נזר הקודש - חולין קנג

התוס', וכן פירש הרשב"א יעו"ש. והנה יש לעיין באברים של נפל אם דינו כאבר של מת דמטמא, או דלמא דשאני אבר של נפל מאבר מן החי או מאבר של מת, והוא מטעם כי הנפל עצמו שדינו כמת, חידוש דין הוא ואין לך בו אלא חידושו. והנה מזה דכתבו התוס' והרשב"א דחידשה תורה דהנוגע בהוצאת האבר של נפל לא נטמא, מטמע מזה דדוקא בעובר שמת כן הדין אבל באבר של נפל ממש מטמא, אבל יש לדחות אעפ"י שכל אבר מן הנפל אינו מטמא זהו מפני שנתלש מן הגוף, מה שאין כן בשהאבר מחובר לגופו של הנפל תורת חיבור לגוף מת הוא והוי אמרינן דמטמא ועל זה אמרה תורה או בשדה למעט את הטמון דהיינו העובר שאין בו טומאה, וממילא גם הנוגע בחלק הגלוי אין בו תורת נוגע במת כל זמן שלא הוי העובר כילוד

כ והנה הרמב"ם כתב בפרכ"ה מטו"מ ה"ח וז"ל, האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי כיון שנפתח הרחם עד שנראית הראש נטמא הבית מפני העובר אעפ"י שעדיין לא יצא עכ"ל. וכן כתב לקמן שם בהי"ב דהאשה טהורה עד שיצא הולד, מבואר מזה דסבר הרמב"ם כר' ישמעאל דאין טומאה לעובר, וגם בשיצא אבר אינו מטמא, אבל יש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם הדין בשנגע אחד באותו אבר אם נטמא והיינו דכיון דע"כ זה מוכח אליבא דר' ישמעאל ומדוע השמיט זה מהלכה. ואפשר דכיון שאין זה מפורש בש"ס וצ"ע

כא והנה יש לעיין לפום מה דקיי"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה, לפי"ז באשה שמת עוברה אין העובר מטמא כדתנן דהאשה טהורה ע"כ הוא מטעם דהוי טומאה בלועה, ולא מטעם בית הסתרים, ונפק"מ לטומאת משא וזהו החילוק דין שבין ר' ישמעאל ור"ע, דלר"ע דסבר עובר מטמא היינו שאין לו דין טומאה בלועה, והנוגע בעודו בפנים אינו טמא מטעם דהוי בית הסתרים, אבל מטמא במשא, ולר' ישמעאל דין טומאה בלועה יש לו ואינו מטמא במשא ג"כ. וכיון דהרמב"ם סבר כר' ישמעאל כמו שמוכח להדיא דכתב דלא הוי טומאה לנפל עד שיצא הראש מטעם דאז הוי כילוד, לפי"ז יש בזה שכתב שם בהי"ב וז"ל מת עוברה בתוך מעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד, וטומאת החיה מדבריהם וכו'. אבל מן התורה אין מגע בית הסתרים מגע הואיל והוי בתוך המעים הנוגע בו טהור עכ"ל. וקשה מדוע כתב הטעם משום בית הסתרים ולא כתב הטעם משום דהוי טומאה בלועה שאינו מטמא אפילו בנגיעה כמו הא דשתי טבעות שנגעו זה בזה, והרמב"ם בהלכה זו מביא גם כן הא דשתי טבעות, וא"כ מדוע כתב בהא דאשה מטעם טומאת בית הסתרים, ומשמע שהאשה טמאה משום טומאת משא, וזה תמוה טובא דע"כ זה דוקא לר"ע דסבר דיש טומאה לנפל גם בעודו בבטן, וצע"ג

כב לכן נראה דהרמב"ם סובר כר"ע דעובר במעי אשה טמא והחיה שפשטה ידה לפנים טהורה מן התורה מטעם בית הסתרים, והאשה גם כן טהורה משום מגע בית הסתרים. והא דאין האשה טמאה עד שיצא הולד, משמע דבהוצאה דאבר והאשה נוגעת בו אעפ"י דעכשיו לא הוי בית הסתרים, דהרי היא נוגעת בגלוי, ע"כ סבר הרמב"ם דאין לנפל טומאת אבר, וכמו שאין האבר מטמא כשהוא נפרד מן הנפל, הנה כן אין לו טומאה גם כשהוא מחובר לגופו כל זמן שלא יצא לחוץ, והא דלא נטמאת האשה בטומאת משא, והיינו דע"כ סבר התנא במשנה דנקט האשה טהורה היינו אפילו כשהיא מהלכת ונושאת את העובר ג"כ טהורה. אפשר לומר דסבר הרמב"ם כמו שכתב התורת חיים דכיון שכל עיקר הא דטומאת משא כתב הרמב"ם בפר"א מטו"מ דנלמד מק"ו מבהמה דנבלה שהיא קלה שאין לה אלא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מ"מ מטמאה במשא וא"כ כש"כ מת שטומאתו טומאת ז' ומטמא באהל פשיטא שמטמא במשא אמנם כל זה במת, משא"כ בעובר מת במעי בהמה שאינו מטמא במשא, הנה גם באשה אין לה טומאת משא. ומטעם זה אתיא מתניתין גם כר"ע יעו"ש. ולפי"ז אין לחדש לר"ע דמטמא בשיצא אבר לחוץ, ומטעם זה כתב הרמב"ם לנכון דהחיה טהורה מן התורה מטעם טומאת בית הסתרים משום דאין להעובר המת תורת טומאה בלועה כלל, ובזה מיושב שיטת הרמב"ם לנכון, ובזה בחר הרמב"ם לפסוק כר"ע משום דק"ייל הלכה כר"ע מחבירו, ואתי שפיר כמוש"נ

