נזר הקודש - חולין קמט

במיעוט אבר. ולפי"ז לא קשה גם לרב הונא מה דפריך לעיל לרב הונא דמוקי למתניתין הא דיצא רובו דמיירי במחתך ומשליך, ובמחתך ומניח הרי זה כדין יצא רובו, דזה הוי דוחק כמו שכתב הרא"ש. והיינו דרב הונא מצי לפרש כמו שמוקים רבה דהמשנה מחדש הא דיצא רובו, היינו כמו שמוקי רבה ולא קשה מדוע אינו מחלק התנא וליתני במחתך ומניח, משום דאז לא הוי ידעינן למיפשט הא דיצא חציו ברוב אבר או באופן שיצא רובו במיעוט אבר. ובזה יש לומר דזהו טעמו של הרמב"ם דפוסק כרב הונא

והנה הרא"ש ע"כ סבר דלפי המסקנא דיש לפרש הא דיצא רובא בשני אופנים, קשה לפי"ז מנין לחדש דבמחתך ומניח דהרוב עובר שיצא אח"כ חלה הקדושה על האברים הנחתכים שאין להן התקשרות עם העובר, וממילא ליכא להוכיח דינא דרב הונא ממתניתין ומצד הסברא כיון דבשעה שחתך חולין חתך, ממילא נשארו בחולין ולא נתקדשו

והנה הגאון רי"ט אלגזי בפר"ג דבכורות אות ל"ג כתב דמהראוי לפסוק כרבה דלא אמרינן חלות הקדושה בלמפרע מטעם דהלא קיי"ל כרשב"ל ביבמות ל"ו דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, וזה כרבה דהכא, וא"כ תקשה להרמב"ם דפסק הכא כרב הונא יעו"ש. ונראה דענין פלוגתא דרבה ורב הונא הכא אין ענין ושייכות לפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל ביבמות, והיינו דהתם בעינן איגלאי מילתא למפרע דהיה נפל בשעת החליצה ממש, ובזה סבר רשב"ל דלא אמרינן דבשעה זו נפל היה, דהרי אפשר לומר שאיזה סיבה הביאה להעובר להיות נולד אח"כ, כמו שכתב הנמוק"י והריטב"א שם

אמנם הכא הוא ענין אחר, והיינו דע"כ גם רב הונא סבר דלא נתקדש המיעוט שיצא קודם שיצא רובו, דע"כ ליתא קדושה כלל טרם יצא הרוב של הולד וכל מה שיצא קודם הרי הוא חולין כמו שפירש"י. וע"כ הא דאמר רב הונא הכא למפרע הוא קדוש היינו ג"כ מהשתא, ורק בזה פליגי רבה ורב הונא דרבה סבר דלא אתי הקדושה דבכורה בשעה שנתקדש ביציאה דרובא על מה שנחתך בשעה שהיה חולין, וממילא נשארו האברים הנחתכין בחולין כמו שהיו בשעה שנחתכין, ורב הונא סבר דגם האברין הנחתכין נעשו קודש אם ישנם בעין., וזה שאמר למפרע הוא קדוש, היינו דהקדושה דבכורה אתי' וחיילא גם על מה שנחתכין, אבל לא סבר רב הונא דלמפרע נעשין קדוש בהזמן החתיכה. משום דבזמן החתיכה ע"כ חולין היו, והקדושה באה אח"כ על מה שנעשה מקודם, וא"כ אין זה שייכות להא דאיגלאי מילתא למפרע דהתם ביבמות, וע"כ אפילו למ"ד התם דאמרינן איגלאי מילתא למפרע, הכא מודה דע"כ מקודם שנתקדש בבכורה חולין היה. ואתי שפיר דלא נקט הש"ס הפלוגתא דאיגלאי גלאי מילתא למפרע דעלמא לענין זה, ואתי שפיר דלא נחתו הפוסקים לזה, וליכא ג"כ סתירה לפסקי הרמב"ם דגבי חליצת מעוברת דלא אמרינן דהוי חליצה מעליא, משום דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע, והכא פסק כרב הונא דלמפרע הוא קדוש ונתקדשו האברים המונחים בעין וכמוש"נ

ובזה אני תמה על התוס' לעיל ד"ה רב הונא שהקשו מהא דאמר רב יהודה בכורות ל"ה דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, דזה הוי דלא כרב הונא דלדידיה כיון דלמפרע הוא קדוש אסור להטיל בו מום יעו"ש. וקשה דהלא ע"כ גם רב הונא סבר דטרם יציאה דרובא אין בהעובר שום קדושה כיון דחסר עדיין קדושת הרחם, והרי הוא חולין ממש ומותר להטיל מום בבהמה דחולין, והא דסבר רב הונא למפרע הוא קדוש דלאחר יציאה דרובא שנתקדש בקדושת בכורה חלה הקדושה גם על המיעוט שיצא מקודם, אבל אימתי באה הקדושה על המיעוט שיצא מקודם משעה שיצא רובו. אמנם בשעה שרק המיעוט יצא, הנה המיעוט הזה הוא חולין ממש. ובזה אתי שפיר פסקי הרמב"ם דאעפ"י שפוסק כרב הונא, מ"מ פוסק בפר"ב דבכורות הי"ד דמותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, וע"כ דמפרש הפלוגתא דרבה ורב הונא כמו שכתבנו, וכן ביארנו בספרנו נזר הקודש על מסכת בכורות דף ע"ה דף הספר, ודברי התוס' הכא תמוה כמו"ש וצע"ג

