נזר הקודש - חולין יד

ענן דאמר רב ענן אמר שמואל ישראל מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו

ויש לעיין הלא מומר לע"ז ממילא הוא כופר בכל התורה ופשיטא שאינו מאמין בשחיטה, ולא קרינן ביה וזבחת ואכלת וא"כ באיזה סברא סבר הש"ס דמומר לע"ז עדיף ממומר אוכל נבילות לתיאבון. דהרי מומר לע"ז הרי הוא מומר לכל התורה כולה

ונראה דזהו כוונת התוס' שהקשו דמומר לע"ז הרי הוא צדוקי לכו"ע. ותירצו וז"ל יש לומר דצדוקי דלקמן היינו לע"ז שעובד לכוכבים תמיד עכ"ל. ויש להבין מה זה ההבדל בין אם עובד תמיד לאינו עובד תמיד, והלא גם זה שהוא מומר לע"ז, ומומר היינו לשיטת התוס' שכבר עבד שלש פעמים, וא"כ הרי ע"כ מוחזק לזה, והרי הוא כעובד תמיד. ועוד דרב ענן למד דינו מאחאב, ושם היה עובד ע"ז תמיד כמבואר במלכים

ונראה דכוונת התוס' דרב ענן דסבר מומר לע"ז מותר לאכול משחיטתו מיירי במומר לתיאבון, היינו שיש לו איזה הנאה וריוח מזה, ובשעה שאין לו ריוח מזה אינו עובד וכל התורה הרי הוא כישראל גמור, והרי הוא לע"ז לתיאבון, כמומר אוכל נבילות לתיאבון. - ובע"כ גם אחאב היה עובד ע"ז לתיאבון, וכן כתב בספר חסידים סימן תתקל"ח דאחאב עבד ע"ז לתיאבון. וע"כ דזהו כוונת התוס' שכתבו דצדוקי דלקמן היינו עובד ע"ז תמיד היינו שעובד ע"ז מפני שמאמין בה. - אמנם הכא מיירי בעובד ע"ז לתיאבון בשעה שיש לו ריוח. וממילא בשעה שאין לו הנאה וריוח אינו עובד ע"ז, ומומר כזה כשר לשחיטה, וזהו שמאמין בכל התורה ומחזיק בה ובר זביחה הוא. והתנא מרבה מומר כזה דלא תימא שמפני חומר ע"ז יופסל לשחיטה על זה משמיע התנא דכיון דרק לתיאבון הוא עובד להכי בר זביחה הוא. ובזה אתי שפיר דנקרא בר זביחה ג"כ כיון דאם אינו לתיאבון הרי הוא אוכל בשר שחוטה והרי הוא כישראל מומר אוכל נבלות לתיאבון. וכן גם מומר לע"ז לתיאבון הוי גם כן חשוד להיות אוכל נבלות לתיאבון, אבל כל זמן שלא נעשה מומר לזה, ולא דש ביה, נאמן על השחיטה, זהו שיטת רבנן, וזהו הא דקאמר הש"ס דמומר אוכל נבילות אינו נאמן כיון דדש בי בהיתרא דמיא ליה, אבל ישראל מומר לע"ז לתיאבון. ואכילת נבילות אכתי לא דש ביה, זהו ששנה התנא מומר שכשר לשחיטה

והנה יוצא מזה דדין מומר אוכל נבילות לתיאבון לרבא, ומומר לע"ז לתיאבון נקראים בר זביחה, אעפ"י שחשודים לאכול גם אינה זבוחה, מ"מ לא נפסלו מטעם אינם בני זביחה ולא נתמעטו מוזבחת ואכלת, שהכוונה שאינו אוכל אלא זבוחה, והטעם בזה כיון דבמקום שאין מרויחים בנבלות יותר מבכשרות שאז אוכלים בשר שחוטה דוקא. - להכי שפיר קרינן בהו בני זביחה

אמנם במומר אוכל נבילות להכעיס כתבו התוס' לעיל ג' ע"ב ד"ה קסבר, דנתמעט מוזבחת, ונכרי ומומר אוכל נבילות להכעיס שניהם שווים לפסול מטעם שאינם בני זביחה, והדין בזה דאפילו אם שחטו ואחרים עומדים על גביהן שחיטתן נבילה

והנה עלתה בדעתי לומר דגם מומר אוכל נבילות להכעיס נקרא בר זביחה מטעם דישנו בציווי על הזביחה, דאטו מומר לא הוי בהציווי וזבחת, דהרי ישראל הוא ומוזהר על השחיטה, ואינו דומה לנכרי דליתא באזהרה כלל לזביחה, משא"כ מומר שתורת ישראל עליו, ואם שחט כהוגן מדוע נאמר דליתא בהא דוזבחת. - אמנם מסתפינא מהתוס'. - אח"כ ראיתי בהפר"ח סימן ב' סק"ד, שנחית לזה דכיון דישראל הוא קרינן ביה שפיר וזבחת, יעו"ש. - והרשב"א בת"ה הביא שכן דעת הרז"ה שמומר להכעיס כשר לשחיטה אם אחרים עומדין על גביו. - והרשב"א סבר דחשוד הוא לקלקל בידים ושמא ינבל ולאו אדעתייהו באחרים שרואים אותו יעו"ש, אבל עכ"פ סברי הני ראשונים דנקרא בר זביחה, וע"כ הוא מטעם דהוזהר בוזבחת

