נזר הקודש - חולין קמו

תליא במחיצה, אבל הכא בעינן התגלות הדבר אם הוא שייך למין טמא, ובאופן שפשט רגל הקלוט הרי זה כמין אחר, וא"כ אפילו למ"ד אין לידה לאברים הכא ע"כ יש לידה כיון דנתגלה מה הוא

ונראה דזה תליא בדינא דר' שמעון אם סבר דקלוט הנולד מן הטהור הוי רק איסור, ולא נחשב למין טמא בעצם, או דלמא דנחשב גם למין טמא יעו"ש. ונפק"מ גם לענין להרביע עם מין טמא, או דלמא דבאמת גם ר"ש סבר שהמין שלו טהור הוא ורק איסור אכילה הטילה עליו התורה מהא דאמרה תורה גמל גמל שני פעמים, ובאופן שרק באכילה אסור אבל מין טהור הוא ורק אסור מטעם דאסרה תורה מפני שינוי התמונה, וכל זמן שלא יצא לאויר העולם ליכא עליו איסור, להכי ישנו בהיתר על ידי שחיטת אמו משום כל בבהמה תאכלו

והנה יש הוכחה שבמין הוא נחשב לטהור מהא דאיתא בבכורות ז' דפריך עיבורו מן הטמא מי מיעברא וכו' ואמר ר' ירמיה דאיעבר מן הקלוט בן פרה ואליבא דר" שמעון יעו"ש. משמע מזה דלענין מין נחשב לטהור, ורק באכילה אסור, ובהיותו בבטן אמו עדיין לא נאסר, ממילא שחיטת האם מטהרתו, וצ"ע

ברש"י ד"ה ותיבעיא לך קדשים קלים בירושלים וכו' וליכא לאוקמיה בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר את ידו, דא"כ גם הבהמה אסורה משום שחו"ח יעו"ש. וקשה הא איכא נפק"מ לענין להתיר את ידו, דהיינו להתיר את ידו בשחיטת עצמו לאחר שיולד, כדין בבהמה שהוציאה את ידה והאם טריפה דמהני שחיטת הולד אח"כ לאחר שנולד דגם ידו מותר כמו שכתב הפר"ח בסימן י"ד סק"ה. וה"נ כששחט הבהמה דשלמים בירושלים דהבהמה אסורה משום שחוטי חוץ, ומ"מ מהני שחיטת עצמו להתיר את ידו, והיינו לפי הכלל דאם מהני שחיטת האם להתיר את העובר הנשאר בבטן, אותו האבר היוצא אסור משום אבמה"ח מפני שאין לו סימנים להתירו, אבל אם האם טרפה וממילא לא ניתר העובר שבפנים, ומהני שחיטה להעובר כשיצא לאויר העולם, מהני גם השחיטה להאבר היוצא. וה"נ הכא כששוחט את הבהמת שלמים בירושלים ויש בה משום שחוטי חוץ, והבהמה אסורה אבל העובר שהוא חולין מותר, וא"כ איכא נפק"מ דאם ירושלים נחשבת למחיצה והוציא העובר את ידו דינו כאילו לא יצא וידו מותרת בשחיטת האם, אבל אם ירושלים לא נחשב למחיצה וכשהושיט ידו לחוץ נאסר האבר, אבל ניתר בשחיטת עצמו, ומצאתי בחדושי הגרע"א תנינא שכתב שהעיר לו בזה ח"א והשיב על זה כדרכו בקודש יעו"ש

אמנם לדעתי נראה דזה תליא אם השחיטה דהאם שהיא שלמים ונשחטה בחוץ אם מהני השחיטה להעובר שהוא חולין, וביארנו זה בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן כ"ב. והנה מדברי רש"י יש להוכיח דמהני שחיטת האם שלמים להתיר את העובר דלא טעון שחיטה וא"כ אף אם אמרינן דירושלים נקרא מחיצה, והעובר שהוציא ידו נקרא חוץ למחיצה, שוב לא תועיל השחיטות עצמו להתיר את ידו

גמ', בעי אילפא הוציא עובר את ידו בין סימן לסימן מהו, מי מצטרף סימן ראשון לסימן שני לטהריה מידי נבלה או לא אמר רבא קל וחומר אם הועיל לו סימן ראשון לסימן שני להתירו באכילה לא יועיל לו לטהריה מידי נבלה ע"כ הסוגיא. והנה מיירי הכא בשלא חתך את ידו, והיד מחוברת עם העובר, ובזה אמרינן ק"ו מאכילה לטהר מידי נבלה אבל יש לעיין היאך הדין בשחתך האבר היוצא אם מטהר גם כן מטומאת נבלות, ומצד הסברא כיון שנחתך לגמרי ואין לו שום התחברות עם העובר ממילא נשאר לו רק סימן אחד שחוט, להכי הרי זה נבלה ממש כדין אבר מן החי

אמנם הרמב"ם כתב בפר"ב מאבוה"ט ה"ט וז"ל, הוציא העובר את ידו בין שחיטת סימן לשחיטת סימן וחתכו מצטרף שחיטת סימן לסימן לטהר האבר מידי נבלה עכ"ל. - וקשה טובא, הלא כיון שנחתך האבר ואין לו שום התחברות עם העובר, והרי זה כנחתך מחיים, כיון שנחתך קודם שהועילה השחיטה גם להתיר באכילה, ועוד היכן מצא הרמב"ם לחדש זה שלא נזכר בסוגיא וצע"ג