כג והנה יוצא מזה חידוש דין בדין אבר של נפל אם מטמא כאבר מן המת, דלשיטת התוס' והרשב"א יש להן טומאה כאבר מן המת, ולשיטת הרמב"ם אין טומאה לאבר מן הנפל, וחידוש דין הוא ולא מצאתי לאחד מן הפוסקים ראשונים ואחרונים שהעירו בזה

כד והנה בזה שפירש"י דאי ממתניתין הו"א הא דטבעת לא תטמאה אדם לא משום בלועה אלא משום מגע בית הסתרים דלאו מגע הוא לענין טומאה, ועל זה הקשו בתוס' ד"ה כי קאמר וכו' דבטבעת שנגעה במת הרי הוא כחלל וטומאתה בוקעת ועולה יעו"ש. והנה מבואר דסברי התוס' דחרב הנוגע במת דינו כמת ממש להיות מטמא באהל וגם דין טומאה רצוצה שהוא גם כן מדין אהל, אבל זה תמוה וכמו שתמהו בזה התוס' בנזיר נ"ד ע"ב ד"ה ורבינו חיים כהן כתב איזה בית אשר תבנו לי. ועי' בתוס' יו"ט שם שהביא דעת הרמב"ן בחומש פ' חקת דלענין טומאת אהל לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל יעו"ש. וממילא לא שייך לומר בזה טומאה רצוצה. וע"כ שכן הוא דעת רש"י. עוד מה שהקשו התוס' דטבעת שנגעה במת כיון דהויא כחלל לטמא במשא דלטמא במשא לא מהני בית הסתרים כדאיתא בנדה מ"ב. ראיתי בחידושי הר"ן לחולין דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל להיות מטמא במשא, שהרי מת עצמו אינו מטמא במשא אלא מק"ו דנבלה, וכיון שכן דיו לבא מן הדין להיות כנדון. וכשם שאין לנוגע בנבלה טומאת משא הכי נמי לנוגע במת, וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל לענין משא עכ"ל. ומה שכתב הר"ן בשם הרמב"ם הנה כן מפורש ברמב"ם פר"ה מטו"מ ה"ט ושם בהי"ג, וע"כ שכן הוא גם דעת רש"י

כה וגם בזה שכתבו התוס' דאם נכנס אדם לאהל המת וכלים או אוכלין בקומטו וכו' מ"מ לא הוי כצמ"פ דמציל באהל המת. יש לעיין בזה טובא דהרי יש מקום לומר דזה עדיף מצמ"פ, והיינו דכח הבע"ח עדיף דמציל בבלוע ואין כלים מצילין בבלוע בלא צמ"פ כמבואר ברמב"ם פר"כ מטו"מ ה"ה יעו"ש. ועיקר הסברא בהא דטומאה בלועה חידוש דין הוא בבע"ח מטעם דאין חי מקבל טומאה ולא רק בבהמה חיה ועוף, אלא גם באדם גדול כח חיותו, ואף שמקבל טומאה אבל חידשה תורה דזהו רק בגלוי, אבל לא בפנים, וביותר לפי מה שביארנו במק"א דאדם בעצמותו אינו טמא רק דיני טומאה עליו, והנה עוד חידשה תורה על בית הסתרים שאין כח הטומאה שולטת שם לא להכניס ולא להוציא, וא"כ גדול כח בית הסתרים יותר מצ"פ, וממילא מה שכתבו התוס' לדמיון לאוכלין שגיבלן בטיט והכניסן לאהל המת טמאים, אין זה דמיון לבית הסתרים דע"כ אוכלין שגיבלן בטיט לא עדיף מכלים שאין להם צמ"פ, מה שאין כן ביהס"ת שע"כ דין בלועה להם לבד מטומאת משא וצע"ג

כו הובא בש"ך יו"ד סימן שע"א דעת הרוקח שכתב דאשה מעוברת שהיא אשת כהן מותרת ליכנס לאהל המת מטעם ספ"ס, ובמג"א סימן שס"ג הקשה בזה הא בלא"ה הוי טומאה בלועה ומסיים בצ"ע, וכבר כתבו בזה האחרונים

כז אמנם נראה דדעת הרוקח עפ"י מה שמבואר בנזיר מ"ג דפליגי אמוראי אם יש איסור מן התורה ליכנס לאהל גוסס, ודרשו מהא דכתיב להחלו יעו"ש. והנה יוצא מזה דיש שני דינים בהא דטומאת מת גבי כהן היינו מלבד האיסור שלא יטמא, הנה עוד יש איסור מלהחלו, שזה מורה דגם בלא טומאה אם הכהן באהל המת עבר על איסור דלהחלו, וזהו שיטת הרוקח דכהן מוזהר על גוסס, וכן דעת הבה"ג הובא שם בנזיר