נזר הקודש - חולין קמד

היאך טרפה חוזרת להכשרה וכתב דאם נטרפה מקודם שחתך הרגל טריפה ואינה חוזרת להיתר, ורק אם נחתך הרגל לא נטרפה, אתי שפיר הכא הא דקאמר הש"ס מה טרפה שאין לה היתר. אבל להראשונים דסברי דגם בנטרפה מקודם בצומת הגידין נתכשרה אח"כ בשנחתך הרגל לגמרי, וא"כ בשהוציאה ידה והיא נעשית טריפה מטעם שיצא האבר חוץ למחיצה, אמנם אח"כ כשהחזירה את ידה לפנים מדוע לא תתכשר, כיון שנתבטלה הטריפות דמקודם

ונראה דשאני זה מטרפה דהתם בשנפסקו הצומת הגידין הרי היא טרפה מכח המכה המשתררת בכל הגוף, והנה אח"כ כשנחתך הרגל לגמרי שוב אין המחלה שולטת בכל הגוף, נמצא דנתרפאית לגמרי ויצאת מכלל טרפה כיון שהיא הדרא בריא, וזהו כי בסור הסיבה בטלה המסובב, ואדרבה הרי היא עומדת לכך מתחילה להיות חתוכת הרגל, והרי זה כמו דאיתא בש"ס באופן דאי בדרי לה סמא וחיה דאיתא לעיל נ"ד בהא דמחו בכוליא יעו"ש, משא"כ הכא באבר שיצא לחוץ דהטריפות לא הוי מטעם חסרון בגופה, אלא גזירת הכתוב דבשר היוצא חוץ למחיצה נאסר, ואיסור זה אין לו כי גם כשנכנס בפנים גם כן דין בשר שיצא למחיצה הוי, וזהו כיון שיצא פעם אחת לחוץ והרי זה כטרפה שאין לה רפואה למכתה והיינו דגבי נחתך הרגל לאחר שנפסקו הצומת הגידין שכיון שיש רפואה למכתה היא אינה בגדר טרפה, משא"כ הכא הרי היא נעשית טריפה תיכף ביציאה לחוץ

איברא דעדיין יש להקשות דהרי הכא גם כן יש תקנה להחזיר האבר בפנים, וא"כ יש לנו לומר דלא נטרפה כיון דיש לה תקנה בחזרה, ואם לא החזירה הרי יש תקנה להחזיר על ידי אדם דומיא דהתם דחתיכת הרגל נעשה בידי אדם. אמנם שאני התם דהתורה אמרה דלא מהני תקנה להחזיר לפנים, כיון שהתורה כללה בזה גם קרבן חטאת שיצאת לחוץ דנפסל ולא מהני חזרה לפנים, הנה כן בכל יציאה דחוץ שוב אין לו תקנה

אח"כ ראיתי בחדושי הרשב"א לקמן ע"ו ד"ה ולענין פסק הלכה כתב לדייק מסוגיא זו דמקיש הוצאת אבר לטרפה דשוב אין לה היתר מוכיח מזה דגם בצומת הגידין לא מהני שום היתר, וחתיכת הרגל לא מהני, ומוכיח גם כן דאל"כ מדוע מטריפין בצומת הגידין שנחתכו כיון דיש לה היתר הרי זה דומה להא דאי בדרו לה סמא, דאף שנשחט ומומו עמו כשר, וע"כ מדחזינן דנחתכו צומת הגידין נטרפה, ע"כ דלית לה רפואה על ידי חתיכת הרגל

וכתב גם כן דלפי"ז היאך מכשרינן בנקובת הריאה היכא דסביך בבישרא וזהו פסול שחוזר להכשרו. ומתרץ דשאני התם שחוזר להכשרו מחמת עצמו, אבל פסול שאינו חוזר מעצמו ולא ע"י בידור סממנים אלא בנפילת האבר טריפה יעו"ש. וקשה דלפי"ז הכא בשהחזירה האבר מעצמה צריך להיות חוזר להכשרו. ונראה דכוונת הרשב"א דדוקא באופן שתמיד נעשה הסתימה על ידי עצמה שכן הוא הטבע של הבע"ח דהדרא בריא זה לא הוי בכלל טרפה מטעם שעומד לזה מעיקרא, משא"כ בהושטת אבר לחוץ דלא הוי החיוב בטבע להיות בחזרה, ורק יש בזה חזרה על ידי מעשה בן אדם, אבל כיון שאין זה בהכרח מצד הטבע עצמה, הרי זה דומיא דטרפה האמורה בתורה

, אמנם לשיטת המכשיריש אף בשנעשה הרפואה על ידי מעשה אדם תקשה טובא מסוגיא דהכא דמה דמיון הוא לטרפה שאין לה היתר, הלא אדרבה יש לדמותה לטרפה שיש לה היתר, ובאופן הזה לא נכנסה בכלל טרפה, וכמו שהקשה הרשב"א על שיטה זו. וע"כ כמו שכתבנו לעיל כיון שאין הפסול בזה מטעם חסרון העצמי אלא שהתורה אמרה דהיציאה לחוץ נקראת טרפה, וכללה בזה כל היציאות דלחוץ כמו בשר חטאת וכדומה, נמצא דהיציאה בעצמותה היא סיבת האיסור, וא"כ מה תועיל הא דהכניסה אח"כ לפנים, ואטו הכניסה תוכל לבטל היציאה, ולזה אמר רבה דיציאה דלחוץ קרא הכתוב טרפה לומר שאיסור זה לא תוכל להתבטל, והרי זה דומיא מפני שהפסול יציאה נשאר לעולם

