נזר הקודש - חולין קמה

דליתא הלכתא השמיט הרמב"ם לבעי' זו. - אמנם קשה לפירש"י שגורס הבעי' למ"ד אין לידה לאברים קשה מה מקום לבעי' זו כיון דאין לידה לאברים גם במיעוט אבר מכש"כ בדאיכא בהצטרפות רובא, דפשיטא כיון דחזרה מבטלת היציאה א"כ אינה בהצטרפות לעשות רובא לידה כמו שכתבנו לעיל

וראיתי אח"כ בחדושי הרז"ה שמקשה בזה על פירש"י ובהרא"ש והר"ן בחידושיו ומפרשי פירוש אחר דלא כפירש"י

ונראה ליישב פירש"י דסבר רש"י דאם אמרינן דלמ"ד אין לידה לאברים, מ"מ כשיש רובא למפרע נעשה ילוד, ויש בכח הרוב לבטל כל החזרות שנעשו מעיקרא, וכמו שסבר רב הונא לקמן ס"ט ע"ב למפרע הוא קדוש, הנה כמו כן אם אמרינן דלמ"ד אין לידה לאברים, ומהני חזרה, מ"מ כשנעשה רובא אנו דנין כאילו יצא רובא מעיקרא מפני שאנו דנין בלמפרע, הנה מטעם זה יש לדון גם למ"ד יש לידה לאברים, אמנם כשהחזיר שכינן למקום חתך. הנה אממם אם היתה באופן אשר בצירוף נעשה רובא יש לדון אותו כילוד ממש, ונפק"מ לאסור גם מקום חתך של המיעוט הנשאר, וא"כ בעי' זו נפק"מ גם לדינא כמוש"נ

והנה הרא"ש שם כתב דנראה לו כפירוש הרב אלפס דלהאי לישנא דבני מערבא גם ר' יוחנן סבר דהאבר שיצא אין לו תקנה בחזרה, ובעי מאי בינייהו, היינו בין רב לר' יוחנן למיסר מיעוט אבר שבפנים דלרב דאמר יש לידה אסור ולר' יוחנן דאמר אין לידה מה בשפנים מותר. ובזה פסק הרב אלפס כר' יוחנן משום דבזה לא איתותב ר' יוחנן וקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, והא דקאמר הש"ס לקמן ע"ג מ"ט דר' יוחנן הא אית ליה תקנתא בחזרה, היינו ללישנא קמא עכת"ד. אמנם הרשב"א בחידושיו לא ניחא ליה לאוקמי הא דלקמן דקאי ללישנא קמא, משום דאכתי תקשה לר' יוחנן אליבא דבני מערבא יעו"ש. ואפשר שמפני זה לא רצה רש"י לפרש כן, וגם הרשב"א עצמו כתב דלשיטת רש"י מתפרשא הסוגיא נכון וע"כ כוונתו דרש"י התכוון לזה

והנה הרשב"א הביא בשם התוס' שכתבו דאע"ג דלא מהני חזרה להתירו באכילה, אבל לטהרו מידי נבלה מהניא ליה. וע"כ כוונתו בזה דיש ליישב הסוגיא דלקמן בזה שהשיב ר' יוחנן דהאי אית ליה תקנתא בחזרה ולהכי לא דמי לאבר המדולדל. והשיב הרשב"א דזה לא יתכן, דהלא קאי שם אליבא דרבנן ואינהו סברי בלאו הכי שהוא רק מגע טרפה ולא מגע נבלה, והיינו דשחיטתו מטהרתו מידי נבלה, עכת"ד יעו"ש

ונראה ליישב דאפשר לומר דר' יוחנן מפרש דכל עיקר הסברא דסברי רבנן דהשחיטה מטהרת את האבר היוצא ולא נחשב כאבר המדולדל, הוא משום זה עצמו, דכיון דאפשר בחזרה, והחזרה מטהרת אותו מידי נבלה, להכי אעפ"י שלא החזירה השחיטה מטהרתו, ובדבר זה אינו דומה לאבר המדולדל דלית ליה תקנה בחזרה, וזהו שאמר ר' יוחנן לחלק בין אבר המדולדל לאבר היוצא. וזהו סברת רבנן דסברי שהוא מפני דאיתא בחזרה, ובזה מיושב שיטת הרב אלפסי והרא"ש שנקטו לפירוש זה

והנה הנפק"מ בין לישנא קמא ללישנא בתרא לכאורה זה דוקא לר' יוחנן דללישנא קמא ר' יוחנן מתיר בחזרה אבר לפנים וללישנא בתרא גם ר' יוחנן סובר דלא מהני חזרה לפנים להתיר האבר, אבל לרב ליכא נפק"מ כיון דאוסר בחזרה גם האבר, ממילא אין להסתפק במיעוט אבר שבפנים, כיון דגם האבר אסור, נמצא דכל עיקר הא דקאמר הש"ס מאי בינייהו הוא רק אליבא דר' יוחנן ומחדש הש"ס דלר' יוחנן המיעוט שבפנים מותר, אבל לרב ליכא נפק"מ דכיון שרב אוסר בחזרת האבר עצמו פשיטא דהמיעוט שבפנים ג"כ אסור. זהו לשיטת הרב אלפס ודעימיה. אבל לפירש"י גם ללישנא בתרא סובר ר' יוחנן דהאבר עצמו מותר בחזרה, וחידוש דין איכא רק לרב דשדינן מיעוט שבפנים להאבר שגם הוא אסור. נמצא דלשיטת רש"י איכא נפק"מ וחידוש דין לרב במיעוט אבר שבפנים לאיסורא, ולשיטת רב אלפס איכא חידוש דין לר' יוחנן להתירא דאעפ"י דסבר יש לידה להאבר עצמו, מ"מ האבר המיעוט שבפנים ניתר בשחיטת האם, זהו מה שנראה לכאורה

