נזר הקודש - חולין קמח

ובין שיצא רוב כאחת דהא שני לאו פטר רחם הוא עכ"ל. אמנם הרמב"ם בפר"ד מבכורה הי"ד כתב וז"ל מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים, והבא אחריו בכור. ואח"כ כתב בהלכה זו ואם חתך אבר והניחו אבר והניחו עד שהשלים רובו הרי כל האברים צריכין קבורה, ונפטרה מן הבכורה יעו"ש. מבואר דהרמב"ם מחלק בחתך אברים בין השליך לכלבים טרם שיצא רובו דבזה לא נפטרה מבכורה. ורק בהניח כל האברים עד שהשלים אז נפטרה מן הבכורה. ולכאורה טעמא בעי הלא ע"כ הבא אחריו לא פטר את הרחם וכמו שפירש"י, וע"כ מוכח מדברי רש"י דגם בהשליך לכלבים טרם שבא רובו גם כן הבא אחריו אינו בכור, והסברא בזה שחסר להשני פטירת הרחם, ושיטת הרמב"ם תמוה

וע"כ סברת הרמב"ם דלענין פטירת הרחם לפטור מן הבכורה הבא אחריו בעינן מלבד פטירת הרחם בעצמו בעינן ג"כ קדושה, ובאופן שחסר חלות הקדושה לא נקרא פטר רחם ולהכי כשחותך אברים עד שיצא רובו יש בזה חלות הקדושה על האברים החתוכים כיון שעדיין ישנן בעולם ושייך בזה חלות. אמנם כשהאכילן לכלבים גם כשהשלים לרובו אין בזה חלות הקדושה על האברים דליתנהו בעולם, ואין כאן כולו בקדושה, להכי הבא אחריו נקרא שהוא הפטר רחם שאמרה תורה

והנה שיטת התוס' ד"ה רב הונא מפרש המהרש"א ג"כ לחלק בין משליך לכלבים החתיכות למניחן עד שיצא רובו, והיינו דבאופן שמשליך לכלבים רשאי לעשות חתיכות ולהשליכן לכלבים, והיינו גם כן מטעם דלא חיילא הקדושה על החתיכות שליתנייהו בעולם וכבר נאכלו לכלבים, וזהו גם כן שיטת הרמב"ם דלא אתי קדושה וחיילא על מה שליתא, ובאופן זה אינו פוטר הבא אחריו מבכורה

דף ע' ע"א, תנן המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים מאי לאו מחתך ומניח ואי אמרת למפרע הוא קדוש יקבר מיבעי ליה, הכא במאי עסקינן במחתך ומשליך. והנה יש להבין מאי סלקא דעתי' מעיקרא דמיירי במחתך ומניח כיון דתנן בהדיא ומשליך לכלבים, וע"כ דסבר המקשן דכוונת התנא דחותך ומשליך לכלבים, היינו שכוונתו להשליך לכלבים, אבל אין הכלבים לפניו להאכילן, ודייק מדלא תנא ומאכילן לכלבים, וע"כ הכוונה שמניחן עד שיזדמנו הכלבים, והרי זה חותך ומניחן, ולזה פריך ואי אמרת למפרע הוא קדוש, א"כ כשתצא רובא ע"כ נתקדשו למפרע, ואסור להאכילן לכלבים אלא בעי קבורה

וכשמשני דמיירי במחתך ומשליך ע"כ הכוונה שהכלבים עומדים לפניו ותיכף מאכיל הנחתכים לכלבים וכשתצא רובא כבר הנחתכים ליתניהו בעולם, ולא תחול עליהם קדושה

אבל עדיין קשה מדוע לא תנא התנא שחותך ומאכיל לכלבים, לכן נראה דגם בשלא האכילן לכלבים, ורק בשהשליכן לכלבים סגי, והיינו לפי שמבטלן מתורת אוכלין ופקעה מהן הקדושה כההיא דתנן בתרומות פר"א מ"ה גרעיני תרומה בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין, וכן עצמות קדשים בזמן שמכניסן אסורין השליכן מותרין וכתבו התוס' בזבחים פ"ו, ופירש רבינו דמיירי בעצמות קדשים הנאכלין שיש עליהם בשר וקאמר דאם הכניסן ומצניען א"כ הוא מחשבן, ואכתי שם קדשים עליהם ואסורין. אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו יעו"ש. וה"נ כשחותך ומשליך, הנה השלכה זו כשהיא לעצמה שחושב להשליך לכלבים בטלה מהן הקדושה, ולהכי גם אח"כ כשיצא רובא לא חלה עליהם קדושת בכורה כיון שבטל מהן תורת אוכל

ודאתינן לזה דבהשלכה לחודיא סגי להיות נפגם מחלות הקדושה, נראה דגם במחשבה לזה גם כן סגי וכדאיתא בכריתות כ"א דמחשבה לכלב גם כן הוי מחשבה, וביותר קודם שבא לידי קדושה, וזה אתי שפיר גם להמסקנא דכריתות שם שמחלק בין לאסוקי טומאה בין לאחותי טומאה כמבואר שם, והנה הכא קודם שיצא רובו והרי היא חולין פשיטא דמהני מחשבה דלכלבים, שלא תהא חלה עליהם קדושה אחר כשיצא רובו