גמ' מהו לגמוע את חלבו וכו' או דלמא התם אית ליה תקנתא לאיסורי' בשחיטה הכא לית ליה תקנתא לאיסורי' בשחיטה. - והנה קשה בהא דכתבו התוס' לעיל ס"ד ד"ה שאם ריקמה, דבת היענה אתי לאסור ביצי עוף טמא דס"ד דשרי כמו ביצי עוף טהור, ותמוה דהלא איכא למיסר דשאני ביצי עוף טהור דאית להן תקנה בשחיטה, משא"כ ביצי עוף טמא

והנה הב"ח ביו"ד סימן י"ד מביא בשם יש מקשים א"כ בן פקועה שבא על הבהמה והוליד, שאותו ולד אין לו תקנה בשחיטה למה לא שאלו עליו בגמ' מהו לגמוע חלבו, יעו"ש מה שדחק בזה. - אבל נראה לבאר הענין, דאין זה שייכות לכל הני

ונראה לפי מה דקיי"ל מיתה עושה ניפול שחיטה אינה עושה ניפול, וא"כ אבר המדולדל בשחיטה יוצא מידי אבר מן החי, ובמיתה אין האבר המדולדל יוצא מידי אבמה"ח. והנה האי אבר יוצא דינו כאבר המדולדל, וע"י השחיטה גם הוא יוצא מידי אבר מן החי. והנה לולא שאמרה תורה ובשר בשדה טרפה להורות שאין אבר זה ניתר בשחיטה, הוי אמרינן בסברא שדינו כאבר המדולדל שניתר בשחיטת הבהמה, אבל עתה שאמרה תורה שאין אבר זה ניתר בשחיטה, והנה בזה יש לחקור אם דינו כמיתה דעושה ניפול, ונשאר עליו איסור הקודם שהוא אבר מן החי, או דלמא שרק איסור בעלמא עליו שהוא איסור יוצא שדינו כטריפה, אבל אין עליו איסור אבר מן החי. וזהו דקאמר הש"ס מהו לגמוע חלבו חלב דעלמא לאו כאבר מן החי דמי ושרי, האי נמי לא שנא. ביאור הדבר, דהשחיטה מתרת משום אבר מן החי כדין שחיטה דאינה עושה ניפול. או דלמא התם אית לי' תקנתא בשחיטה, הכא לית ליה תקנתא לאיסורי' בשחיטה, והיינו דהכא אין השחיטה מתרת לאיסור אבר מן החי, ודין שחיטה הכא כדין מיתה לאבר המדולדל דעושה ניפול, ואיסור אבר מן החי נשאר בתקפו, וכיון שאין היתר לאיסור אבר מן החי, נמצא דאיסור זה של אבמה"ח נשאר בתקפו, ובאופן זה אבר מן החי שאין לו היתר לא התירה התורה החלב. ואפשר שזהו גם כוונת הרשב"א שכתב מטעם דאין תקנה לחיותו של אבר זה, ומשמע שכוונתו שנשאר איסור אבר מן החי

נמצא לפי"ז דעיקר הבעי' הכא לחקור מה זה דינו של האבר, אם דינו כאבר המדולדל במיתה, או כאבר המדולדל בשחיטה. וא"כ אין זה שייכות לנידון שרבתה תורה לאסור ביצי עוף טמא מטעם דס"ד שדינו להיתר כמו ביצי עוף טהור, ואין שום נפק"מ לענין אם יש היתר להאם בשחיטה או לא. ובזה מיושב גם הא דהקשה הב"ח בשם יש מקשים מדוע לא שאלו על החלב בב"פ שבא על בהמה דעלמא, משום דהתם אין שייכות לדון על החלב מטעם חוסר תקנה של שחיטה, מטעם דהתם אין העיכוב מצד אבר מן החי אלא מצד חסרון סימנים. ולא יצא חלב זה מכלל חלב דעלמא שהתירה תורה

ובזה מיושב במה שכתב הרמ"א בסימן כ"ד בשם הרשב"א דחלב וביצים של שמוטה מותרים. והקשה הט"ז שם הלא כיון שאין תקנה בשחיטה הרי זה כדין אבר יוצא דהוי בעי' דלא איפשטא לענין חלב. אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר, משום דכוונת הש"ס רק באופן שישאר האבר תמיד באיסור אבר מן החי מטעם דהרי זה כמיתה שעושה ניפול, והחלב הזה הבא מן האבר הזה ג"כ בא מאיסור אבר מן החי שישאר באיסורו תמיד, ובתורה לא מצינו היתר לחלב שהוא אבר מן החי אלא לחלב כזה, אשר בכחו להיות ניתר מאבר מן החי, וא"כ אין זה שייכות להא דחלב וביצים הבאים משמוטה, אשר האיסור אבר מן החי אצלם עומד להיות ניתר אם לא על ידי שחיטה תהיה על ידי מיתה, וכמוש"נ.