והנה הפר"ח שם באות ט"ז כתב בשם הרא"ה דזה תליא בפלוגתא דרב אחא ורבינא בפר' אין מעמידין במומר להכעיס אם מין הוא או מומר הוי. ומסיים דלהכעיס ממש מין הוא. ומביא גם בשם הר"ן שם שפסק דמין הוי, וזהו גם שיטת הרמב"ם בפר"ד מהל' רוצח וכו' יעו"ש. - והנה לפי"ז מוכיח דאם מין הזה הוא כנכרי ושחיטתו נבלה מדאורייתא כמבואר שם בפר"ח. - אמנם קשה אם נפרש וזבחת, הכוונה מי שמוזהר על הזביחה, אם כן מ"ש מין ומ"ש מומר הלא שניהם מוזהרים על תורת הזביחה. ואטו מין ליתא בכלל ישראל שהוזהרו שלא לאכול נבלה. - ושיטת הב"ח שמדרבנן אסור אתי שפיר, אבל הפר"ח דעתו שאם הוא מין מדאורייתא הוי נבלה, קשה מדוע הלא כיון דישראל הוא ישנו בכלל וזבחת. בשלמא לפירוש התוס' דדרשינן וזבחת מי שאוכל זבוחה, אתי שפיר דכיון שאינו מאמין בזה ליתא בוזבחת, כיון שאוכל נבילות הוא, אבל אם נפרש וזבחת מי שישנו באזהרה הלזו, וע"כ גם מין ישנו ג"כ באזהרה דוזבחת

ואפשר לומר דמין גמור ע"כ אינו מכוון לשחיטה, והרי זה כמכוון לנחירה בעלמא, ובאופן זה השחיטה פסולה, ואעפ"י דקיי"ל דלא בעינן כוונה לשחיטה, זהו בסתמא, אבל במכוון שלא תהי' בזה תורת שחיטה הרי"ז כנחירה. דוגמא לזה דכתב היש"ש הובא בתבוא"ש סימן ג' דבאופן שמכוון שלא לשחוט שחיטה המכשרת דלא נקרא זה שחיטה ולא קרינן בזה וזבחת. והרי זה כנזבחה מאיליה דאיתא בתוספתא דנתמעט מוזבחת. - ובזה יש לבאר גם דברי התוס' שכתבו דמומר להכעיס דינו כשחיטת נכרי דנתמעט מוזבחת. והיינו גם כן דסברי התוס' דבאוכל נבלות להכעיס אין כוונתו להתיר בהזביחה. והוי כמכוון לנחירה גרידא ואין זה בענין זביחה האמורה בתורה, ודינו כשחיטת נכרי ושחיטתו נבילה. - כן נראה בביאור דברי התוס'. ובזה מיושב מה שהקשה הפר"ח על התוס' מהתוספתא, והיינו כי סברי התוס' דשחיטת מומר להכעיס הרי זה כנשחטה מאיליה, וכמוש"נ

אמנם קשה טובא מהא דאיתא בתוספתא ריש חולין הכל כשרין לשחוט אפילו כותי אפילו ישראל ערל, ואפילו ישראל שהמיר דתו לעבודת כוכבים, יעו"ש. וע"כ דסבר האי תנא דהתוספתא דאין למעט ישראל מומר לע"ז מהא דוזבחת, והיינו כיון דגם המומר נצטוה על השחיטה שפיר קרינן ליה שהוא בכלל בני זביחה, - וזהו כרב ענן. - וקשה הא דמסיק הש"ס בתיובתא לרב ענן, והלא רב ענן מצי אמר דהוא סבר כהאי תנא דהתוספתא דמכשיר ישראל שהמיר דתו לע"ז

והנה זה ודאי דכוונת התוספתא שהמיר דתו לתאותו. וזהו כמו דאיתא בע"ז כ"ו, דאפילו מומר לכל התורה כולה לתיאבון מעלין אותו ודרשו לכל אבידת אחיך לרבות מומר. - והיינו כשעושה להנאת עצמו, וכן דעת הרמב"ם הובא ביו"ד סימן קנ"ח ס"א שכתב עושה עבירות להנאת עצמו יעו"ש. - ומבואר הכא בחולין ה' דמומר לכהת"כ דינו שוה לעובד ע"ז להנאת עצמו. וא"כ התוספתא שמכשיר עובד ע"ז, הנה כמו כן מכשיר התנא גם מומר לכהת"כ בשעובר להנאת עצמו, ורק בזה פליגי דהתנא דברייתא שסובר דאין מקבלין קרבן ממומר לכה"תכ, וכמו כן מעובד ע"ז שעובד ע"ז לחודיא. - ודן בזה הש"ס שהוא הדין לשחיטה שאינן בזביחה, והתנא דהתוספתא סובר דעובד ע"ז לתיאבון, ובשאר המצות הרי הוא כישראל דינו שכשר לזביחה

והנה לפי"ז לפלא שהש"ס מדחה לרב ענן מכח הברייתא דאין מקבלין קרבן ממומר לע"ז שמזה למד הש"ס שדינו כמומר לכהת"כ ופסול לשחיטה. - ודחו להתוספתא שמכשיר ג"כ למומר לע"ז. - אשר לכאורה יש לומר דשאני קרבן דאין