טהורה, על מה נחלקו כשפירשה משתי רביעיות, וכמו שכתבנו ואעפ"י שר"ש פליג שם, אבל הלא קיי"ל דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה, וכיון דלר' יהודה באופן זה גם ר"ע מטהר, וכיון שלמד ר"ע דין אבר מהא דרביעית דם, וכמו שמטהר גבי דם כשלא הוחזק בטומאה מעיקרא, א"כ אבר מן החי או באבר מן המת ג"כ דינא הכי דר"ע מטמא, וביותר לפי הביאור של הגר"א ז"ל דמפרש דהמשנה דידן אזלא כר' יהודה כמו שכתבנו לעיל, א"כ דברי הרב ברטנורא צ"ע

משנה, בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו וכו' שחט את אמו ואחר כך חתכה הבשר מגע נבלה דברי ר"מ וחכמים אומרים מגע טרפה שחוטה. ביאור הדברים, דר"מ דן את האבר היוצא לאבר מן החי שטמא ומטמא את העובר, ושחיטת האם לא מהני לטהר את האבר היוצא, וחכמים סברי דשחיטה אינה עושה ניפול והאבר נטהר מטומאת אבר, אבל דין האבר כדין טרפה שנשחטה שמטמאת את הקודש כן נטמא העובר מהאבר היוצא, וזו היא טומאה דרבנן כדאיתא בסוגיא כדשמואל דאמר טרפה ששחטה מטמאה במוקדשין

ויש לעיין בהאי עובר אם הוא חולין ומקבל טומאה מהאבר, ודינו כדין קדשים שמקבלים טומאה מטריפה שנשחטה, הנה כן העובד הזה מקבל טומאה מהאבר היוצא, או דלמא שמיירי בבהמת קדשים, והעובר הוא ג"כ קודש, ומקבל טומאה מהאבר היוצא מטעם שדין האבר כדין טרפה שחוטה

אמנם נראה שע"כ כיון דאמר שמואל טריפה ששחטה מטמאה במוקדשין, משמע דבחולין ליכא טומאה, וע"כ צריך לומר דמיירי שהעובר הוא קודש וכן משמע מפיה"מ להרמב"ם שכתב ואעפ"י שאינו מטמא בחולין יעו"ש. וע"כ כוונתו דמיירי הכא בבהמת קדשים או שהעובר הוא קודש, ומקבל טומאה