נזר הקודש - חולין קנב

לחלק בין אכילה לטומאה, והיינו דרק לענין אכילה הקפידה תורה שתהיה חזיא לגר, אבל לטומאת נבלות לא נתמעטו יעו"ש. וביאור הדברים דלענין איסור אכילה בעינן תורת אוכל כיון דהחיוב על אכילה, בעינן שיהיה אוכל, אבל לענין טומאה הבאה על ידי נגיעה דוקא, וגם כשאוכל לא נטמא עבור האכילה, דהרי נבילת בהמה טמאה אינה מטמאה בביה"ב, והטומאה שעל ידי האכילה ג"כ באה מטעם הנגיעה, כמבואר בנדה מ"ב והובא גם הכא בתוס', ולענין נגיעה שפיר נקראת נבלה כשאינה מוסרחת לגמרי, ובאופן שהכלב אוכלה הרי הוי נבלה מעליא להיות מטמא טומאה חמורה, זהו סברת רבי יוחנן, וסברת ב"פ ע"כ כיון דקריי' רחמנא לנגיעה בלשון אכילה כדכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה, אעפ"י שכוונת התורה על נגיעה, והא דכתבה תורה והואכל למדו רבותינו שזהו ליתן שיעור לנוגע שהוא כשיעור אוכל מה אכילה בכזית אף נוגע בכזית, כמבואר בנדה מ"ב ע"ב. וסבר ב"פ דכיון שאמרה תורה בלשון אכילה בעינן גם תנאי זה שתהיה ראויה לאכילה, והיינו דסבר דכיון דהקישה תורה לאכילה אין היקש למחצה. ומזה למד בר פדא דלא תטמא הנבלה עד שתיהיה ראוי לאכילה, וממילא מובן דכל זה שייך לענין טומאת אדם דשייך בענין אכילה, משא"כ אוכלין ומשקין שאינם בענין זה דאכילה, בהם שפיר אמרינן דהנגיעה שלהן בהנבלה שפיר הוי נגיעה מעליא גם כשאינה ראויה לאכילה, כיון דעכ"פ נבלה היא לענין נגיעה, כיון דאינה סרוחה לגמרי כיון שהכלב אוכלה, ומיושב פירש"י לנכון

יג והנה הרשב"א שם מביא פירוש הר"ח שמפרש דב"פ שאמר טומאה קלה עד לכלב היינו דהנבלה שאינה ראויה לאכילת אדם אין בכחה לטמא גם טומאה קלה כמו אוכלין ומשקין גם כן מטעם שהנבלה כזו יצאת מתורת נבלה לגמרי. והא דקאמר בר פדא טומאה קלה עד לכלב הכוונה לאוכלין שנפסלו מאכילת אדם, אבל עדיין ראויה לאכילת כלב מקבלין טומאה, וכדתניא בפסחים בפת שעיפשה ונפסלה מלאכול ועדיין הכלב יכול לאוכלה מטמאה טומאת אוכלין עכ"ל יעו"ש. והיינו דסבר ר"ח דב"פ סבר דאין לחלק בין אכילה לטומאה כמו שסבר רבי יוחנן אלא סבר דבנבלה גזירת הכתוב דבעינן חזיא לגר, וזהו אכילת אדם, וחידוש דין הוא בנבלה, אבל לענין אוכלין דעלמא אם האוכל חזיא לכלב שפיר נקרא אוכל

יד והנה אם אמרינן דגבי תרומה הבאה בגרון נפסלה מאכילת אדם כמו נבלה לפום הס"ד דש"ס מעיקרא כמו שפריך הש"ס לבר פדא תקשה על הר"ח הא שכתבנו לעיל דהלא שפיר יש הוכחה גם לבר פדא מהא דטומאה קלה דהיינו הא דאמרה תורה דטהור הוא לתרומה. ומוכח דטומאה בלועה אינה מטמאה, וכמו שהקשה המהרש"א. ומזה מוכח דמדלא נחית לזה הר"ח והרשב"א, וזה גם כן אין לומר דבאופן זה אין איסור לטמא את התרומה כיון שנתחללה בגרון כמו שכתבנו לעיל. וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו לעיל משום דאין ללמוד מזה דהיינו מטהרה בלועה שאינה נטמאת להא דטומאה חמורה שאינה מטמאת, אבל כשמשני הש"ס דשלא בפניו מיחזי חזי, וא"כ מבואר דטומאה בלועה אינה מטמאה גם טומאה חמורה, וממילא מובן גם לטומאה קלה מהא דאכילת תרומה, ומטעם זה הקשה הרשב"א דלפי"ז למאי איצטריך להק"ו דצמ"פ יעו"ש. אבל נראה דהק"ו בא ללמדנו גם לטומאה חמורה דטהרה בלועה אינה מיטמאה וכמו שכתבנו לעיל

