נזר הקודש - חולין קנ

דינא לר"ע דלא סבר להאי דינא דטומאה בלועה אינה מטמאה, וכן כתבו התוס' ד"ה מ"ט יעו"ש. אבל תמוה לפי"ז הלא מבואר דהקראי מורין על זה, וא"כ תקשה לדידן דקיי"ל טומאה בלועה אינה מטמא, א"כ למה בעינן הני לימודים דעובר במעי אמו אינו מטמא, הלא בלא"ה אין בזה טומאה מטעם דהוי בלועה

ונראה לפרש דשאני משנה זו בהא דבהמה שמת עוברה במעיה להמשנה דלקמן באשה שמת עוברה, והיינו דבהא דטומאה בלועה מתפרשא בשני אופנים, אופן אחד דהטומאה הבלועה היא כשהיא לעצמה טמאה היא, ורק הנוגע בה לא נטמא מטעם דטומאת בית הסתרים אינה מטמא, אופן שני שהטומאה כשהיא בלועה היא בעצמה טהורה היא. ונפק"מ לדינא כאשר יבואר

וזהו ההבדל שבין אשה שמת עוברה במעיה דהעובר מצד עצמו טמא, ובכחו לטמאות גם כן, והא דאין הנוגע בו נטמא הוא מטעם אחר, מפני שהנגיעה בסתר. אמנם בבהמה שמת עובר העובר מצד עצמו טהור כל זמן שמונח במעי אמו, וזהו הביאור בדברי רב חסדא שאמר אם הועילה שחיטת אמו להתירתו באכילה כש"כ שתועיל לו אמו לטהרו מידי נבלה. והנה ההיתר אבילה ע"כ פירושו שמותר באכילה גם כשהוא מונח בבטן בשעת השחיטה הותר בשרו באכילה הנה כן לענין טומאה תועיל לו אמו להיות טהור מן טומאה לגמרי, היינו שאין לו טומאה, והוא מפני שהרוח חיים של הבהמה תגן על העובר מלהיות טמא

ונפק"מ לדינא דבעובר שמת במעי אשה אם נגע במקום מגולה כגון שהעובד עומד בפרוזדור, או שמגולה בטן האשה כנגד העובר, ונגע אדם בהעובר באותו מקום המגולה נטמא כיון שהעובר המת המונח בבטן טמא כדין מת דעלמא, משא"כ בעובר שמת בבהמה שהעובר מצד עצמו טהור הוא כל זמן שמונח בבטן ולא יצא לאויר העולם, דבזה גם אם נגע במקום מגולה גם כן טהור הוא. וזה מלמדנו הק"ו דר' יצחק, וגם הברייתא מלימוד הכתובים

והנה סעד לזה ראיתי ברבינו זרחיה הלוי שכתב ועוד יש לומר דבזו ששנינו בהמה שמת עוברה בתוך מעיה והושיט הרועה את ידו ונגע בו, הכי קאמר אעפ"י שהוציא העובר את ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור. ולהכי אהני ק"ו דרב חסדא אם הועילה לו שחיטתה להתירו באכילה לא תועיל לו לטהרו מידי נבלה שתהא היד שהוציא העובר לחוץ כאבר המדולדל בבהמה שהוא טהור עד שיפול וכו' עכת"ד. מבואר מזה דסבר דהעובר מצד עצמו טהור הוא, מדמועיל גם לטהר את ידו שהוציא לחוץ

ונראה להוכיח שכן הוא דעת הרמב"ם, והוא דהנה הרמב"ם פוסק בפכ"ה מטומאת מת באשה שמת עוברה בתוך מעיה והחיה פשטה את ידה שהיא טהורה מטעם דטומאה בלועה אינה מטמאה, וא"כ קשה מדוע כתב הכא באבות הטומאות בפ"ב ה"ב בבהמה שמת עוברה במעיה, ונגע בו הרועה את ידו דטהור יעו"ש. וקשה הלא כיון שפסק בהלכה כ"ה בטומאת מת הקודמת בסידור דטומאה בלועה אינה מטמאה, וא"כ ע"כ גם בבהמה כן הדין. וביותר לפירש"י דהמשנה בעובר שמת בבהמה אתיא לר"ע דלא סבר הא דטומאה בלועה שאינה מטמאה, אבל להרמב"ם דפוסק דטומאה בלועה אינה מטמאה באשה, א"כ מה לי אשה ומה לי בהמה. ומרן הכס"מ מציין להרמב"ם בהלכה זו שפוסק כת"ק יעו"ש. וקשה מדוע שנה דינו פעמיים. אבל נראה כמו שכתבנו, דהרמב"ם סבר דשני דינים הן הא דאשה והא דבהמה, והיינו דבבהמה יש חידוש יותר שגם העובר מצד עצמו טהור הוא, ולהכי כתב להלכה שני הדינים האלו, דין דאשה בטומאת מת, ודין עובר דבהמה באבוה"ט. ובזה ניחא ג"כ שלא כתב דין דבהמה בטומאת מת. והיינו מטעם דהעובר שמת בבטן הבהמה אין דינו כמת ממש שהוא בעצמו טמא. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם בס"ד

