נזר הקודש - חולין קמב

אמנם בעיקר שיטת הפר"ח שהרבה לחלוק על הראבי"ה ועל פסקו של הרמ"א דמתירין בתלוש אפילו בפירש, ודעתו דבפירש בתלוש גם כן אסור. קשה מדוע לא משני הש"ס ברומיא דהברייתות אהדדי לומר דתולעת שנברא באיביה לכו"ע אסור, והברייתות מיירי שנבראת בתלוש, והברייתא האוסרת מיירי בפירש, והברייתא המתרת מיירי בדלא פירש, ומשמע לפי"ז דבתלוש מותר אפילו בדפריש וזהו כשיטת הראבי"ה והרמ"א. ואם בשביל שרוצה הש"ס להדחות דברי שמואל, אבל היה להמסדר הש"ס ליישב דברי שמואל ולאוקמי באופן שלא תקשה אשמואל אלא אדרבה סיוע הוי לשמואל, וע"כ מזה מוכח כשיטת הראבי"ה

אבל אפשר לומר דכיון דנקט התנא דברייתא לרבות תולעת שבעיקרי זיתים ע"כ מיירי בענין מחובר או על האילן עצמו כמו שמוקי הש"ס או לכהפ"ח על הפרי המחוברת לאילן

אמנם ראיתי בראבי"ה שכתב להתיר רק באותן שאינם גידולי קרקע, אבל באותן פירות שבאים מגידולי קרקע איכא למיחש משום שרץ השורץ על הארץ ואהני הוא דאיבעי לן פירשו לאויר העולם מהו. ולפי"ז אין מקום לפרש הברייתות בתלוש ולומר דהברייתא המתרת מיירי שלא פירש ולא ריחש משום דבהני יש לחוש לפירשו

אבל ע"כ איסור זה לא הוי אלא מצד ספק מטעם הבעי' דלא איפשטא וכן כתב הרמב"ם דכל אלו אסורין מספק, אבל אם בודאי לא פירשו ולא נפלו על הארץ משמע דמותרין הן כל זמן שלא פירשו, וא"כ יש להקשות מדוע לא מוקים הש"ס דהברייתא המתרת מיירי שלא פירשו כלל, והברייתא האוסרת מיירי בדפריש בעוד במחובר. וע"כ דינא דשמואל מיירי גם בדלא פריש, או אפשר לומר דלשמואל ספיקא הוי, וזה נכלל בהבעיות שבש"ס

גמ', אמר רב ששת בריה דרב אידי קוקאני אסירי מאי טעמא מעלמא אתו וכו'. הנה הסוגיא מבוארת לנכון בספרנו שו"ת שאילות משה סימן ק"ב ומבואר שם לנכון בעזה"י

שם גמ', דרני דבשרא אסירי, דכוורי שריין, אמר ליה רבינא לאימיה אבלע לי ואנא איכול, ופירש"י אבלע בתוך הדגים תנו אותם שלא אראה ואקוץ בם. וקשה הא לפי"ז הרי זה פריש בזה שאמו הוציאם מתוך הדגים ממקום זה ונתנה למקום אחר, ואין לך פריש גדול מזה. וע"כ צריך לומר דבדברים שאינו גידולי קרקע גם בפריש מותר. ורק בבשרא אסור מטעם דמעלמא אתו. הרי מבואר כפסקו של הרמ"א לפי שיטת הראבי"ה, ולפלא על הפר"ח שלא נחית לזה. ואפשר דמיירי בפריש לאחר מיתה ע"י אדם ובזה מודה הפר"ח. ורק בדפריש מחיים, בזה סבר הפר"ח לאיסור. ואח"כ מצאתי בפליתי סי' פ"ד אות ח' שהעיר על הפר"ח מזה. אבל לא נחית לחלק בין מחיים בין לאחר מיתה בטלטולא דגברא אבל לדעתי נראה להצדיק את הפר"ח אשר בפריש לאחר מיתה מודה, וצ"ע

והנה הא דקוקיאני פירש"י תולעים שבכבד ושבריאה, ומאן דאסר סבר משום דמעלמא אתי ומאן דשרי סבר דמיניה גבלי. והקשו התוס' דלדידיה תקשה מברייתא דבסמוך דואת נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבבהמה יעו"ש. וקשה הלא איכא לומר דמיירי הכא בלא פריש, והתורה מרבה לאיסור באופן דפריש, וא"כ משמע דסברי התוס' דמאן דשרי מתיר בכל אופן אפילו דפריש, וזהו כשיטת הראבי"ה. והא דפריך לקמן להא דכוורי שרי מהא דרבתה תורה גבי בהמה להני דרני ולא משני דהא דבהמה מיירי בפריש, והני דכוורי מיירי בלא פריש משום דהתם קאי למאן דאוסר בבשרא ושרי בכוורי, ומאן דשרי בכוורי מתיר אפילו בפריש בהא דרבינא שאמר לאימיה אבלע לי וכמו שכתבנו לעיל