איברא ברא דיש לחלק דלא דמי הא דאבר שיצא לשארי יציאות, דבשארי יציאות לא יצוייר חזרה דממילא, ורק על ידי מעשה בני אדם יצוייר הכנסה, ובזה אמרה תורה בשר שיצא חוץ למחיצה נאסר כטרפה. משא"כ ביציאת אבר לחוץ דיצוייר הכנסה דממילא, א"כ מנין לרבותינו לומר דזה נכלל גם כן באיסור דיציאה, והלא אפשר לומר דהחזרה דממילא לא נחשב ליציאה ומותר

ונראה דבזה פליגי אם האבר עצמו אסור, ולמ"ד אבר עצמו מותר, לכאורה מאי סברא איכא בזה, הלא הוי זה בכלל בשר שיצא חוץ למחיצתו, וע"כ דסבר דבאופן שהחזרה תוכל לבוא מעצמה אין זה בכלל יציאה חוץ למחיצה. אבל קיי"ל במסקנא דאבר עצמו אסור, ונראה טעמו של דבר דהיציאה של האבר אינו דומה לשארי יציאות כמו בשר קדשים חוץ למחיצה, וכמו כן למ"ד דבשר פסח אסור להוציא חוץ למחיצה הרי הוא נפסל ולא מהני חזרה כמבואר ברש"י פסחים צ"ה ד"ה לא תוציא. והיינו דבכל אלו הפסול יציאה גורם הפוסל, משא"כ הכא ביציאה דאבר שאין הפסול מחמת יציאה בעצמותה ורק חסרון היתר יש בזה והיינו כיון דהתורה אמרה כל אשר בבהמה תאכלו, והכוונה כל אשר בבהמה טרם יצא לאויר העולם, והיציאה לאויר העולם לא קרינן בזה כל אשר בבהמה, והחזרת האבר לפנים הרי זה כאילו הכניס בשר מעלמא לפנים

וזה נלמד מהא דאיתא תרי קראי וחד למקום חתך לומר דמקום חתך ג"כ לא נקרא בבהמה הרי מבואר דאמרה תורה דלא נקרא גם חתך בבהמה הרי אמרה תורה דלא מהני השחיטה באופן שאין דופני בשר הבהמה מקיפים אותה מכל צד, וממילא נשארת באיסור אבר מן החי. ומפני זה דמיא יציאה זו דאבר לשארי יציאות, והיינו דבשארי יציאות שהם בהיתר, והיציאה גורמת פסול כמו חטאת ופסח, ויציאה זו הרי היא באיסור מקודם באיסור אבר מן החי ונדרש להיתר על ידי שחיטת האם מטעם כל אשר בבהמה, וא"כ יציאה לחוץ פשיטא שאינה להיתר, וחזינן מדקרי רחמנא לבשר קדשים טריפה היציאה לחוץ שתפסל א"כ כש"כ שהיציאה לחוץ באבר היוצא שאינו ניתר, והרי הוא דומה לטרפה

גמ', במערבא מתני הכי רב אמר יש לידה לאברים, ור" יוחנן אין לידה לאברים, ופריך הש"ס מאי בינייהו, וע"כ במו שפירש"י דמאי בינייהו היינו בין ללישנא קמא ובין ללישנא בתרא, דע"כ אין לפרש מ"ב בין רב לר' יוחנן דבזה חזינן הנפק"מ דלרב דסבר יש לידה לאברים האבר אסור אפילו אם החזיר לפנים, ור' יוחנן דסבר אין לידה האבר מותר בשהחזירה האבר לפנים, להכי פרש"י דהפירכא מאי בינייהו הוא רק לרב דסבר יש לידה לאבר, למאי נפק"מ בין לישנא קמא ללישנא בתרא, והיינו למאי נפק"מ שקורא לידה, ועל זה משני דנפק"מ לאסור מיעוט אבר שבפנים, והיינו דכיון שבמערבא קורא אותו לידה אסור גם המיעוט הנשאר בפנים

אבל קשה לפי"ז בהא דבעי הש"ס לדברי האומר אין לידה לאברים, הוציא העובר את ידו והחזירה, וחזר והוציא את ידו עד שהשלימו לדוב מהו מי אמרינן הא נפיק ליה רובא, או דלמא כיון דהדר הדר, ע"כ הבעי'. - וקשה כיון דהלכתא יש לידה לאברים, ואם כן למאי נפקא מינה למיבעי' אליבא דמ"ד אין לידה לאברים. ועוד דלמ"ד אין לידה לאברים מהני חזרה א"כ כל פעם שהחזירה לפנים נתבטלה ההוצאה וכמאן דליתא דמיא, וא"כ אין למיבעי' אם מצרפת ההוצאה כיון דהחזרה מבטלת

והנה הרמב"ם השמיט לבעי' זו, וכתב הרה"מ דסבר רבינו דכיון דבעי' זו למ"ד יש לידה לאברים, ואתיא דלא כהלכתא, והיינו דכן היתה הגירסא להרמב"ם, יעו"ש, וע"כ ביאור הדברים דלמ"ד אין לידה לאברים ומהני חזרה, אם כן החזרות מבטלת ההוצאות וכמאן דליתא דמיא, וליכא למיבעי' בזה, ורק למ"ד יש לידה לאברים איכא למיבעי' בעי' זו, וכיון