בדין טומאה בלועה

דף ע"א אמר רבה כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה אינה מיטמאה, טומאה בלועה מנלן דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא טהור, ודלמא שאני התם דלא חזיא לגר, הניחא לר' יוחנן דסבר אחת זו ואחת זו עד לכלב שפיר, אלא לבר פדא דאמר טומאה חמורה לגר וטומאה קלה עד לכלב משום דלא חזיא לגר וכו', ע"כ הסוגיא

א והנה יש לדייק מדוע מסיים הש"ס הא דבר פדא הא דטומאה קלה עד לכלב, דהלא עיקר הפירכא מהא דטומאה חמורה דבאופן דלא חזיא לגר אינה מטמאה אדם. והנה אעפ"י שיש לומר דהש"ס מסיים מימרא דב"פ, אבל כיון שאין זה מקום הפלוגתא, והי' להסוגיא לומר בקצרה דלב"פ ליתא בזה טומאת אדם מטעם דלטומאה חמורה בעינן חזיא לגר

ב ונראה דיש לומר דידע הש"ס דיש ליישב גם לב"פ והוא דכיון דטהור הוא לאכול תרומה וא"כ כשיאכל תרומה תיכף לאחר הערב שמש יטמא התרומה בביה"ב, ואסור לטמאות את התרומה, ומוכח מזה דטומאה בלועה אינה מטמאה, אבל מפני שכוונת הש"ס בדברי רבה לחדש דגם טומאה חמורה אינה מטמאה בבלועה, להכי מסיים הש"ס דברי בר פדא גם סוף דבריו הא דטומאה קלה עד לכלב לומר דאעפ"י שע"כ זה נשמע דהטומאה בלועה אינה מטמאה אוכלין ומשקין, אבל איכא למימר דזה דוקא בטומאה קלה, אבל טרם שמענו בטומאה חמורה שאינה מטמאה בבלועה, וסבר הש"ס דכוונת רבה להודיענו הדין בטומאה בלועה היינו בטומאה חמורה, לומר דכשם שטומאה בלועה היינו טומאה חמורה אינה מטמאה כך טהרה בלועה מטומאה חמורה אינה מיטמאה, וזה לא שמענו מהא דאוכל תרומה שזה טומאה קלה, ועל זה משני הש"ס דשלא בפניו מיחזי חזי והרי היא הנבלה בטומאה חמורה, ומוכח דטומאה חמורה גם כן אינה מטמאה בבלועה

ג ומטעם זה גם במסקנא דמסיק הש"ס דרבה מטהר גם בשתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה דהטהורה לא מיטמאה מטעם שהיא בלועה,. וזה נלמד גם כן מהא דאמרה תורה והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו, וזהו כמו שכתבו התוס' לקמן שהקשו וא"ת מנא ליה לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה הא לא אתי מק"ו דצמ"פ, ויש לומר דכולה מילתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור אפילו לאכול בתרומה ונוגעת התרומה בטומאה שבמעיה ואסור לטמאה יעו"ש. והנה ע"כ צריך לומר דזה ידע הש"ס גם בראשונה דהוכחת רבה גם מאכילת תרומה וראיה לזה דלא קאמר הש"ס אלא דמיירי רבה בשתי טבעות, וזה נלמד מהא דמותר לאכול בתרומה וא"כ לפי"ז תקשה דמאי פריך הש"ס לעיל לב"פ דליתא בטומאה חמורה, והלא עכ"פ איתא התרומה בטומאה הקלה. ומהרש"א עמד בזה בקושיא וכתב דהס"ד דמודה רבה בב' טבעות כמו"ש התוס' לעיל, וכוונתו לזה שכתבו בד"ה דלמטה). לכך הוצרך הש"ס לשנויי דשלא בפניו מיחזי חזי, אבל השתא אין אנו צריכין לזה עכת"ד. אבל לדעתי תמוה טובא לומר דלהס"ד לא ידע רבה מהאי סברא דהנטהר יאכל תרומה ואסור לטמאה, וגם מדלא קאמר הש"ס אלא משמע דגם מעיקרא היתה זה פשוטה לרבה. לכן נראה יותר לומר דזה סבר רבה גם מראש דטהרה בלועה בטומאה קלה דהיינו אוכלין ומשקין לא נטמאו בבלוע. אבל אכתי לא ידעינן בטומאה חמורה וגם כוונת התוס' שכתבו דהשתא ס"ד דמודה רבה בשתי טבעות גם כן יש לפרש כוונתם שהוא מטעם דאין הבלועה מצלת בטומאה חמורה כמו הא דשתי טבעות טומאת כלי מתכות שדין אב הטומאה אצלם. משא"כ אוכלין ומשקין שאין בהם אב הטומאה, ושפיר פריך הש"ס לב"פ גם לפי האמת שרבה מטהר גם בשתי טבעות, והיינו גם בטומאה חמורה שהוא אב הטומאה, ופריך הש"ס שפיר דלבר