נזר הקודש - חולין קמא

ומיעט וריבה, ובב"ק צ"ה ס"ל כר"מ בעבדים אומר לו הש"ל יעו"ש, גם כן יש לומר דסברי דקרקעות ושטרות ממועט גם אם דרשינן בריבוי ומיעט וריבה מטעם דשקולין הן, ועבדים כקרקע דמי. ובזה אתי שפיר דהרמב"ם סבר כר"ע דאף אם דדרשינן בריבה ומיעט וריבה, מ"מ ממועט קרקע מפדיון בכור מטעם דשוה לשטרות

נמצא לפי"ז דבחריצין ונעיצין שאין נובעין הוי ספיקא דדינא, ולכאורה הרא"ש יחיד לגבייהו דהני פוסקים, אבל יש לצרף דעת הרא"ש במקום ספיקא להיות ספ"ס

גמ', אי הכי במנא נמי דלמא פריש. והנה הפרמ"ג בסימן פ"ד אות ו' הקשה לשיטת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא, א"כ אמאי פריך על הקרא דלמא פריש והלא ספק מותר מן התורה ולא קרינן בזה שרץ השורץ על הארץ, וגם מה ראיה מקרא דתאכלו דלא חיישינן לדלמא פריש משום דהיינו רביתיה כיון דמן התורה בלאו הכי מותר

אמנם נראה דבאופן שאמרה תורה להבדיל בין הטמא לטהור בפ' שמיני ודרשו בתו"כ אין צריך לומר בין פרה לחמור והלא מפורשים, א"כ למה נאמר להבדיל בין הטמא לטהור, בין טמאה לך לטהורה לך, בין שנשחט רובו של קנה לנשחט חציו, וכמה היא בין רובו לחציו מלא שערה, יעו"ש, הרי מבואר דיש חיוב הבדלה אשר הוא אפילו כחוט השערה, ולא מהני ספק להתיר, וזהו מטעם חיוב הבדלה שיודע בבירור בודאי, ולא סמכינן אספק, וה"נ בהא דשרץ המים דבדלא פריש הוא טהור, ובפריש הוא טמא, ואם ספק הוי דלמא פריש לא מהני להתיר מטעם ספק משום דבספק חסר דין התורה שאמרה להבדיל בין טמא לטהור, ושפיר פריך הגמ' ודלמא פריש אדפנא דמנא, ואם יש חששא ממילא אסור מטעם דלהבדיל בעינן. ובזה הרמב"ם מודה דבעינן מן התורה להבדיל כדאיתא בפר"א ממ"א ה"א

גמ', אמר שמואל קישות שהתליעה באביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ, ביאור הדברים דכשהתליעה במחובר הרי שורץ על הארץ, משא"כ בשהתליעה בתלוש מותר יעו"ש. והנה בספק אם התליעה במחובר או בתלוש פסק המחבר בשו"ע סימן פ"ד דאסור, יעו"ש. והכוונה דהוי ספד"א ולחומרא. ולכאורה קשה מדוע לא מוקמינן הפרי על חזקתה לומר דהתולע בא עכשיו כשהוא בתלוש כמו דאמרינן בעלמא דמאחרין הסיבה כל מה דאפשר לאחר. - ומצאתי בפליתי שכתב דהפרי מוקמינן אחזקה ומותרת, אבל התולע אסור יעו"ש. ויש להעיר הלא כיון דהפרי מותרת מטעם חזקה לומר שהתולע בא אחרי כן ויש להפרי חזקת היתר. וקשה הלא קיי"ל דחזקת האם מועלת גם לבת בכתובות י"ג ע"ב דלדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, וה"נ אם מעמידין הפרי על חזקת היתר לומר דנעשה בתלוש, א"כ גם התולע מותר, כמו"ש הרמ"א דהפירות המולידים תולעים גם התולעים מותרים ולהכי מתיר הרמ"א לאכול התולעים הנעשים בהגבינה, וזהו כשיטת הראבי"ה, והמחבר סבר כוותיה. וא"כ אמאי אוסר בספק ולא מוקמינן אחזקה לומר דהשתא בתלוש נולדה

ונראה דהכא נולד האיסור מהתולע, והיינו דהתולע נותן טעם בהפרי, והפרי נאסרת מהתולע, וממילא הספק הנולד מהתולע אין בזה חזקת היתר, מטעם דאם נולד במחובר הרי הוא אסור, ורק ספק אם נולד במחובר או בתלוש הרי אין להתולע חזקה דהיתר, ומזה נמשך איסור להפרי, וא"כ אינו דומה להא דכתובות שם דלדברי המכשיר בה מטעם חזקה דהיתר ממילא נמשך ההיתר על הבת, משא"כ הכא דהאיסור נמשך מהתולע להפרי, והיינו דיש לנו לדון מהבת על האם, וכיון שאין להבת חזקה דהיתר, א"כ פשיטא שאין היתר להאם יותר מן הבת, וכיון שהבת דהיינו התולע אסור מספק, הנה ספק זה איתא גם בהאם דהיינו הפרי, לכן שפיר פסק המחבר דבספק כזה אם נולד התולע במחובר או בתלוש אסורים שניהם מספק, דהיינו דבשביל איסור התולע גם הפרי אסורה

