נזר הקודש - חולין קמז

תוס' ד"ה תלתא לא אמרינן, תימה מאי קמיבעיא ליה והא קיי"ל דזה וזה גורם מותר עכ"ל. והנה לפי מה שכתב הר"ן בפר"ג דע"ז בהא דתניא רבי יוסי אומר וכו' מודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר, ופירש"י משום דסבר זו"ז גורם מותר. והר"ן שם מפרש משום ביטול, ואעפ"י שביטול הוי ברובא. אמנם בגורם גם חד בחד הוי ביטול יעו"ש. ובאב"מ בחלק השו"ת סימן ו' וז' מאריך בזה טובא יעו"ש. ומטעם זה מתרצים גדולי האחרונים דכיון דזו"ז גורם הוא מטעם ביטול הכא לא שייך ביטול לפי שיטת הרבינו משולם במרדכי שסובר דדבר שתחילת ביאתו בתערובות ליתא תורת ביטול עכת"ד. אמנם תירוץ זה לא יספיק לשיטת רש"י שם בע"ז דלא סבר כן. ועוד קשה מדוע הכא לא כתב הר"ן ליישב קושיות התוס' באופן זה והיינו דלא כתב הר"ן סברא זו לא בחידושיו, ולא בפירושו על האלפס

וע"כ הסברא בזה דגם באופן דלא מהני ביטול גם כן מהני הא דזה וזה גורם להתיר למ"ד זו"ז גורם מותר, וע"כ צריך לומר כן דאל"כ לא יצוייר לרבינו משולם כל עיקר הדין דזו"ז גורם מותר, כיון שתמיד תחילתו בתערובות, וזה ודאי ליתא, וע"כ צריך לומר דהביטול כזה שבא על ידי זה וזה גורם אינו ענין להא דביטול דעלמא, והיינו דגורם עדיף מפני שהוא רק גורם, ואינו ממשות של איסור וזה לא אסרה תורה, ושפיר הקשו התוס'. וקושיא זו אליבא דכו"ע למ"ד זו"ז גורם מותר, וכו"ע היינו גם להר"ן ולרבינו משולם, וזה ברור

אמנם קשה טובא מדוע לא הקשו התוס' לעיל בסוגיא דאיתא אמר רב משרשיא בן פקועה הבא על הבהמה דעלמא אותו הולד אין לו תקנה, וקשה מדוע לא אמרינן דזו"ז גורם מותר, וכמו שהקשו בזה התוס' לעיל נ"ח בד"ה מכאן למ"ד חוששין לזרע האב, ותירוצם שתירצו דשאני מינין יעו"ש, לא שייך הכא דמין אחד הוא, וא"כ מדוע שתקו התוס' בזה

ונראה דבאמת אמרינן שם זו"ז גורם והולד מותר, אמנם גם כשהוא מותר אבל לא עדיף משארי בהמות המותרות, אבל טעונות שחיטה, וגם זה טעון שחיטה, ושחיטה לא מהניא בו, מטעם דחסר לו פלגא דסימנים, מפני שהם שחוטים מקודם בשחיטת האם, להכי לכו"ע אין לו תקנה, וב"ה מצאתי אח"כ בחדושי הר"ן שנחית לזה

ובעיקר קושיות התוס' לולא דמסתפינא אמינא דהכא לא שייך זו"ז גורם דהביאור דההיתר והאיסור תרווייהו גורמין היצירה. הנה הכא לא שייך כן משום דמקודם שנעשה חלב למ"ד דם נעכר ונעשה חלב, הנה טרם שנעשה חלב שניהם באיסורם מטעם דם, וגם למ"ד אבריה מתפרקין ונעשה חלב יש בשניהם איסור יוצא מאיסור, ורק לאחר שנעשה החלב בדדי בהמה בא ההיתר. אמנם ביצירה שלהם שניהם איסור, להכי אין זה שייך לזו"ז גורם דעלמא והרי זה רק כתערובות איסור בהיתר, וזה שמדייק המחבר וכתב והרי זה כטרפה שנתערבה בהיתר, וכמוש"נ

והא דלא בעי הש"ס לעיל בבן פקועה שבא על בהמה דעלמא מהו לענין חלבו, הקשה בזה הב"ח וכתב דבזה לא הוי משום איסור אלא שאין השחיטה מועלת בו ודמיא לשמוטה דהחלב שלה מותר כמו"ש הב"י בסימן כ"ד. אבל הכא באיסור יוצא שהוא איסור טרפה יעו"ש, ותמוה דהלא גם היוצא האיסור משום אבר מן החי מפני שאין השחיטה מועלת בו. והרא"ה בבדה"ב ריש בית שני כתב דגם חלבה של זו אסור, ועי' בש"ך ובט"ז ובפר"ח

ע"ב משנה המבכרת המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים, יצא רובו הרי"ז יקבר, והיינו מפני שאסור בהנאה ואפילו להאכיל לכלבים אסור, דגם זה הוי בכלל הנאה. והקשו בתוס' מהא דתנן בבכורות ל"ב דב"ה מתירין למנות עכו"ם על הבכור הכא מודו דאסור למכור לעכו"ם וכו', והיינו טעמא דהיכא דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפילו לעכו"ם עכ"ל