אמנם מהא דקאמר הש"ס ת"ש ממתניתין זה הכלל דבר שגופה אסור, ושאינה גופה מותר מאי לאו לאתויי כה"ג. וקשה מדוע לא פריך הש"ס ללישנא קמא ממתניתין שאינה גופה מותר לאתוייי מאי, וע"כ לאתויי חזרת האבר בפנים, וקשיא לרב דאסור בחזרה. וע"כ דידע הש"ס דרב הוא משני דבא לאתויי דלא שדינן מיעוט אבר שבפנים, אלא זה המיעוט נשאר במקומו להיות ניתר בשחיטת האם. הרי מבואר דללישנא קמא סבר רב דהמיעוט אבר הנשאר בפנים לא שדינן בתר האבר שיצא בחוץ ובא בחזרה בפנים דמותר. אבל ללישנא בתרא ע"כ איכא חידוש דין דכיון דיש לידה לאברים דהמיעוט הנשאר בפנים גם כן אסור. וא"כ איכא פלוגתא בין לישנא קמא ללישנא בתרא גם לרב והוי ספיקא דדינא גם לרב

אמנם הרשב"א בחידושיו מפרש מאי לאו לאתויי כה"ג כלומר כגון שהוציא ידו וחתכה וכו' והיינו דבא למיפשט הבעי' יעו"ש. ונראה דע"כ אין להקשות לרב מזה משום דיכול לומר דאתי לאתויי הבעי', ואין זה דינו, ולהכי מפרש דבא לפשוט הבעי', ודחי הש"ס דבא לאתויי דינא דר"ש, ולא איפשטא, ואפשר שזהו גם כוונת רש"י שם פירש"י נחתך

נמצא דלפירש"י דמפרש דר' יוחנן סבר גם ללישנא בתרא דמתיר בחזרה, ובזה איתותב ר' יוחנן, וא"כ ע"כ הדין כרב בהלכה זו דיש לידה לאברים, ובדבר מועט שבפנים סבר רב ללישנא בתרא דאסור ולא מהני ליה שחיטת אמו, וכיון דהוי ספד"א אזלינן לחומרא. ולשיטת רב אלפס ודעימיה דסברי דלישנא בתרא סבר ר' יוחנן גם כן דלא מהני חזרה להאבר עצמו, אבל כיון דסבר דאין לידה לאברים, המיעוט שבפנים מותר בשחיטת אמו, וא"כ הוי ספיקא דדינא בדבר המיעוט שנשאר בפנים, רק יש לדון בזה ספ"ס שמא הלכה כלישנא קמא דע"כ סבר רב דהמיעוט שבפנים מותר, ושמא הלכה כהרב אלפס דפוסק בזה כר' יוחנן דהמיעוט שבפנים מותר, וא"כ איכא ספ"ס להיתר, זהו מה שנראה בבירור הסוגיא

רש"י בד"ה עולא פליג אדרב יהודה. - לכאורה מה בעי רש"י בזה. ונראה משום דיש לפרש דרב יהודה דאמר משמי' דרב ושמואל דאבר עצמו אסור קודם חזרת האבר בפנים, ועולא דמתיר היינו באופן שהאבר בא בחזרה בפנים, על זה מפרש רש"י דע"כ אפילו מאן דאסר הכל מיירי בחזרה, דבלא חזרה האבר בפנים לכו"ע אסור, ועל זה נאמרה ובשר בשדה טרפה לא תאכלו. ובזה מיושב הא דהקשו התוס' ד"ה הכל היו בכלל ובשר בשדה וכו' ולמאי דמסיק הא כל מילי דהדר שרי מיתוקמא הא דקרי לה טרפה למילתא אחריתי יעו"ש. ורש"י מפרש דהקרא מתוקם בדלא הדר, וזהו שנחית רש"י לפרש דבדלא הדר ליכא מאן דמתיר, ומתוקם הקרא דטרפה בדלא הדר

דף ס"ט זה הכלל וכו' מאי לאו לאתויי כה"ג, ולא קאמר לאתויי חזרת האבר דמותר משום דבזה פשיטא דקשי לרב טובא. ומשני לאתויי קלוט במעי פרה ואליבא דר"ש דאע"ג דאמר ר"ש קלוט בן פרה אסור הני מילי היכא דיצא לאויר העולם אבל במעי פרה שרי יעו"ש. ויש לעיין היאך הדין לר"ש בשהוציא האבר הקלוט אם זה נחשב ליצא כולו ואסור, או דלמא דמה שבפנים מותר כפרה דעלמא ובעינן שיצא לגמרי, ומה שבפנים מותר

והנה לכאורה זה תליא גם כן בפלוגתא דרב ור' יוחנן אם יש לידה לאברים, ואם יש לידה לאברים וקרינן לאבר היוצא ללידה, הנה בקלוט שהוציא אבר הקלוט הרי זה מין קלוט, ומין קלוט אין שחיטה מטהרתו, ולמ"ד אין לידה לאברים, הרי זה כאילו עדיין בבטן, ולא נקרא קלוט להיות נחשב למין קלוט, אבל כיון דמסקנא דאפילו למ"ד אין לידה לאברים, הנה כל זה בשהחזיר בפנים הנה זה לא שייך הכא מטעם דהתם