ולפי"ז יש לומר דאם חושב מחשבה דלכלבים גם על היציאה דרובא שלא חלה עליו קדושת בכורה, דהרי חזינן דכוונה דהשלכה מפקיע גם כן מקדושה כהא דעצמות קדשים שיש עליהם בשר ובכוונה להשליכן נפקע מהן הקדושה, ולפי"ז בשחותך אבר אבר ובכוונה במחשבה שכן יעשה גם על מה שבפנים, ממילא לא יבוא הרובו ג"כ לקדושת בכור

ובזה אתי שפיר פסקו של הרמב"ם בפר"ד מבכורות הי"ד מבכרת המקשה לילד מחתך אבר ומשליך לכלבים, והבא אחריו בכור. ולכאורה תמוה כמו שכתבנו לעיל מדוע הבא אחריו בכור כיון דהראשון פטר את הרחם. ונראה דמיירי הרמב"ם שחתך אברים כל הולד כולו ומשליך לכלבים, ולפי מה שכתבנו הוא הדין גם במחשבה להאכיל לכלבים, להכי אין דין בכור כלל, ממילא הבא אחריו בכור

ובזה יש לבאר גם כן דברי רש"י שכתבנו לתמוה בזה דמפרש במשנה יצא רובו הרי זה יקבר דמיירי שיצא רובו כאחת. וקשה והלא למ"ד למפרע הוא קדוש הנה גם בחתך אבר אבר, כשהן מונחין עד שיצא רובו בעי קבורה. אבל לפי מה שביארנו דבחותך אבר אבר, וכוונתו על הבכור כולו לעשות כן בטלה בזה כל עיקר קדושת בכורה, להכי מפרש דע"כ זה הדין דיצא רובו הרי זה יקבר מיירי שיצא רובו כאחת

ובזה יש ליישב הא דהקשה מרן הגר"ע ז"ל ביו"ד סימן שי"ט, היאך מותר לחתוך אבר שיצא דלמא קודם שישליכם לכלבים יולד השאר והוי גם אבר זה קדוש ומטיל מום בבכור יעו"ש. ולפי מה שכתבנו דע"כ מיירי שמבטל כל עיקר קדושתו של הבכור. ובזה יש להעיר במה שהקשו התוס' לעיל ד"ה רב הונא, והיינו דמיירי הכא בביטול הקדושה, וצ"ע

תוס' ד"ה מאי לאו חותך ומניח, תימה דלמ"ד נמי מכאן ולהבא הוא קדוש, אמאי משליך לכלבים כיון דכבר יצא רובו דהא ברוב מחותך נמי חשיב לידה כדאיתא בנדה כ"ח דיצא מחותך מרובו אמו טמאה לידה יעו"ש. והנה לפי מה שכתבנו בהשלכה לכלבים, או שדעתו להשליך לכלבים פקעה קדושה מיני' וממילא גם כשיצא רובו לא נתקדשו האברים הנחתכים כלל, ואינו דומה להא דהאשה טמאה לידה גם במחותך, משום דהתם בלידה תליא רחמנא ושפיר נקראת זה לידה, אבל הכא בקדושה תליא, וזה ליתא באופן שעומדים האברים לכלבים, ואפשר שכוונת התוס' להס"ד קודם שמחדש ומתרץ דבכוונתו להשליך לכלבים שאני, ולזה הקשו דלפי"ז היה יכול להקשות גם למ"ד מכאן ולהבא הוא קדוש, ולזה נחתו לפרש כמו שפירשו בתירוצם, וזהו רק בהבנת המקשן, ולפי המסקנא לא קשה כלל מה שהקשו התוס' היכי שרי במחתך דהרי מטיל בו מום, משום דלהמסקנא אתי שפיר כמוש"נ

והנה להלכה הרמב"ם פסק בפ"ד הט"ו כרב הונא דלמפרע קדוש וזהו לפי האוקימתא דש"ס דהא דתנן יצא רובו יקבר, היינו במחתך ומניח וכשיצא רובו חלה הקדשוה גם על מה שנחתך מקודם. אמנם יש לומר שדעת רש"י לא כן מדמפרש במשנה יצא רובו כאחת, משמע דבמחתך ומניח ליתא דין קבורה, מפני שלא נתקדשו למפרע. וכן פסק הרא"ש בפר"ד סימן ד' דהלכה כרבה מטעם דיצא רובו משמע כאחת, ועוד מדקאמר סתמא דש"ס ת"ש יצא רובו יקבר מאי רובו אילימא רובו ממש עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, וזהו ע"כ אליבא דרבה, דאי לרב הונא טובא קמ"ל דמחתך ומניח הוי כיצא רובו כאחת עכת"ד יעו"ש. ולפי"ז קשה על הרמב"ם

ויש לעיין דאיתא לקמן בסוגיא דבעי הש"ס חציו ברוב אבר מהו, ת"ש יצא רובו הרי זה יקבד מאי רובו אילימא רובו ממש עד השתא לא אשמעינן דרובו ככולו, אלא לאו כגון שיצא חציו ברוב אבר, ודחי הש"ס דלמא אתי לאשמעינן ברוב עובר במיעוט אבר יעו"ש. והנה ע"כ זה מיירי גם אליבא דרבה, משום דלרבה ג"כ תקשה מאי רובו אילימא רובו ממש אטו לא שמעינן עד כאן דרובו ככולו, וע"כ ג"כ מוכרח רבה לפרש כן או באופן שיצא חציו ברוב אבר, או באופן ברוב עובר