ע"ב, גמ' מ"ט דת"ק אמר רב חסדא קל וחומר אם הועילה אמו להתירו באכילה לא תועיל לו לטהרו מידי נבלה וכו' יעו"ש. - והנה יש לעיין באופן שהאם טריפה שאינה מתרת את העובר באכילה, ומת העובר אם מטמא משום נבלה דהרי ליתא בזה ק"ו מדמהני שחיטת אמו להתירו באכילה, כיון דבאמו טריפה איננה מתירתו באכילה, ויש לומר דכיון דבאמו כשרה מהני שחיטת אמו להתירו באכילה וזהו מפני שכח ההיתר דהאם מהני גם להעובר לפי"ז גם בדבר הטהרה דהאם שאינה בטומאה בחייה תועיל להציל את העובר גם כן מטומאת נבלות. והק"ו הוא מבהמה דעלמא דהיינו מכשרה, ופירוש הק"ו הכי הוא, שמצינו היתר אכילה כש"כ שיש בזה דכח האם לטהר מידי נבלה, והיינו דחיותו של האם תגן על העובר וסברת ר' יצחק על ההיתר דבכח ולא בהיתר דבפועל, והיינו שיש בכח הבהמה להתירו באכילה באופן שאם תשחט האם זה הוי ק"ו מעליא לטהר מידי נבלה, דהרי אין לומר דכוונתו על היתר דבפועל דהרי מיירי בבהמה חיה, ואין כאן עדיין היתר דאכילה, וגם אם אח"כ נעשית נבלה בשחיטה כמו נוחר ומעקר, מ"מ אין לטמא למי שנגע בעובר מקודם, דע"כ אין לטמאותו בלמפרע, כיון דבשעה שנגע היה להבהמה להיות ניתר באכילה, וגם להתיר את העובר

גמ', מהלכי כפים בחיה טמאתי לך, ופריך אלא מעתה קלוט במעי קלוטה לטמא. והיינו במעי קלוטה טהורה שנולדה מפרה לאחר שחיטה, ומ"מ יש לטמא את העובר הקלוט במעי הבהמה אף שהיא חיה מטעם דהוי קלוט במעי קלוטה. והקשו בתוס' דע"כ ר' יוה"ג סבר כר' שמעון דאסר קלוטה במעי פרה, וא"כ הרי"ז קלוט שנולד מן הקלוטה טמא, ובטמאה סבר ר' יוסי הגלילי דטמא. וקשה דהלא ע"כ מיירי הא דקאמר הש"ס קלוט במעי קלוטה דהאם הקלוטה מותרת היא, והיינו שהיתה בת פקועה הניתרת בשחיטת האם, ומזה מודה ר"ש ג"כ דמותרת כדאיתא לעיל, ואם כן קלוט זה במעי קלוטה טהורה לרבי שמעון וגם לריוה"ג, ושפיר פריך דליאסר וליטמא כטומאת נבלות מפני שהוא קלוט במעי קלוטה דמהלכי כפים בחיה הוא וא"כ מאי מקשו התוס'. - וראיתי במהר"ם שהביא קושיא זו בשם מקשין העולם, ומתרץ דאם מיירי באופן זה דהקלוטה היתה ניתרת בשחיטת האם לא הוי פריך מידי משום דכיון דלא בעי שחיטה לא שייך בה מיתה ולא טומאת נבלות, ולא שייך למיפרך ליטמא יעו"ש. ביאור דבריו, דבאופן זה הרי המה בשר שחוט לגמרי, וע"כ דמיירי קלוטה כזה שיצאת לאויר העולם, ולר' שמעון הרי היא טמאה

והנה לפי"ז ע"כ הא דפריך הש"ס קלוט במעי קלוטה ליתסר, מיירי בקלוטה שנוצרה כך בתולדה, ומיירי לרבנן דמתירין קלוט הנולד כן מבטן האם, ולהתוס' מיירי גם לר"ש באופן שמתיר קלוט כגון שראשו ורובו דומה לאמו כמו שכתבו התוס'. ונראה שזהו גם כן כוונת רש"י שמפרש קלוט במעי אמו ואמו טהורה היא אלא שנולדה כך יעו"ש, וכוונת רש"י שלא תפרש קלוטה שהיא בן פקועה הניתרת בשחיטת האם, משום דבזה לא שייך שום טומאה וכסברת המהר"ם

ויש לעיין היאך הדין בקלוט הנולד מבת פקועה הבא עליה בהמה דעלמא למ"ד חוששין לזרע אב דאמר ר' משרשיא לעיל דהולד אין לו תקנה, ואם מת בבהמה ונגע אחד בהעובר המת אם מטמא משום נבלה, דהכא אין כאן ק"ו דר' יצחק שהרי אין אמו מתירתו באכילה

והנה בעיקר דין המשנה והברייתא וק"ו דרב חסדא יש לעיין דלפי מה דקיי"ל טומאה בלועה אינה מטמאה, וא"כ כל עיקר הילפותא דהעובר שמת בפנים דהנוגע בו אינו טמא הוי משנה שאינה צריכה. והנה רש"י מפרש דכל עיקרא דהאי