ויש לעיין בהא דפירש"י בהא דקוקיאני שהם תולעים בכבד ובריאה, והא דדרני פירש"י תולעים שבין עור לבשר, ומשמע שדיניהם שונים, והיינו דבהא דקוקיאני איכא מאן דמתיר משום דמיניה גבלי, ובהני דרני אסור לכו"ע, ומסקנא דבבהמה הטעם משום אבר מן החי כמו שפירש"י. - ולכאורה מדוע בהתולעים שבכבד ושבריאה לא הוי משום אבר מן החי, וע"כ צ"ל דהני קוקיאני נתהוו לאחר שחיטה וליכא בהו משום אבמה"ח. והני דרני ע"כ נתהוו בין עור לבשר מחיים, ואיכא בהו משום אבר מן החי

ולפי"ז יש להבין מדוע לא פריך למאן דשרי הני קוקיאני שהם התולעים שבכבד ושבריאה מהא דנבלתם תשקצו, לרבות הקוקיאני, ואם בשביל שהתנא נקט דרנים גם כן קשה מדוע לא מרבה הקוקיאני, וע"כ משום דהקוקיאני נתהוו לאחר שחיטה ולא קרינן בהו ואת נבלתם דקאי על הבהמה בשלימותה וזה שייך דוקא בהני דרנים המתהווים בין עור לבשר

עוד יש לומר דהקוקיאני המה בלא פירשו, אבל הדרנים בין עור לבשר המה תמיד בפירשו שרוחשים בין עור לבשר וצ"ע

והנה בהא דאיתא הכא בסוגיא דהני דרני בבהמה אסירי, מטעם אבר מן החי כפירש"י והתוס', הקשה לי מכבר הימים בקהלתי מופלג בתורה הרב הגאון ר' זלמן שאך הי"ד זצ"ל בהא דאיתא בע"ז ס"ח דבשרצים המאוסין מצד עצמן גם טעם לפגם אסור כיון שהתורה אסרה הפגומים. אמנם כל זה שייך בהני דאסירי מטעם שרצים. אבל אבר מן החי לא אסרה תורה פגומים. וא"כ הני דרני בע"כ מאוסים הם מצד עצמם, והרי הם כנבלה מוסרחת, וליכא בזה איסור תורה, לא בממשן ולא בטעמן ויפה העיר. (ואבל יש לומר כיון דבמסקנא לא קיי"ל הכי אלא אם נותן טעם לשבח אסור, וא"כ נפק"מ באופן שנותן טעם לשבח)

אמנם נראה והוא העיקר דכיון דהכתוב מרבה דרני בהמה לאיסור מהא דכתיב ואת נבלתם תשקצו שבאה בקבלה אזהו אזהרה לדרני בהמה, הרי חזינן דרבתה תורה לאיסור, אעפ"י שפגומים הם, הרי זה בכלל כל השרצים שאסרה תורה אעפ"י שפגומים ומאוסים הם ואעפ"י שהכא לא הוי האיסור מצד שרצים אלא מטעם איסור אבר מן החי, וכיון דשחיטה לא משתריא להם נשארים הם באיסורם באבר מן החי, אבל חידשה תורה לאסרם אעפ"י שפגומים ומאוסים ודינם כשרצים דעלמא ורק נפק"מ לענין התראה להאוכלם שצריך להתרות משום אבר מן החי

שם, תניא רבי יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא וכו' יעו"ש. והקשה המהרש"א וכי יש להסתפק בו בדג טמא וכי יאכיל הקב"ה לצדיקים לעתיד דבר טמא יעו"ש

ונראה דיש מקום לומר שהוא דג טמא ומ"מ מותר הוא באכילה מטעם דלא נאסר בכלל הטמאים, והוא לפי מה שבעי ד' ירמיה לעיל י"ז אברי בשר נחירה שהכניסו לארץ מהו באכילה, והיינו דכיון נחירה במדבר הבשר עומד בהיתרו. וכתב הרא"ש דנפק"מ גם בזמן הזה במי שאסר על עצמו במין מן המינים מזמן ידוע, וכשהגיע הזמן היה מאותו המין שהיה אוכל מקודם וכו' יעו"ש

והנה הבע"ח קודם זמן מתן תורה היו כולם מותרים, ולאחר מתן תורה נאסרו הטמאים, אבל לפי בעי' דר' ירמיה יש לומר דאיסור זה לא חוילא על אותן שהיו מותרים עד היום, ודק על אותן הנולדים אח"כ שלא היו מעולם בהיתר נאסרו. והנה כל הבע"ח כבר ספו ותמו משא"כ בהלויתן שנוצר בששת ימי בראשית חי וקים עד לעתיד יש לומר דעומד בהתירו אפילו אם הוא דג טמא. וממילא יש לפשוט מזה בעי' דר' ירמיה דהדבר שנאסר אח"כ מה שהיה מותר נשאר בהתירו כמקודם, על זה אמר ר' יוסי דהלויתן הוא דג טהור.