נזר הקודש - חולין יג

ונראה בביאור שיטת רש"י דכל זה שייך כשמוכר לישראל דאסור ליהנות מאיסוה"נ, משא"כ כשמוכר לנכרי או מחליף שהנכרי מותר ליהנות מהאיסור הנאה ושפיר יהיב דמי עבור זה, נמצא דאין גזל דהרי הנכרי מפיק רצון מהקניה, אבל ישראל המוכר יש לו הנאה מהאיסור הנאה הלזו. ואעפ"י שאין הדמים נתפסין באיסוה"נ. אבל הישראל עכ"פ נהנה מהחליפי איסוה"נ. וגם הנאה זו אסרה תורה. וראיה לזה מדיליף הש"ס היתר הנאה בנבלה וטרפה, מדאמרה תורה היתר מכירה ונתינה. וא"כ חזינן מזה דגם מכירה ונתינה בכלל איסורי הנאה, בהדברים שאסורים בהנאה, ולהיפך אם אמרינן דמכירה לנכרי אינו בכלל איסורי הנאה, ואם כן כל איסורי הנאה יש להם דמים על ידי מכירה לנכרי, ואם כן מצינו דמים לחמץ בפסח, וממילא איסורי הנאה יש להם בעלים והם שלו ממש, ומזה מוכרח רש"י דע"כ אסורין להתחליף מטעם שזה נכלל בכלל איסוה"נ. והא דאיתא בירושלמי שאין איסור הנאה להדמים, ורק גזל הוא בידו, זהו באופן כשמוכר לישראל דאסור ליהנות מזה, ממילא הוי הדמים גזל, משא"כ בשמוכר לנכרי דאין כאן גזל,, אלא יש בזה איסורי הנאה. וזהו ההבדל אם מכר לישראל שאין בזה איסוה"נ בהדמים, כיון שאין כאן גדר מכירה, משא"כ בשמוכר לנכרי דיש בזה מכירה ממש, אבל יש כאן איסורי הנאה, וממילא אסור ליהנות מהדמים לא מטעם תפיסת איסור רק מפני שאסור ליהנות שום הנאה. וה

והנה לפי"ז הא דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת למ"ד אין מקדשין בגזילה ע"כ מיירי שמכרן לנכרי, ולא הוי הדמים גזל בידו, ומטעם איסוה"ג פירש"י בע"ז נ"ד דוקא בקידושי אשה, אבל בשאר חליפין אסור מדרבנן, והובא דברי רש"י הכא בתוס'. ולכאורה תמוה מדוע אינו אסור מדאורייתא ליהנות בהדמים, דהרי ע"כ גם מכירה בכלל איסוה"נ

ונראה דזה ודאי דהמוכר איסורי הנאה ונהנה מהדמים עבר על איסור דאורייתא. - אמנם לאחר שנהנה מהדמים היינו שלקח איזה חפץ, או קידש אשה בהדמים, והשאלה בזה אם לבטל המקח, או לבטל הקדושין, וזה תליא אם המקבל המעות מותר ליהנות אז המכירה וקדושין קיימין, ואם המקבל הדמים אסור ליהנות א"כ יש כאן ביטול מקח, וגם ביטול הקדושין. בזה פירש"י אשר בקנינים אחרים לבד קדושי אשה המעות חוזרין, מפני שהמקבל הדמים אסור ג"כ ליהנות מהדמים, וזהו מדרבנן מלבד קדושי אשה דלא גזרו רבנן, ומותרת ליהנות מהדמים

מהו שכתבו התוס' דההוכחה לרש"י דעכ"פ אסור הדמים ג"כ להמקבל הדמים עבור איזה קני' משום דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח, והיינו שימכור החמץ לנכרי ויקבל דמים, והוא יקנה איזה חפץ מהדמים, וע"כ דהדמים גם כן אסורים להמקבל, וא"כ יש בזה ביטול מקח, וזהו מדרבנן, אבל מדאורייתא מותרים הדמים להמקבל

והנה לכאורה יש להעיר דכיון דבקדושי אשה לא גזרו, א"כ משכחת דמים דחמץ בפסח, באופן שיכול לקדש בזה אשה. - אמנם כיון דגם קדושי אשה לכתחילה אסור, ורק בדיעבד לא גזרו, להכי לא הוי בר דמים. ובזה מבואר הא דכתבו התוס' הכא לרש"י דאפילו אם הדמים מותרים מ"מ לאו בר דמים הוא כיון דאסור לכתחילה יעו"ש. ולכאורה איזה הוכחה יש לזה. אבל לפי מה שכתבנו, זה מוכח מדלא הוי בר דמים לקדושי אשה

והנה הר"ן הכא בשמעתין הקשה לפירש"י דלהמחליף בעצמו אסורין הדמים א"כ אשה מתקדשת, ומזה מוכח דגם להמחליף מותר דא"כ היאך אשה מתקדשת, יעו"ש. כוונתו, דכיון דהמחליף אסור ליהנות מהדמים, וא"כ היאך נהנה מהא דקדושי אשה שקדשה בהדמים שקבל מאיסורי הנאה. ומתרץ דכיון דהאשה יכולה ליהנות מהדמים, ממילא היא נקנית יעו"ש ביאור הדברים דחלות הקדושין לא באה לה מחמת הדמים שהם של המקבל, אלא עיקר הקדושין נעשית מפני שהמציא לה דברים שיכולה ליהנות מהן, ובההיא הנאה מתקדשת. עי' בר"ן שלהי פר"ב דקדושין

והנה המהרש"א הקשה על הר"ן דהלא בגמ' מקשה מהא דקדושי אשה, ומשני דלמא לכתחילה הוא דלא הא דיעבד עבד יעו"ש. ולפי מה שביארנו קושיות הר"ן הוא על המחליף דבזה איכא איסוה"נ מדאורייתא. ושם בסוגיא הפירכא על הנאת הדמים להמקבל הדמים שקבל המחליף. והש"ס פריך היאך יכולה האשה ליהנות מהדמים, ואם אינה יכולה ליהנות, א"כ במה היא מקודשת, הא בעינן שו"פ, ועל זה משני הש"ס דבדיעבד לא גזרו רבנן, וא"כ דברי הר"ן הם ענין אחר, שמקשה על המחליף וכמו שכתבנו. ודברי המהרש"א תמוהים

והנה הרי"ף השמיט דינא דרבא דמומר אוכל נבילות בודק סכין ונותן לו. - ותמוה דהלא כן משמע מהברייתא בהא דמסייע לרבא מדחשיב מומר, וע"כ מיירי באוכל נבלות דהרי הא דאיכא למימר מומר לע"ז וכרב ענן, הלא איתותב רב ענן בתיובתא, וממילא אית לן לומר דמרבה מומר אוכל נבלות. וגם לא מצינו דפליג ארבא רק אביי דאיתא לעיל אביי לא אמר כרב אשי משום דלא סבר לה להא דרבא. אבל הלא הלכתא כרבא לגבי' דאביי. ובשו"ת למרן הגרע"א ובחידושיו הושאל על זה ומבאר שם דזה תליא ברובא דתליא במעשה היינו סמכינן דבדק בסימנים יעו"ש

ולולא דמסתפינא ממרן ז"ל אמינא דיש מקום לומר גם בהסוגיא עצמה כי אין זה הוכחה גמורה לסיוע לרבא מהברייתא כאשר יבואר

וזה הדבר, דהנה כתבנו לעיל בשם התו"ח דהא דקאמר הש"ס לימא מסייע ליה לרבא, והקשה הא מוכח מהברייתא דלעיל כשיטת רבא דלא שביק היתרא ואכיל איסורא מומר לאותה עבירה, ומתרץ דהני עוברי עבירה לא עברי על אכילה דאיסור אלא עוברים על בל יראה ובל ימצא. אבל שאני האי מומר אוכל נבלות לתיאבון דעובר גם באיסור אכילה לאותו דבר עצמו. - והנה לפי"ז יש לעיין בהא דמביא הש"ס להוכיח מדתנא מומר, ואין לומר מומר לעבירה אחת הרי קתני מומר לערלות, וע"כ האי מומר הוא שאוכל נבילות לתיאבון. - וקשה דלמא כוונת התנא לרבות מומר לנבלות אבל לא לאכול נבילות, והיינו שמאכיל נבלות לאחרים, ועובר משום לפני עור, וא"כ אכתי אין ראיה מזה לאוכל נבלות ממש. וע"כ צריך לומר דבאופן מומר כזה הלא אנו יודעין מהברייתא הקודמת דקתני מפני שהן מחליפין, וע"כ כוונת התנא הכא לרבות מומר אעפ"י שאוכל הוא עצמו נבילות לתיאבון

אמנם עדיין יש לומר דהמומר ששנה התנא מיירי במומר לדבר אחד מעבירות שבתורה, והיינו באופן שאינו דומה למילה, וזהו כי במילה יש לומר דלא נכנס בברית של אברהם אבינו מפני צער הגוף לעשות חבלה בגופו, ומומר כזה לא הוי מומר לשחיטה. ואח"כ שנה התנא עוד מומר היינו שהוא מומר לעבירה אחת באופן שעושה בשאט נפש באות נפשו, ומכל זה כשר לשחיטה, אעפ"י שהוא גרע מעוברי עבירה בחמץ שעוברין בב"י וב"י. וגרע ע"כ מהא דמומר לערלות, היינו מומר כזה שאוכל איסורי תורה כמו בשר בחלב, וערלה וכדומה שהוא במידי דאכילה. אבל אינו אוכל נבלות וטרפות. וא"כ לא הוי מומר לאותו דבר, וא"כ אכתי אין מזה ראיה לדינא דרבא לאוכל נבלות לתיאבון. - והא דלא דחי הש"ס כן, זהו משום דבעי הש"ס לסיועי לרב ענן, לרבות מומר לע"ז. אבל במסקנא לאחר שאיתותב רב ענן, ואי אפשר לפרש מומר לע"ז, אבל יש לפרש מומר לעבירה אחת מעבירה של עניני אכילה, אבל אין מזה ראי' למומר אוכל נבלות שהוי מומר לאותו דבר בעצמו, וא"כ אין ראי' לדינא דרבא לא מברייתא קמייתא, ולא מהברייתא השני', ולהכי השמיט רבינו הרי"ף לדינא דרבא

שם, לא לעולם אימא לך מומר לאותו דבר לא מ"ט כיון דדש ביה כהיתרא דמי ליה, אלא מומר לע"ז וכדרב