טו והנה בספר נר למאור שם הקשה בסוגיא דפסחים י"ח בהא דפרה ששתתה מי חטאת רבי יהודה אומר בטלו במעיה, פריך הש"ס נהי דטומאה חמורה לא מטמאו טומאה קלה מיהא נטמאו, ופירש"י דהא משקין בעלמא הן ושם טומאה לא פקע מינייהו דנטמאו מחמת עצמן דאין נגיעה גדולה מזו ממה שהן נוגעין בעצמן וכו' יעו"ש. והקשה דאין לקבל טומאת עצמן ג"כ מטעם טומאה בלועה דלא עדיף נגיעת עצמן מנגיעה דשתי טבעות, יעו"ש. אבל נראה דלא קשה כלל, דהנה מיירי הכא לאחר שחיטה דלא שייך טומאה בלועה כמבואר ברמב"ם פר"כ מטו"מ ה"ב. ואם בשביל זה דנאמר דכיון שלא קבלו טומאה מעיקרא בהיותה הבהמה בחיים בשעה שנתבטל תורת מי חטאת, וא"כ היאך נטמאו עכשיו לאחר הביטול מי חטאת, זה ליתא דע"כ טומאת משקין יש על המים גם בעודה מי חטאת בתקפה דהיינו קודם ששתתה, וכן כתב הר"ש בפר"ט דפרה מ"ח וז"ל דהנך מים קיבלו טומאה קלה כאילו נגעו בשרץ שהרי נגעו בעצמן כשהיו ראוים לטמא טומאה חמורה דאפילו אדם וכלים מטמאו כדכתיב והנוגע במי הנדה וכי פרחה טומאה חמורה אישתייר בהו טומאה קלה עכ"ל. נמצא מבואר דהאי טומאה קלה בתורת משקין קבלו בשעה שהיו מי חטאת בטומאה חמורה, ואין זה ענין להא דלקמן קכ"ח לענין חשב ואח"כ חתכו דפירש"י בד"ה טהור שפירש נשארה עליו טומאה הקלה שלא היה לו עד עתה יעו"ש, שאני התם דהטומאה הקלה באה מפני המחשבה, משא"כ הכא דהטומאה הקלה באה בתורת משקין מחמת עצמן, מפני שהן משקין כמשקין דעלמא

טז כתב הרמב"ם בפרט"ו מפרה אדומה ה"ו וז"ל, מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט שלא יעשה תקלה לאחרים שמא יגע בטיט ויטמא, שמי חטאת אינם בטלין בטיט, שנאמר חטת היא, ושם בה"ז כתב וז"ל פרה ששתתה מי חטאת אעפ"י שנשחטה בתוך כ"ד שעות בשרה טהור שנאמר למשמרת למי נדה בזמן שהן שמורין אינן בטלין. אבל בזמן ששתאן פרה בטלו שהרי אינן שמורין עכ"ל. ושתי ההלכות אלו סותרין זו את זו דהרי בהלכה הקודמת כתב דמי חטאת טומאתן עליהן תמיד אפילו בטיט וזהו דרשת הספרי, וא"כ הלא גם כששתתה הבהמה צריך להיות מי חטאת בטומאתן, ואם מטעם זה שכתב דכיון שבטלה השמירה נתבטלה הטומאה, א"כ גם בשגבלן בטיט גם כן נתבטלה השמירה, ולפלא על הנו"כ שלא עמדו בזה, ובצל"ח בפסחים מצאתי מעורר מעט בזה, אבל לפלא שלא העיר התמיה באופן זה שכתבתי אשר דבריו מרפסין איגרי

יז והנה המבי"ט בקרית ספר כתב מי חטאת שנפסלו לא יגבלם בטיט וכו' ואע"ג דאמרינן לעיל דעירוב אזלינן בתר רובא, הכא אפשר שגבל בהם ומקצתן אינם מעורבין, אלא עומדין בפני עצמן, ואם יגע בהם יטמא, יעו"ש. והנה מה שהקשה דלתבטל ברובא, לכאורה תמוה דמה שייך הכא ביטול בטיט, דביטול שייך בתערובות מים במים, אבל הכא עיקר הגיבול נעשה במי חטאת לחודיא. ונראה כוונתו להקשות מכח כש"כ דאם מהני ביטול למי חטאת לבטל הטומאה א"כ כש"כ כשגיבל טיט בהם פשיטא שהם כמאן דליתא, וכמו שפריך הש"ס ביצה ל"ט, וליבטלו מים ומלח לגבי עיסה. ועל זה כתב כי הכוונה דלפעמים נשאר מי חטאת בלא טיט מעורב, ותורת מי חטאת עליהם ומטמאין הנוגע בהם. ובזה יש ליישב גם דברי הרמב"ם דשאני בהא דפרה ששתת המי חטאת דבטל משמרת מכל המים, ואינו דומה לגיבלן בטיט כי לפעמים נשאר מים בלא טיט ושייך בהו משמרת ומטמאין

יח ויש לבאר עוד בזה, כי התורה שאמרה חטאת היא ללמדנו דאף לאחר שנפסלו עדיין תורת מי חטאת עליהם לטמא. אמנם זה תליא בתנאי אם עדיין ישנם בשימור, כדכתיב ,למשמרת למי נדה חטאת היא", והביאור למשמרת אפילו אחר שנפסלו, ולהכי במי חטאת שגבלן בטיט כיון דלפעמים יש מים שלא נתערבו בהטיט ושייך בהו למשמרת, משא"כ פרה ששתת המי חטאת דבטלה המשמרת נתבטלה טומאתן

יט והנה בסוגיא פליגי רבי ישמעאל ור"ע בעובר מת אם מטמא דר"י סבר דעובר במעי אשה טהור, ור"ע סבר עובר במעי אשה טמא. והנה לר"י קשה טובא למ"ל קרא הלא בלא"ה קיי"ל דטומאה בלועה אינה מטמאה. והקשו בזה התוס' וחידשו דהתורה טיהרה אפילו באופן שאינה בלועה דהיינו שהוציא אבר, ומכל זה אינו מטמא כל זמן שאינו כילוד, ור"ע דמטמא ג"כ סבר דמטעם בלוע אינו מטמא אלא סבר דהאבר שיצא והוא בגלוי בזה רבתה תורה דמטמא, זהו תוכן דברי