נזר הקודש - חולין קמ

והנה הר"ן בפירושו על האלפס מפרש כפירושו של התוס' בזה דאיצטריך קרא לאסור ביצי טמאה בכדי דלא ללמוד להיתר מביצי עוף טהור, וזה דלא כמו שסובר בחידושיו. ומשמע לפי"ז דסבר הר"ן דביצי השרץ קודם ריקום מותר מדאורייתא

והנה ההיתר דביצים טהורים דשריא כתב הר"ן בשם רבוותא דנפקא לן מדאמרה תורה בשלוח הקן במותר לך לאפוקי עוף טמא שאינו חייב בשלוח הקן, ודרשינן נמי תקח לך ולא לכלביך. והקשה למ"ל קרא למישריא והלא כיון דאפרוח שלו מותר, על כרחך הביצה מותרת דאל"כ הרי זה יוצא מטמא יעו"ש, והנה לשיטת התוס' דביצת השרץ מותר מדאורייתא, וזה נלמד מביצת עוף טהור, לפי"ז בעינן היתר לעוף טהור דהביצים שלו מותר בכדי שידעינן מזה להתיר גם ביצת השרץ. והנה הר"ן בעצמו כתב הכא דהא דאיצטריך קרא למיסר ביצי עוף טמא שהוא מטעם דלא ליתי למילף מביצי עוף טהור. אמנם לא כתבה תורה בהדיא להתיר ביצי עוף טהור, ורק מטעם דכל היוצא מטהור טהור, א"כ ממילא ביצי עוף טמא אסורים מטעם כל היוצא מטמא טמא ,וא"כ תקשה למ"ל קרא לאסור ביצי עוף טמא, ורק מדאמרה תורה היתר בהדיא לביצי עוף טהור, אז יש לומר דגם ביצי עוף טמא בכלל להכי איצטריך קרא לאיסור ביצי עוף טמא וכמו שכתבו התוס' והר"ן בעצמו, וא"כ מדוע מקשה למ"ל קרא לביצי עוף טהור

ונראה דכוונת הר"ן דלא לכתוב בתורה היתר לביצי עור טהור ואנו יודעין מסברא מדשרי אפרוח הנולד שהוא ממין טהור, ממילא ע"כ הביצה מותרת, וגם לא לכתוב איסור לביצי עוף טמא ואנו יודעין מהכלל דכל היוצא מטמא טמא וממילא ביצת השרץ גם כן אסורה. ולפי"ז ע"כ סבר הר"ן דביצת השרץ אסור מדאורייתא)

והנה הר"ן מתרץ יש לומר דאפילו ביצה טמאה אפרוח מותר דאפילו אפרוח של טרפה הנולד מהביצה מותר כדאיתא בתמורה ל"א משום דלכי מסריח הוא דקא גביל כלומר שלאחר שהביצה מסרחת האפרוח מתגבל ונוצר, ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא וכו', עכ"ד יעו"ש. ביאור דבריו שכתב דאפילו ביצה טמאה אפרוח מותר, היינו דהא דאסור אפרוח מביצי עוף טמא, לא הוי הטעם מפני שאתי מטמא, משום דבשביל זה היה מותר, מטעם דנעשה היתר בשעה שהיתה הביצה מוסרחת, והא דאסור אפרוח מביצה טמאה הוא איסור מצד עצמו מפני שהתורה אסרה למין זה, ונפק"מ לביצת טריפה שמותר האפרוח מפני שאיסור טריפה הלך מפני שהיתה מוסרחת, ומטעם זה אין לדון בכל זה הא דכל היוצא לא להיתר ולא לאיסור, ובעינן לזה קראי בין להיתר ובין לאיסור

והנה לפי"ז גם בביצת השרץ אין לדון בזה מטעם האפרוח הנולד שהוא אסור לומר דבשביל זה גם הביצה אסורה, והיינו מדנולד מאיסור, משום דאעפ"י שנולד מאיסור אבל הביצה היתה מותרת בשעה שהיתה מוסרחת, וממילא נולד מהיתר, ורק נאסר האפרוח לאחר שיצא לאויר העולם, וזה האיסור בא לו מטעם המין שהוא שרץ. אבל קודם שיצא לאויר העולם דהיינו שהוא מרוקם, והוא בפנים אין לאוסרו מפני שהוא יוצא מטמא, ולזה בעינן קרא למיסרא

אמנם חזינן דהתנא אוסר לשרץ מרוקם גם בלא לימוד מקרא, אלא מסברא דן בזה לומר שגם מרוקם בפנים דינו כמו שיצא לאויר העולם, ואסור הוא מצד המין. וזה הוי עיקר חידושא, אבל לא נאסר מטעם כ להיוצא מטמא, ומתורץ בזה הא דהקשו הראשונים דנאסר מטעם כל היוצא. ובזה יש לעיין מדוע לא כתב הר"ן דבזה מיושב מה שהקשה הוא בעצמו מקודם, והלא נאסר מטעם כל היוצא

והנה לפי מה שמבואר דכל עיקר חידושא דהתנא לומר דהריקום אף שהוא בפנים דינו כמו שיצא לאויר העולם, ממילא באפרוח בביצי עוף טהור דינו גם כן כמו שיצא לאויר העולם, והרי הוא במין טהור ומותר מדאורייתא, וע"כ הא דדרשו לרבות לאיסור הוא רק אסמכתא