וקשה טובא מה זה דמיון להא דב"ה דמיירי בבכור בעל מום דנאכל לישראל ונתחללה קדושתו מפני המום, משא"כ הכא דהוי קדושתו עליו, וגם לעצמו אסור בהנאה ממילא גם לעכו"ם אסור וגם לכלבים אסור מפני שנהנה מאיסורי הנאה מפני שדינו בקבורה

ונראה דכוונת התוס' דלכאורה מסתבר הדבר שנחתך לאברים הרי זה בדמיון לבכור שנפל בו מום או שיצא רובו ומת ופקעה קדושתו. אמנם לר"ע דסבר דבכור שנמצא טרפה בזבחים ק"ג אמר שיאותו הכהנים בעורו, אבל בשרו אסור ולא נפקע קדושתו אעפ"י שנמצא טרפה, וא"כ הוא הדין בנחתך לאברים גם כן בשרו אסור, ומ"ש מבכור בע"מ דמתירין ב"ה אפילו להזמין עליו עכו"ם, ואם כל כך גדול כח של מום, א"כ כש"כ כשנחתך לחתיכות פקע קדושתו, ולפי"ז ע"כ משנה דהכא דלא כב"ה אלא לשיטת ר"ע. לזה כתבו לחלק דזה תליא אם חזיא לדידיה דהיינו אם הישראל מותר בה, והיינו שנשחט על פי המום כיון דלדידיה מותר באכילה, אז מותר גם להזמין עכו"ם, משא"כ באופן שלישראל אסור דהיינו אעפ"י שאסור מצד שהוא נבלה בזה קאי הבכור בקדושתה. ותצא מזה דבר חדש דבכור בעל מום אעפ"י שנפקע ממנו קדושת בכור, אמנם כל זמן שלא הותר באכילה דינו כפסולי המוקדשין לאחר פדייה שנאמר ואכלת ולא לכלביך והוא הדין עכו"ם

אמנם אם מותר גם לכלבים לאחר שהותר לישראל, ראיתי בר"ן שכתב דאסור בזה שנאמר ואכלת ולא לכלבים, וכן ראיתי שכן כתב הרשב"א בחידושיו. אמנם לא כן כתבו התוס' בזבחים ע"א בד"ה ובטרפה שכתבו בהדיא דמידי דחזי ליה, כיון שנפדה שרי ליתן לכלב, והיינו טעמא דהא דדרשינן ואכלת ולא לכלביך כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלבים, אבל בדבר דחזי ליה לאכילה אישתרו לגמרי יעו"ש. הרי מבואר דשיטת התוס' דבאופן דחזי לישראל מותר לעכו"ם ולא לכלבים. נמצא דפליגי בז ההראשונים דדעת הר"ן והרשב"א דגם בבכור הנאכל במומן לישראל אסור ליתן לכלבים, ושיטת התוס' בזבחים דעל זה לא כיוונה תורה למעט כלבים, ובחידושי הגרע"א מביא לדברי הר"ן ותמה עליו מדברי התוס' זבחים, ולפלא שלא הביא שכן כתב גם הרשב"א בחידושיו. ולפי מה שביארנו מבואר דפליגי בזה רבותינו ז"ל

רש"י יצא רובו הרי זה יקבר, ופירש"י כאחת, משמע דבמחתך אין דינו לקבורה, אעפ"י שעפ"י צירוף החתיכות יצא רובו, דבגמ' מבואר דבמחתך ומניח גם כן יקבר מפני שחלה עליהם הקדושה אעפ"י שלא יצאו כאחד. ומצאתי בתוס' ר"ע שכתב בצ"ע. והנה לכאורה זה תליא בפלוגתא דרבה ור"ה אם למפרע קדוש, ולרבה בעינן יצא כאחד, אבל לר"ה דסבר למפרע הוא קדוש שפיר אתי דין זה גם במחתך ומניח ולא בעינן יצא כאחד. אבל הש"ס מוקי למתניתין גם לר"ה דבמחתך ומניח נעשה כמו שיצא רובו כאחד, וא"כ למה דחק רש"י לפרש דיצא רובו כאחד

ונראה דסבר רש"י דדין קבורה דקדשים שמתו הוא מן התורה, וכן כתב הרמב"ם שלהי תמורה שהוא מדברי קבלה וזהו ולא לכלבים. נמצא דפליגי בזה הראשונים, דדעת הר"ן והרשב"א ע"כ קבלה מסיני, וא"כ יש לומר דזה דוקא בגוף שלם, אבל באופן שנחתך אעפ"י שקדושתן עליהן, מ"מ אין בזה מצוה דקבורה, ולהכי פירש"י הא דתנן יצא רובו יקבר דמשמע דמן הדין הוא ,דזה דוקא בשיצא רובו כאחת, ולא בשנחתך לחתיכות. אמנם הרמב"ם כתב בפר"ד מבכורות הי"ד דבמחתך האברים צריכין קבורה והוא מטעם דכיון דחלה הקדושה למפרע, ואפשר שהוא מדרבנן מטעם שאסור בהנאה שלא תבוא לידי תקלה, אבל מצוה דקבורה שהוא מקבלה אפשר שגם הרמב"ם סבר דבעינן יצא רובו כאחת, ויש לעיין בספרנו נזר הקודש לתמורה דף ל"ג

במשנה יצא רובו הרי"ז יקבר ונפטרה מן הבכורה, ופירש"י שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר,