נזר הקודש - חולין קלט

דף ס"ד גמ', אלא אמר רבא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום שרץ השורץ על הארץ. והקשו בתוס' למה לי ריקמה הא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא וכו' יעו"ש. וקשה הא דכל היוצא מן הטמא לא הוי אלא איסור עשה אבל אין בזה מלקות, אבל משום שרץ השורץ איכא מלקות. ומצאתי בחידושי הר"ן שכתב דהחידוש בריקום לענין מלקות יעו"ש. אמנם נראה בכוונת התוס' דסברי דביצת השרץ אסורה מצד עצמה, מפני שנלמד מביצת עוף טמא שמבואר לקמן בסוגיא מהא דבת היענה, דזה קאי להביצה דיענה ולומר שאסורה מצד עצמה, ולא מפני שנולדה מיענה, מטעם כל היוצא מטמא, אלא איסור ביצה שלה מצד עצמה ולוקה עליה, ואם כן גם ביצת השרץ בכלל, וכיון שהביצה אסורה מצד עצמה איכא גם מלקות וע"כ הא דנקטו התוס' מטעם כל היוצא, לא הוי הכוונה כבעלמא כל היוצא, אלא הכוונה דכמו שאסרה תורה לביצי עוף טמא מפני שיוצא מטמא איכא עליה איסור מצד עצמה. א"כ גם ביצת השרץ הביצה זו כיון דיוצא משרץ גם כן דינה שאסורה מחמת עצמה, ולא בעינן ריקום

ועל זה לחדש יצאו דליכא איסור כלל בביצת השרץ מטעם דלא דמו לביצת עוף טמא, ולזה בעינן ריקום דבזה נעשית הביצה כשרץ ממש

אמנם בעיקר הסברא שכתבו התוס' דביצת השרץ דמיא לביצת עוף טהור שהתירה התורה, קשה טובא, הלא איכא למימר דשאני ביצת עוף טהור שהעיקר האיסור מטעם דאתי מאבר מן החי, ואיסור זה עומד להיות ניתר בשחיטה, וכמו שנחית לזה הש"ס לקמן ס"ט. משא"כ ביצת השרץ שאין בזה שום היתר, וממילא יש לדמות ביצת השרץ לביצי עוף טמא

ונראה דסברי התוס' כשיטת הבה"ג דשמוטה אסורה מטעם דאין לה היתר בשחיטה, ואם נשחטה אין השחיטה מתירתה ותשאר נבלה. ומ"מ החלב וביצה של העוף השמוטה מותרים באכילה, כמו"ש הרשב"א והובא ברמ"א סימן כ"ד יעו"ש. נמצא דעוף בסימן שמוט דינו כעוף טמא, ומ"מ התירה התורה אעפ"י שאין לו היתר לעולם. וא"כ יש לומר שכן דין ביצי השרץ, והוא מטעם דנלמד מעוף טהור באופן שאין לו תקנה להיות ניתר בשחיטה

רק זה עדיין קשה מדוע עדיף ביצת השרץ מביצת עוף טהור טריפה שאסורה. והתוס' כתבו מטעם דילפינן עוף מעוף היינו ביצת עוף טריפה מעוף טמא יעו"ש. אבל צריך ביאור הלא איזה דמיון הוא הלא ביצת עוף טמא בא מטמא, וביצת עוף טרפה באה מעוף טהור, ואדרבה אית לן לומר דרק איסור אבר מן החי התירה התורה גבי ביצה אבל מנא לן לומר דאיסור מטמא ישנו גם כן בכלל ההיתר. ובחידושי הר"ן גם כן תמה בזה אתוס'

ונראה בכוונת התוס' דשאני ביצת השרץ דלא בעינן להיתר כלל. מטעם דליכא איסור אבר מן החי גבי שרצים דליכא בהו איסור, וממילא לא בעינן להיתר. משא"כ ביצת טריפה דבעינן להיתר משום איסור אבר מן החי, ולהכי אמרינן דרק הכשרה התירה התודה ולא בטריפה, ובזה דמיא לעוף טמא דעומדת באיסורה, וזהו שכתבו דילפינן עוף מעוף. אבל ביצת השרץ אינו דומה לעוף, ולא בעינן לזה היתר דבלאו הכי מותרת, ורק מפני דיוצאת מטמא, הנה כיון שאינה דומה לבת היענה, מותרת היא לגמרי. ולהכי בעינן דוקא ריקום להיות נאסרת. כן נראה בביאור שיטת התוס'

ויש לעיין בדברי הרמב"ם ושיטתו שהשמיט הא דביצת השרץ. וכתב בפר"ג דמא"א ה"ח ביצת עוף טמא שהתחיל להתרקם בה ואכלו לוקה משום שרץ השורץ על הארץ, ולא כתב אודות ביצת השרץ. והנו"כ לא כתבו מדוע השמיט הא דשרץ, ודוחק לומר שכן היתה לפניו הגירסא בגמ'. ולפלא שגם הרב אלפס והרא"ש לא הביאו להאי דינא דרבא וצ"ע

והנה זה ודאי יש להוכיח דהרמב"ם לא סבר כשיטת התו' לומר דביצת השרץ מותר, והיינו דהרה"מ כתב דהרמב"ם יליף הא דביצת עוף טמא שהתחיל העוף להתרקם דאסור משום שרץ העוף מהא דאיתא בש"ס להאי דינא בביצת השרץ, וסבר רבינו דה"ה עוף טמא, יעו"ש. ואם אמרינן דביצת השרץ מותר לגמרי קודם הריקום, א"כ היה להרמב"ם להודיענו הדין בבית השרץ בכדי שנדע דקודם הריקום מותרת, וע"כ דסבר הרמב"ם דביצי השרץ גם קודם הריקום אסור מטעם דלא עדיף מביצי עוף טמא ומביצי עוף טריפה

אבל קשה הלא ביצי עוף טמא אסורים גם בלא ריקום, וא"כ מה זה מוסיף הרמב"ם דאסור מטעם הריקום, והלא גם בלא ריקום אסור משום אוכל עוף טמא, ועי' בלח"מ שרוצה להעמיס זה בקושיות הרשב"א יעו"ש

ונראה דהרמב"ם סבר דאין לוקים על ביצי עוף טמא רק קודם שפירשו, ובאופן שתלוים באשכול כמבואר שם בה"ז, דאז לוקה משום אוכל עוף טמא, אבל לאחר שפירשו מן העוף אינו לוקה, ולהכי כתב דבאופן שהתרקמו לוקה מן התורה

ולפי"ז אם ביצת השרץ אסור מן התורה קודם ריקום, תליא בפלוגתא, דשיטת התוס' דמן התורה מותר באכילה, ולשיטת הרמב"ם והר"ן אסור מן התורה כמוש"נ

והנה בזה שכתב הרמב"ם דביצי עוף טמא לאחר שריקם לוקה משום שרץ העוף, קשה לכאורה דהרי מבואר בסוגיא דאינו לוקה משום שרץ העוף רק לאחר שהוא פורח באויר. ומקודם לא נקרא עוף, דשם זה בא לו מטעם שהוא מעופף על האויר, והרשב"א הקשה בזה, וכן הוא גם שיטת רש"י הכא בסוגיא בד"ה השורץ וכו' ובעי לאתרויי משום שרץ העוף יעו"ש. וא"כ גם לרש"י תקשה הא דהקשה הרשב"א על הרמב"ם

אמנם הרה"מ מבאר דיש הבדל בין השרצים הגדלים במחובר לא נקרא עוף עד שיעוף באויר, אמנם ביצי עוף טמא שבא ממין עוף לאלתר כשריקם הרי זה שרץ העוף. וזהו סברת הרמב"ם יעו"ש. וע"כ שזהו גם כן שיטת רש"י. ופשטות הברייתא מורה כן. והיינו דכמו דגבי שרץ כשריקמה לוקה משום שרץ הארץ, אעפ"י שלא ריחש עדיין על הארץ. הנה גם ברישא בהא דחלמון מבחוץ, וחלבון מבפנים דהוי ביצה מעוף טמא. אם ריקמה לוקה משום שרץ העוף וזהו מפני שבאה מעוף

ע"ב, אמר חזקיה מנין לביצת טמאה שאסור מן התורה שנאמר ואת בת היענה, וכי בת יש לה ליענה, אלא איזו זו ביצה טמאה וכו'. - וקשה למ"ל קרא והלא קיי"ל כל היוצא מן הטמא טמא. והתוס' כתבו לעיל דסד"א דכמו דהתירה התורה ביצי עוף טהור אע"ג דיוצא מאבר מן החי, ה"נ הוי אמרינן דגם ביצי עוף טמא מותר להכי בעינן קרא למיסר. ולכאורה מדוע לא כתבו התוס' דאתא קרא למלקות דהיינו לומר דבשביל כל היוצא לא הוי אלא איסור גרידא, ואתא קרא למלקות לומר שהביצה בעצמותה אסורה מצד עצמה. והר"ן בחידושיו כתב כן יעו"ש, וע"כ דסברי התוס' דגם לאחר שאסרה תורה ביצת היענה לא הוי רק איסור גרידא ולא מלקות, וכן הוא דעת הרמב"ם בפר"ג ממ"א ה"ו, וא"כ שפיר הקשו התוס' דלמה לן קרא לאסור ביצת עוף טמא, ולהכי כתבו דסד"א להתיר כמו ביצת עוף טהור דגם כן אתי מטמא מאיסור אבר מן החי

אמנם קשה לפי"ז לר"מ דסבר לקמן סו"פ גיה"נ דבעוף ליכא איסור אבר מן החי מטעם דאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד, וא"כ ליכא חידוש דין בהיתר ביצי עוף טהור, וא"כ אין ללמוד ביצי עוף טמא להיתר מביצי עוף טהור. משום דשאני ביצי עוף טהור דלא הוי יוצא מטמא, ויש לומר דלר"מ ודאי דאתי הא דבת היענה לאסור ביצת עוף טמא למלקות דכיון דלאיסור לא איצטריך, וע"כ למלקות אתי קרא, אבל התוס' והרמב"ם דסברי דאבר מן החי נוהג בעוף, ממילא הוי ביצת עוף טהור גם כן חידוש מטעם דאתי מאיסור אבמה"ח, וסד"א דגם ביצת עוף טמא בכלל ההיתר להכי איצטריך קרא לאיסורא.