נזר הקודש - חולין קנד

בתוס'. ולפי"ז באשת כהן מעוברת אעפ"י שהעובר אינו מקבל טומאה מטעם דהוי טומאה בלועה, אבל עכ"פ איכא בזה משום הא דלהחלו דעכ"פ לא גרע מגוסס, שאעפ"י שאין מטמא עד שתצא נפשו, אבל עכ"פ חילול יש כאן, וזה שייך גם בעובר, ולזה נחית הרוקח להתיר מטעם ספ"ס ולא מטעם טומאה בלועה, וכמוש"נ

והנה רש"י בד"ה כי קאמר רבה דטמא מת אף על פי שהוא אב הטומאה אינו מטמא במשא, מפני שאין טומאת משא אלא למי שהטומאה יוצא מגופו. והקשו בתוס' הרי מדרס הזב דמטמא במשא יעו"ש, והיינו דהרי מדרס באה הטומאה מהזב ולא מחמת עצמו הוא ומ"מ מטמא במשא

ונראה דכוונת רש"י בהני דלא כתיב בהדיא דמטמא רק מק"ו או מבנין אב בזה לא ילפינן אלא במי שהטומאה יוצאה מגופו, משא"כ מדרס הזב דהתורה אמרה בהדיא שמטמא במשא

וגם מה שתמהו התוס' על רש"י שפירש דטבעת זו אפילו נטמאת במת אינה במשא, והקשו הא קיי"ל הרב הרי הוא כחלל כמת עצמו, וא"כ כמו שהמת מטמא במשא כן צריך להיות דין הטבעת, כתב הר"ן בחידושיו דלענין משא לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל, וכן כתב הרמב"ם בפר"ה מטו"מ וז"ל, בגדים שנגעו במת אעפ"י שהם נעשים אבי אבות הטומאה, מ"מ אין מטמאין לא במשא ולא באהל יעו"ש

ונראה שכן יש להוכיח ממשנה פר"ק דאהלות משנה ד' דחשיב חומר בכלים מבאדם שהכלים שלשה והאדם שנים, ומדוע לא חשיב עוד חומר בכלים שמטמאין במשא, ואדם שנגע במת אינו מטמא במשא כדתנן בפר"א דכלים, והטעם בזה משום דעיקר טומאת משא ילפינן מק"ו מנבלה, כמו"ש הרמב"ם בפר"א מטו"מ, ועל זה כתב הר"ן בחידושיו דאמרינן דיו לבא מן הדין להיות כנידון. וכשם שהנוגע בנבלה אין בו טומאת משא, הנה כן הנוגע במת אין לו טומאת משא לטמא אחרים על ידי משא, וזהו ע"כ כוונת רש"י דלא אמרינן טומאת משא אלא במי שהטומאה יוצאת ממנו מחמת עצמו

גמ', גזירה שמא יוציא ילד ראשו, כתבו התוס' דר"ע נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו. - והנה לפי"ז הא דכתבו התוס' לעיל ד"ה מ"ט דת"ק גבי בהמה ברועה שהושיט את ידו ונגע בעובר דלא איצטריך ק"ו דר' יצחק הוא רק לר"ע מיירי ג"כ שהושיט העובר את ידו דבאופן זה ר"ע מטמא ולא באופן אחר, וא"כ תצא מזה לר"ע דבין באשה ובין בבהמה מטמא היינו באופן שהוציא העובר את ידו, ור' ישמעאל גם באופן זה הוי טומאה בלועה

וזהו ע"כ דלא כהרז"ה שכתבנו לעיל דרק בבהמה טהור בנגיעה דיד בחוץ מטעם הק"ו דר' יצחק, אבל באשה דלא שייך זה פשיטא ליה דבהוצאת היד מטמא הנגיעה, ויש להבין במאי פליגי

ונראה דפליגי אם העובר במעי אמו טהור הוא או שהוא בעצמו טמא, רק אינו מטעם דבית הסתרים לא הוי נגיעה. ושיטת הרז"ה דעובר במעי בהמה טהור הוא מצד עצמו מטעם הק"ו דר' יצחק, אבל עובר במעי אשה כשמת טמא הוא מצד עצמו, ולהכי בהושטת ידו לחוץ מטמא בנגיעה בו, אבל התוס' סברי דאין לעובר טומאה מצד עצמו כלל, וכיון דהעובר מה שהוא בפנים טהור. להכי אין לטמאות בנגיעה דידו שהוציא לחוץ, משום דידו בתר גופיה גרירה

אמנם תמוה דפליגי בהיפוך סברא דהרז"ה סובר דביצא ידו לחוץ יצא מכלל בלוע ונקרא גלוי. והתוס' סברי דגם בהושטת יד לחוץ והעובר בפנים נקרא עדיין בלוע. והנה ע"כ דוחק לומד דבשביל גזירת הכתוב הוא דהיינו שדין הוא בטומאת מת ואדרבה אם הדבר כן בטומאת מת מדוע לא ילפינן זה גם לטומאת נבלות בעובר שהושיט ידו בבהמה שתורת בלוע עליו ולמה לי ק"ו דרבי יצחק, וצ"ע