ובזה אתי שפיר הא דכתב הרמב"ם לאסור ריקום בביצת עוף טמא, וכתב הה"מ שזה נלמד מריקום דשרץ שאיתא בש"ס, היינו ג"כ עיקר חידושא שתורת מין טמא עליו

ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם דין דהשרץ בתוך הביצה דגם בפנים תורת שרץ עליו. וכתב באפרוח בביצה עוף טמא, וכמו שכתבנו לעיל לתמוה על הרמב"ם, וביותר שדרכו של הרמב"ם תמיד לכתוב מה דאיתא בהדיא

ונראה דסבר הרמב"ם דגם הא דעוף איתא בהדיא, והוא בהא דפריך הש"ס א"ה אפילו בטהורים נמי והיינו עוף טהור, וס"ד דעוף טהור ועוף טמא שווים בזה לאיסור, והיינו דבעוף טמא איכא משום שרץ העוף וכמו שפירש"י. וא"כ הרי איתא גם הא דעוף טמא בדבר הביצים שלה ובדבר הריקום, ולהכי כתב הרמב"ם דינו בעוף טמא, משום דאיכא רבותא דאעפ"י דעוף נקרא כשהוא מעופף באויר, ושמו עוף מעיד על זה וכמו"ש הרשב"א, והקשה בזה על הרמב"ם, אבל הרמב"ם סובר דשאני במין טמא וכמו שכתבנו לעיל, ואם כן איכא חידושא בעוף יותר מבשרץ. להכי כתב דינו בעוף טמא, וממילא שרץ בכלל זה מכח כש"כ, וכמוש"נ

ובעיקר הא דפריך הש"ס וכי בת יש לה ליענה, ראיתי בהגהות מהר"ץ חיות שהקשה מזה על בעלי התוס' בספר דעת זקנים על התורה בפ' שמיני ובפ' ראה שפירשו דלהכי לא אמרה תורה יענה סתם, מפני שאינה בת אכילה לפי שאוכלת אבנים, ובשרה קשה כברזל, ורק כשהיא קטנה היא בת אכילה להכי אמרה תורה בת יעו"ש, וא"כ מאי פריך הש"ס וכי בת יש לה ליענה, והלא ע"כ איצטריך לומר בת מפני שהיא בת אכילה דהיינו בשעה שהיא בת כשהיא ילדה

ונראה דכוונת הש"ס דע"כ אין לקראתה בת, כיון שבאמת אין לה בת והיינו כי בת נקראת כשהיא נולדה דרך בטן, משא"כ כשנוצרה מן הביצה, וזהו לאחר שנסרחה לגמרי ואח"כ באה היצירה כמבואר בתמורה ל"א, באופן זה לא שייך לקרותה בת, וזהו שפריך הש"ס וכי בת יש לה ליענה, דהיינו דהרי לא נולדה מבטן היענה, ואין זה בת, וע"כ הכוונה על הביצים שלה הנולדים מן הבטן. ואין זה סתירה לזה שכתבו בעלי התוס', והיינו כי הוקשה לבעלי התוס' מדוע לא כתבה התורה לאסור את היענה עצמה, לזה כתבו מפני שאינה בת אכילה, ורק האפרוחים הילדים הרכים המה בני אכילה, אבל הנולדים מהביצים המה אינם בשם בת. והשם בת קאי על הביצים, ואסרה תורה הביצים בשם בת, וממילא הנולדים מהביצים שלהם אסורים כדין כל היוצא מן הטמא

דף ס"ז במים במים אין זה כלל ופרט ולא ריבה ומיעט וכו' מאי רבי חריצין ונעיצין לאיסורא, ומאי מיעט בורות שיחין ומערות להתירא, וכתב הרא"ש ופירשו התוס' דלתנא דבי ר' ישמעאל דדריש ריבה ומיעט וריבה מרבה לאיסור חריצין ונעיצין לאיסור אפילו באופן שאינן נובעין, (וזה דלא כפירש"י), ותנא דבי רב דדריש כללי ופרטי מרבה מתאכלו אפילו חריצין ונעיצין להתירא כיון דאינן נובעין. ומסיים כי גם לפירוש זה נראה דהלכה כתנא דבי רב יעו"ש. - אמנם הרמב"ם והרשב"א פסקו כתנא דבי ר' ישמעאל לחומרא, והפר"ח מביא שגם הרש"ל והמ"מ סוברים כן, אבל הקשה דגבי בכור פוסק דאין פודין בקרקעות וזהו כתנא דבי רב דדריש כללי ופרטי, והכא סבר דדרשינן בריבה ומיעט וריבה יעו"ש, אמנם אפשר לומר דסבר הרמב"ם דקרקעות ושטרות שווים הם כיון דשניהם אין גופן ממון, עי' בתוס' לעיל ס"ה ע"ב ד"ה וכ"ת, שכתבו דיש לומר כן אעפ"י שהתוס' לא סברי כן, אבל יש לומר דהרמב"ם סבר כן, והתוס' בנזיר ל"ה ע"ב ד"ה מכדי, כתבו עוד יש לומר מהני תרין צדדין דאיתנהו בקרקעות ושטרות וכו' חשובין כחד צד יעו"ש. א"כ שפיר יש לומר דאעפ"י דדרשי ריבה ומיעט וריבה ממעט קרקעות ושטרות מפני ששווין הם בזה שאין גופן ממון, ובזה יש ליישב גם מה דהקשו התוס' בשבועות כ"ה רב דס"ל כר"ע דדריש ריבה