נזר הקודש - חולין קנא

פדא ליכא טומאה חמורה מטעם שנפסל מאכילת אדם, ומשני הש"ס דשלא בפניו מיחזי חזי ולא נפסל מאכילת אדם ומזה נלמד דטומאה בלועה, וגם טהרה בלועה מצלת מלקבל טומאה אפילו מאב הטומאה

ד איברא ברא דאכתי יש לדייק דהלימוד הזה מהא דהאוכל את נבלתה יש ללמוד לטהרה בלועה שניצלת מלקבל טומאה מטומאה חמורה, אבל טרם ידענו לשתי טבעות, והיינו דיש לומר דדוקא אוכלין ומשקין שטומאתן קלה שאינם נעשים אב הטומאה בהם הבלוע מצלת, אבל בכלי מתכות שטומאתן חמורה שנעשין אב הטומאה אכתי לא ידעינן שניצולין בבלוע. אבל על זה נצרך הק"ו מהא דצמ"פ שמזה נלמד גם לכלי מתכות מכח הק"ו. ובזה מיושב הא דבעינן גם להק"ו, מטעם דמשמע מהסוגיא דלא הדרינן מהק"ו, והמהרש"א כתב דלא בעינן להק"ו לפי המסקנא, ותמוה כמו שכתבנו

ה והנה הגאון בתורת חיים כתב דבעינן גם להק"ו דאם מהא דהאוכל את נבלתה לחודיא, אכתי איכא למימר דטעמא לאו משום דטהרה בלועה לא מיטמאה, אלא משום דטומאה בלועה הוא דלא מטמאה, אבל הא דטהרה בלועה הוי אמינא דלא מהניא מידי לכך איצטריך להק"ו עכת"ד יעו"ש. ודבריו תמוהין דהרי לפי מה שכתבו דעיקר ההוכחה מהא דאוכל תרומה, והתרומה נוגעת בביה"ב בהנבלה, בזה אין לומר הטעם דמשום דטומאה בלועה אינה מטמאה. מטעם דהרי זה כאילו מונחים בתיבה, וכמו שפירש"י בד"ה כי קאמר רבה לענין מגע בית הסתרים, דבזה לא שייך בית הסתרים מטעם דהרי הם כמונחים בתיבה יעו"ש. וה"נ לענין בלוע לא שייך לומר דהבלוע לא מטמא להמונח אצלה בשכינות, כיון דהרי זה כמונחים בתיבה, ורק לענין לטמא את הבע"ח שייך לומר דהבלועה לא תטמאנו. משא"כ בשתי טבעות המונחים יחד, אבל העיקר כמו שכתבנו דהק"ו נצרך לדין כלים אעפ"י ששייך טומאה חמורה, ומכל זה בטהרה בלועה ניצלת

ו איברא דאכתי יש להעיר דהלא מהק"ו לא נלמד דטהרה בלועה ניצלת מלקבל טומאה מטומאה שאצלה, וזה נלמד רק מן והאוכל את נבלתה מטעם דהתרומה שוכנת אצל הנבלה וכמו"ש התוס' וא"כ אכתי לא ידענא דטהרה בלועה אינה מקבלת טומאה מטומאה שאצלה, והא דתרומה שאני מטעם שאינה בטומאה חמורה, אבל יש לומר דבזה סגי גם בגילוי מילתא והיינו דכיון דחזינן בתרומה דאינה מטמאה גם בנגיעה, הרי זה לימוד גם לטומאה חמורה, וא"כ איצטריך לשני הלימודים, וכמוש"נ

ז ובזה הונח לנו הא דקאמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה. והנה משמע מזה דטומאה בלועה פשוט ביותר, וקשה הלא אדרבה אותה מסתבר לומר דטהרה בלועה אינה מיטמאה, והיינו מטעם הק"ו מהא דצמ"פ שמועיל לטהר הבלוע, ואינו מועיל לטומאה הבלוע בתוכה, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דכוונת רבה באופן שהטהרה הבלועה שוכנת אצל הטומאה הבלועה, שזה לא נלמד מהק"ו מהצמ"פ. והיינו מפני שזה לא שיך בלוע מטעם דהרי הם כמונחים בתיבה, ומטעם זה לענין טומאה בלועה שאינה מטמאה את האדם הנושאה פשוט יותר, וכוונת רבה להודיענו שגם טהרה בלועה אינה מיטמאה, וזה חידוש יותר דהבלוע בהאדם שהוא חי מגין על הטהרה, אעפ"י דלא שייך אצל הטהרה בלוע, ושפיר אמר רבה כשם וכו', ומזה מוכח גם כן דסברת רבה גם מראש בהא דתרומה, וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו

ח והנה לכאורה אפשר לומר בביאור הסוגיא בהא דפריך הש"ס לבר פדא דסבר דבנפסל לאדם אינה מטמאה טו"ח, ולא הונח להש"ס דהלא טהור הוא לתרומה שהוא אוכל ומקבל טומאה גם בנבלה שאינה ראויה לגר, הוא מטעם אחר, והיינו דלאחר הבליעה דהתרומה גם היא נפסלת למאכל אדם, ומבואר בפסחים מ"ה הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאכלה מטמאה טומאת אוכלין בכביצה ונשרפת עם הטמאה בפסח, ופירש"י אם תרומה טהורה דכיון דלא חזיא לאדם מותר לטמאה בידים יעו"ש. וא"כ ה"נ אף שתגע התרומה בנבלה בבית הבליעה, אבל כיון שנפסלה מאכילת אדם שוב אין איסור לטמאותה, להכי פריך הש"ס שפיר לב"פ דלא יכול למילף מזה לטומאה בלועה שאינה מטמאה. ובספר נר למאור סימן א' העיר בזה. אבל נראה דאין זה הוכחה דהרי גם אם אין איסור לטמאותה אבל עכ"פ כיון שמקבלת התרומה טומאה, הרי ג"כ נתבטלה התרומה מדין המצוה דאכילת תרומה, והרי זה כמפסיד תרומה בידים, וזה בודאי אסור, והוא מטעם דאמרה תורה משמרת גבי תרומה

ט איברא ברא דיש להעיר על זה לפי מה שמבואר ביומא פ"א אמר רבי שיזבי אמר רבי יוחנן זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר, ראשון משלם את הקרן ואת החומש, שני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד, ובתוי"ש תימה לר"י דהכא משמע כשהקיאן ביטלן ולא חזי למיכל כלל וכו' ואילו בשלהי גיה"נ אמרינן דאכל חצי זית, והקיאו וחזר ובלעו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית וכו'. והר"ר חיים תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת תרומה כדאיתא בכריתות דף ד' כהן שסך בשמן של תרומה וכו' אבל בחולין מיירי בחלב יעו"ש. וכן כתבו התוס' במנחות ס"ט ע"ב ד"ה דבלע יעו"ש. וכן כתב הר"ש במס' אהלות פרי"א מ"ז ד"ה כדי שתפול יעו"ש. מבואר מזה דקדושת תרומה מופקעת כשאכל ונהנה בגרונו אעפ"י דלא היה הנאת מעיו. וא"כ לפי זה תיכף אחרי הנאת הגרון נתבטלה קדושת התרומה, ושוב לא איכפת לן בזה שתקבל טומאה מן הנבלה, וגם אינו מצווה עוד על שמירתה גם כן כיון דהקדושה נפקעת תיכף בהנאת הגרון. ובשלמא לפי המסקנא דסבר הש"ס דכיון דשלא בפניו מיחזי חזי, וא"כ גם האדם טמא בטוה"ג ואסור בתרומה, דבזה חייב גם על הנאת גרון לחודיא, כדין אוכל תרומה בטומאה"ג, מה שאין כן להס"ד דלב"פ הנבלה לא חזיא לגר, דאז לא חיישינן עוד לטומאת התרומה, כיון שאין בזה עוד קדושת תרומה אחרי הנאת הגרון

י אמנם נראה דזה ליתא דע"כ הגרון נקרא עד שתבוא להמעיים דהיינו הגרון והכרם, זה נקרא בכלל גרון, וממילא כשתבוא התרומה להגרון ותגע התרומה בהנבלה, הרי זה כבת אחת, וא"כ המצוה דאכילת תרומה והטומאה באין כאחת, וזה תליא בפלוגתא דתנאי בסוגיא דזבחים צ"ג. ושיטת הרמב"ם דיש טומאה באופן זה ומטעם זה פסק בפר"ח ממעה"ק ה"ט בניתז דם על בגד טמא דאינו טעון כיבוס יעו"ש, וביארנו זה בספרנו נזר הקודש לזבחים ובספרנו לכריתות י"ג, וא"כ ע"כ כשאכל נבלה סמוך לבין השמשות ואחרי הטבילה והערב שמש תיכף כשאכל תרומה נפגשו יחד בהגרון ונטמאת התרומה, ויש בזה גם איסור לטמאותה כיון שיודע שהתרומה תקבל טומאה טרם שבאה הנבלה להכרס, וא"כ הנאת הגרון שהוא קיום המצוה והטומאה באין כאחת, וא"כ הרי הוא אוכל תרומה טמאה, ויש בזה שני איסורים איסור טומאה וגם אוכל הוא תרומה טמאה, וממילא שפיר הקשה המהרש"א על הסוגיא, אבל ע"כ הביאור כמו שכתבנו לעיל

יא והנה בהא דאמר בר פדא דלענין טומאה קלה עד שתפסל מאכילת כלב פירש"י דטומאה קלה היינו לטמא אוכלין ומשקין. ובחידושי הרשב"א הקשה דמאי שנא אדם מאוכלין ומשקין אם נתמעטה נבלה זו מטמא אדם, ודאי מכל טומאה נתמעטה, ואם לא נתמעטה מלטמא אוכלין אמאי נתמעטה מלטמא אדם יעו"ש

יב ונראה דהנה יש להבין בעיקר הסברא בהא דפליגי רבי יוחנן וב"פ, וזה הדבר דהנה כתב הרשב"א בסברת רבי יוחנן דאמר דהנבלה דנפסלה מאכילת אדם ג"כ מטמא טומאה חמורה, דלכאורה טעמא בעי כיון דלא נקראת נבלה לענין אכילה וזהו גם שיטת רבי יוחנן בע"ז ס"ז דהתורה מיעטה גם כשנתנבלה ואח"כ נפגמה, וכתב הרשב"א דסבר ר' יוחנן