דף ע"ב גמ', ור' ישמעאל האי מיבעי ליה לרביעית דם הבאה מן המת שמטמא שנאמר הנוגע במת בנפש אדם איזהו נפש של אדם שמטמא הוי אומר זו רביעית דם, ור"ע לטעמי' דסבר אף רביעית דם הבאה משני מתים שמטמא באהל שנאמר ועל כל נפשות מת לא יבוא שתי נפשות בשיעור אחד. וכתבו התוס' דר' ישמעאל סבר דיש אם למסורת ונפשת כתיב כדאמר בסנהדרין ד', וקשה דתרי קראי ברביעית דם למ"ל יעו"ש. ביאור דברים, דלר' ישמעאל איכא תרי קראי, היינו הקרא קמא הנוגע במת בנפש האדם, וגם הפסוק השני ועל כל נפשות מת לא יבוא. ולכאורה בפסוק ראשון כתיב נוגע, וא"כ איצטריך קרא דלא יבוא, להורות שמטמא גם באהל, דאיל ומקרא קמא לא הוי ידעינן אלא נגיעה, וע"כ צריך לומר דסגי בקרא דלא יבוא וממילא אנו יודעין נגיעה דכל שמטמא באהל כש"כ נגיעה

והנה לכאורה אפשר לומר דפליגי ר' ישמעאל ור"ע במת שלם ואין בו רביעית דם, כמו נפל שלא נתקשרו אבריו, ודם אין בו רביעית דר' ישמעאל סבר דאעפ"י שאין בו רביעית, אמנם כיון שזהו נפשו סגי גם בפחות מרביעית כיון שעכ"פ זהו נפשו, ויצוייר גם בגדול ודם אין בו רביעית דבזה מטמא גם בפחות מרביעית כיון שזהו נפשו, ולזה בעינן ריבוי, וחד קרא אתי להורות דרביעית דם הבאה מנפש שיש לו הרבה דמים מ"מ לא בעינן כל דמו, אלא סגי ברביעית, וחד קרא אתי להורות דגם בפחות מרביעית אבל זהו נפשו, דסגי גם בזה להיות מטמא. ולזה מפרש הקראי דקרא דהנוגע במת בנפש האדם בא להורות דאף שיש לו הרבה דמים, מ"מ רביעית מן הדם הרי הוא כאילו כל נפשו, וקרא השני בא להורות דאף אם אין לו רביעית, אבל הוא כל נפשו לא בעינן לצירוף ומטמא אף באהל, ור"ע סבר דבעינן תמיד רביעית, ובפחות מרביעית אין לו טומאה כלל

אמנם התוס' ע"כ לא סברי כן, והיינו דסברי דכיון דהכתוב קורא נפש ע"כ הביאור נפש דהיינו שיעור דהאדם יכול לחיות, ובפחות מזה אינו נקרא נפש. ובזה כולי עלמא מודים, רק ר"ע סבר דגם אם השיעור בא משני מתים גם כן הוי שיעור חיותא לאדם ובזה סגי, ור' ישמעאל סבר דבעינן שיעור דם שהיה להאדם המת בעצמו, ואין מצטרפין השיעור שאין בכל אחד שיעור מטעם דזה לא נקרא נפש, ולא שייך צירוף לחיותא, ולהכי הקשו התוס' תרי קראי למה לי

והנה יש לומר דלהרמב"ם ג"כ הוקשה לו זה שהקשו התוס' ולהכי כתב בפר"ג מטו"מ ה"ג דרביעית דם מן המת הוא מדרבנן, ומרן הכס"מ כתב דקראי אסמכתא בעלמא הוא יעו"ש. ובזה מיושב השגת הראב"ד שם, אבל לא כתב מנין להרמב"ם לומר כן, ואיזה הכרח היה לו בזה, ודוחק לומר שזה לחודיא מטעם דאין הנזיר מגלח עליה, אבל יש לומר דאם בשביל הקראי תקשה תרי קראי למ"ל, ולהכי כתב דהקראי המה לאו בדוקא

אמנם דברי הרמב"ם מלבד שפשטות הסוגיא לא משמע כן מדחזינן דהסוגיא מדייקת מהקרא טובא, ודוחק לומר שכל זה לא הוי אלא באסמכתא בעלמא

עוד קשה טובא מהסוגיא דנדה ס"ב דדם תבוסה הוי דרבנן, ומבואר בנדה ע"א איזה דם תבוסה ומבואר שם דדם תבוסה פירש רבי אלעזר ברבי יהודה הרוג שיצא ממנו דם בין בחייו בין במותו ספק בחייו יצא ספק במותו יצא, יצא ממנו בחייו ובמותו זהו דם תבוסה, וחכ"א ברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור, אלא איזהו דם תבוסה וכו' יעו"ש, והרמב"ם בפר"ב הי"ד פוסק כחכמים דבספק כולו מחיים או כולו לאחר מיתה בדה"י ספיקו טמא כמבואר שם, הרי מוכח דרביעית דם שיצא כולו לאחר מיתה טומאתו מדאורייתא, ורק דם תבוסה היא מדרבנן, וא"כ דברי הרמב"ם סותרים, וגם מה שאמר דרביעית דם מן המת הוא מדרבנן הוא נגד סוגיות הש"ס, ולפלא על הנושאי כלים שלא הקשו בזה, וצע"ג.