נזר הקודש - חולין קמג

פרק רביעי

דף ס"ח משנה, בהמה המקשה לילד והוציא העובר את ידו והחזירו מותר באכילה, הוציא את ראשו אעפ"י שהחזירו הרי זה כילוד, וקשה רישא למ"ל למיתני בהוציא את ידו, והלא כיון דתנא בסיפא הוציא את ראשו הרי זה כילוד, ממילא ידענא דהוציא את ידו לא הוי כילוד, דאל"כ הוי ליה לתנא למיתני רבותא טפי דגם בהוציא את ידו הוי כילוד, ופשיטא דבהוציא את ראשו דהוי כילוד

ונראה דאי הוי תנא הא דיצא ראשו הוי אמינא מאי ראשו היינו רובו, וכמו שאיתא בבכורות מ"ו מאי ראשו רובו. וה"נ הוי מפרשינן ראשו רובו. אבל כיון דתנן ברישא הא דתנן יצא ידו דאין זה כילוד, ממילא שמעינן דיצא ראשו הרי זה כילוד, ממילא אין לפרש מאי ראשו רובו דא"כ למ"ל לתנא לאשמעינן הא דיצא ידו

ובזה יש לפרש הא דפרש"י בגמ' ד"ה לא אעובר, ואשמעינן דמשום יד לא הוי כילוד יעו"ש. וקשה דהלא זה יש ללמוד מהא דתנן יצא ראשו, דמזה נלמד דביצא ידו לא הוי כילוד, אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר דמיצא ראשו יש לפרש רובו, ועיקר הלימוד דאנו יודעין דסגי בראשו גרידא בלא רובו זה נלמד מהא דתנן הוציא ידו כמו שביארנו לעיל, ובאופן זה מפרשים התוס' בד"ה טעמא הא דיצא ראשו דג"כ איכא למידחי מאי ראשו רובו, וה"נ יש לפרש הכא אם לאו הא דתנא הא דיצא ידו ברישא

גמ', תנינא שליא שיצאה מקצתה אסורה באכילה, וקשה לפי מה שפירש"י בב"ק י"א דלהכי אסורה מפני שחוששין דשמא באותה מקצת יצא הרוב של העובר, וא"כ מאי פריך הכא דהלא שאני בההיא דשליא דאיכא חששא דרובו. - ומצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן ז' שהביא קושיא זו בשם הגאון מהר"ם לובלין

וראיתי אח"כ בשיט"מ לב"ק שם שהביא קושיא זו בשם הרא"ש יעו"ש, והנה מביא שם לתרץ דשאני הכא דנקט שליא שיצתה מקצתה דמשמע כל דהוא, וליכא לספוקי אלא ברוב ראש, וע"כ מוכח דהוי כילוד, אבל אמר עולא מקצתה ביום ראשון. ומקצתה ביום שני, ומשמע דבשני הימים יצא הולד לגמרי, והיינו חציה בזה וחציה בזה, וא"כ איכא למיחש גם כן שיצא רובו בראשון עכת"ד יעו"ש

והנה לדעתי נראה ביישוב דברי רש"י דהסוגיא דב"ק מיירי לאחר שמבואר בסוגיא דהכא דהרא"ש הוי כילוד, וא"כ במקצת שליא שיצאת איכא תמיד ספק שמא יש באותו מקצת שיצאת יש בתוכה הראש. ואפילו למאי דאמרינן בב"ק דגזרינן מקצתה אטו כולה. אמנם כתבו הכא התוס' בד"ה שליא דאם איתא דביציאת הראש לא הוי לידה לא הוי גזרינן כיון דבמקצתה אי אפשר בשום פעם לבוא לידי חשיבות לידה, וע"כ הא דאמרינן שם בב"ק דאין מקצת שליא בלא ולד, ע"כ הפירוש דעפ"י רוב איכא גם הראש באותו מקצת, והנה לאחר שמבואר דהראש הוי כילוד, ולהכי חיישינן גם למקצת שמא יצא הראש עכשיו איכא למיחש ליצא רובא. אבל אם לא היינו יודעין דהראש הוי כילוד לא הוי גזרינן למקצת יציאה דשליא מפני חששא דיציאה דרובא גם כן

והא דנחית רש"י לומר דחיישינן לרובא דהולד באותו מקצת הוא מטעם שמצינו דלפעמים לא מהני יציאה דראש באופן שיצא מחוי כדאיתא בנדה כ"ט יצא מחותך או מסורס בעינן שיצא רובו, להכי פירש דיש לחוש גם ליציאה דרובא. וזהו שמדייק שם אלא שנימוח

עוד יש לומר בכוונת רש"י בב"ק דבא ליישב מה שהקשו התוס' דאם יש מקצת שליא בלא ולד יש להתיר מכח ספ"ס ומשמע דסבר ר"א דיש להתיר בספ"ס ובפרק בהמה המקשה משמע דאפילו בספ"ס אסר ר"א יעו"ש. והנה דבריהם תמוה דהיאך יש להתיר בספ"ס אפילו אם יש מקצת שליא בלא ולד דהיינו דאיכא ספק שמא אין בשליא כלום, ואת"ל דיש בשליא שמא מיעוט הוא. וקשה הלא כשאנו באים להתיר מה שבפנים הבהמה דהלא איכא בזה ספ"ס להיפך שמא לא נשאר בפנים כלום, וגם אם נשאר בפנים שמא מיעוט הוא אבל רובו בחוץ, וא"כ הוי ספ"ס להיפך. - ומצאתי בשיט"מ שם בב"ק שהקשה בזה

ולתרץ הסוגיא בהא דפריך תנינא שליא וכו' דמשמע דאם יש מקצת שליא בלא ולד מותר. נראה דאין כוונת הש"ס לומר שמותר מטעם ספ"ס כיון דאיכא ספ"ס להיפך. אבל עכ"פ נשאר הדבר בספיקא והא דתנינא אסור באכילה ביצתה מקצתה היינו שאסורה מטעם ספיקא דאורייתא. ובזה מיושב הא דהקשו התוס' מר"א דמשמע דגם אם יש שליא שיצתה מקצתה לא מהני ספ"ס להתיר, היינו גם כן שאסור מספיקא. וזהו כוונת רש"י שמפרש דיש להסתפק גם ביציאה דרובא ואי אפשר להתיר גם מה שבפנים אפילו אם אמרינן דיש מקצת שליא בלא ולד, והיינו דאז אסור מספיקא, ואם אין מקצת שליא בלא ולד אז יש לאסור גם בתורת ודאי מטעם יציאה דהראש. ועיקר כוונת רש"י שלא תקשה סוגיות אהדדי כמו שהקשו בתוס'. כן נראה בביאור שיטת רש"י

ובהיותי בזה ראיתי להעיר מה שהוכיח הש"ש שמעתתא א' פר"כ להוכיח משיטת רש"י בב"ק שם דמהני ספ"ס בחזקת איסור, והוא מהא דפירש"י דאי הוי מקצת שליא בלא ולד לא הוי חיישינן לטמא טהרות דהוי ספ"ס דלמא אין בו ולד, ואת"ל יש בו ולד דלמא לא יצא רוב יעו"ש. ואם אמרינן דספ"ס לא מהני נגד חזקת איסור, א"כ היכי מוכח דאין מקצת שליא בלא ולד, דלמא יש מקצת שליא בלא ולד, ולענין טומאה אין לטמאה דהו"ל ספ"ס, והא דשליא שיצאתה מקצתה אסורה באכילה, הוא מטעם דבזה לא מהני ספ"ס דהו"ל ספק בשחיטה, משום דאם באנו להתיר הולד בשחיטת אמו הוא נגד חזקת אינו זבוח דחייל אפילו קודם שנולד, ומשו"ה אסורה באכילה, ואע"ג דתני סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה, התם לא מיירי משליא שיצאתה מקצתה וכמו"ש רש"י שם ומוכח מזה דספ"ס מהני אפילו במקום חזקה עכת"ד יעו"ש

אמנם דרש"י כמו שהוא לפנינו לא פירש מטעם ספ"ס וז"ל רש"י שם, דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוי חיישינן לטמא טהרות דכולי האי לא הוי חיישינן דנימא תרי חומרי דלמא נפקא ורוב נפקא עכ"ל. והנה יש לומר דלא הוי כוונת רש"י מטעם ספ"ס, אלא הוא ענין אחר כמו שיבואר. והיינו דענין ספ"ס הוי באופן דכל ספק בפני עצמו מורה על ענין אחר כמו הא דאיתא בכתובות ט' דספק אינו תחתיו מורה שהיה הזנות מעיקרא, והספק אונס מורה דאף אם היה הזנות תחתיו, מ"מ שמא באונס היתה, והתורה התירה, נמצא דשני הספיקות אינם מורים על ענין אחד ועל זמן אחד. משא"כ בנידון דידן דשני הספיקות מורים על ענין אחד, ועל זמן אחד, והם בשם אחד גם כן, והיינו דאם ליכא ולד בהמקצת שליא אמרינן שלא יצא ראשו או רובו, וגם אם אמרינן דיצא מקצת הרי לא יצא רובא. והנה ענין זה לא הוי מכח ספ"ס אלא מטעם רובא, והיינו דאיכא רובא דאמרינן שלא יצא רובו של הולד. ורובא עדיף מחזקה, וזהו כוונת רש"י דלא אמרינן תרי חומרי. וממילא איכא רובא להיתר

ובזה נראה ליישב גם הא דהקשו התוס' מר"א אר"א דלקמן ע"ז דהכא שרי מטעם ספ"ס והתם כשאין קשורה אינו מתיר אפילו בדאיכא ספ"ס, והיינו דהתם הוי ספ"ס במקום חזקה, והכא לא הוי ההיתר מכח ספ"ס אלא מכח רובא. וזהו כמו שפירשנו בכוונת רש"י וכמוש"נ

ע"ב מאי תלמודא אמר רבה כטרפה מה טריפה כיון שנטרפה שוב אין לה היתר אף זה כן. - וקשה לשיטת הראשונים הובא בהרא"ש בפרק זה סימן ז' המכשירין בנחתכו צומת הגידין ואח"כ חתך הרגל והכשירו יעו"ש. הרי מצינו דטרפה לפעמים יש לה היתר לאחר שנטרפה. איברא דהרמב"ן הקשה עליהם