ע"ב, לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין וכו' ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעיקרי זיתים וכו' מאי לאו אידי ואידי בפירא והא באיביה והא שלא באיביה. - ביאור הדברים כמו שפירש"י דבאיביה שמחוברת הפרי לאילן הרי זה שורץ על הארץ ממש, דמחובר לקרקע כקרקע דמי, אבל כשנולד התולע בתלוש אין זה שורץ על הארץ. והש"ס דחי ראיה זו מטעם דהברייתא דנקט תולעת שבעיקרי זיתים הכוונה התולע שנעשה באילן עצמו. והנה אף שדחי הש"ס לראיה לשמואל, מ"מ נקטו הפוסקים דינא דשמואל כמבואר בתוס', וכן איתא ברמב"ם פר"ב ממ"א הי"ד וט"ו יעו"ש. ונראה הטעם משום דדוחק לאוקמי הברייתא באופן שכוונת התורה לאסור התולעים שבעיקרי האילונת משום דזה מלתא דפשיטא שזה נקרא על הארץ ממש, וע"כ כוונת התורה על התולעת שבהפרי עצמה והחידוש בזה שמטעם מחובר לקרקע אעפ"י שעומד להיות תלוש מ"מ כל זמן חיבורו לאילן דינא כאילן, וזהו דינא דשמואל הא דאמר שהתליע באיביה

אמנם אם בעינן ריחש או דגם בלא ריחש נאסר מטעם זה שנברא בהפרי בעודו במחובר. הנה התוס' כתבו דבעינן ריחש דוקא, וכן דיוקו מרש"י שמפרש בהא דקישות שהתליעה באיביה אסור כיון דמהלכת התולעת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע, הרי סבר רש"י דבעינן פריש מדכתב והיא מהלכת, כן נראה כוונת התוס'. - וקשה מדוע לא משני הש"ס רומיא דברייתות אהדדי דהברייתות לשתים מיירי באיביה, והברייתא המתרת מיירי בלא ריחש, והברייתא האוסרת מיירי בריחש. ולכאורה מדלא משני הכי, על כרחך סבר הש"ס דבאיביה אסור גם בלא ריחש. אבל אפשר לומר דסברי הני פוסקים דמשום זה אין הדחייה ממש כיון דאפשר ליישב הרומיא באופן זה דיש הבדל בין ריחש ללא ריחש. וא"כ לא נדחה דינא דשמואל, ומטעם זה פספקו כשמואל, אבל אם אמרינן דגם בלא ריחש אסור דאז נדחה הראיה לשמואל כדמוקים הש"ס לא היו פוסקים לדינא דשמואל, ורק מפני שסברי דבלא ריחש מותר, ובזה מיושבים הברייתות לנכון. ובזה קם דינא דשמואל

והנה תצא מזה שאם ספק הוי אם ריחש או לא יש להתיר מטעם דכיון דבלא ריחש מותר, ממילא יש להעמיד התולעת בחזקת היתר דע"כ הריחוש בא לאחר שנולד, נמצא דבשעה שנולד ולא ריחש עדיין מותר וכיון דספק הוא אם ריחש אח"כ יש להעמיד אחזקת היתר כדין חזקה דעלמא

אמנם הרמב"ם שם כתב בהט"ו וז"ל במד"א שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ, אבל אם התליע והוא מחובר אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ שעל הארץ נבראת ולוקין עליה, ואם ספק אסורה עכ"ל. והנה לא כתב הרמב"ם דבעינן פריש, ומשמע דגם בלא פריש אסורה, ועוד מדכתב דהוי כאילו פירשה לארץ שעל הארץ נבראת, מזה משמע שדינה כאילו נבראת מהארץ ממש, ובאופן שנבראת מארץ גם בלא ריחש אסורה. ויש לפרש הא דכתב הרמב"ם ואם ספק אסורה היינו ספק אם נעשה במחובר או בתלוש אסור. ובזה אתי שפיר דלא שייך הכא לומר דין חזקה חזקת היתר, כיון שגם בלא ריחש אסור, דהיינו דנאסר משנולד ולא היתה לו חזקת היתר מעולם

אבל לשיטת הפוסקים דבעינן ריחש יש חילוק בין הספיקות דבספק מחובר או תלוש אסור כמו שכתבנו לעיל, אבל בספק אם ריחש במחובר יש להעמידו על חזקת היתר

והנה כמו כן בנתהווה התולעת בתלוש הנה לדעת הרמ"א דמתיר אפילו בפירש באופן שאין להסתפק במחובר בודאי מותר אפילו באופן שיש ספק שמא פירש על הארץ מטעם דמעמידין על חזקת היתר דמעיקרא. וגם לשיטת הפר"ח דבפירש אסור אפילו באופן שנעשה בתלוש, הנה בספק פירש גם כן יש להתיר מטעם חזקת היתר דמעיקרא.