נזר הקודש - חולין קלח

ולמד זה לחלק בין הלעיטה שמשמעו רבים דהיינו אכילה כדרכה, לבין קורט אחד, הוא בכדי שלא תקשה מדוע לא מוקים הש"ס בזבחים ע"א דפריך שם האי טריפה היכי דמי וכו' ומדוע לא מוקים הש"ס שאכלה קורט של חילתית דהוי טרפה ולא ניכר בנתערבו, וכמו שמקשין העולם בזה והובא בפליתי שם סק"ג. ומתרץ דבאופן זה ניכר מפני דמיד שאכלה אותו אחזתה קדחת וניכרת יעו"ש. אבל כל זה באופן שאכלה הרבה. משא"כ באכלה קורט אחד בזה בודאי לא בא הקדחת במהרה, וא"כ אכתי תקשה מדוע לא מוקים הש"ס באכלה רק קורט אחד, ומזה מוכח דבאכלה קורט אחד דכשרה

והא דלא משני הש"ס בקושיא דחילתית אחילתית דהברייתא מיירי שאכלה רק קורט אחד, משום דהברייתא מיירי גם כן בהלעטה שמשמעו אכילה מרובה, ולהכי מחלק הש"ס בין העלין לבין הקרטין

אבל אכתי דברי רבינו ירוחם תמוהין בזה שכתב דאסור מפני הסכנה דזה לא נזכר בדברי שמואל כלל. וביותר דגם בהלעיטה חילתית לא כתב רק טריפה, ולא כתב שיש בזה גם משום סכנה. איברא דיש לומר דכיון שאמר טרפה שוב אין צורך לומר סכנה, מפני דזה סגי להיות נזהר מהאכילה, ולמי שאינו חייש לאיסור טרפה אין אנו מחויבן להזהירו מפני סכנה, וכמו שאמר רשב"ג בב"ק ס"ט. אבל עכ"פ מנין לרבינו ירוחם לחדש סכנה כיון שלא נזכר מזה בש"ס

והנה יש להוכיח להיפך בהא דאיתא בפרק אין מעמידין מ' ע"ב ועלה של חילתית ופריך פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לקרטין וכו' יעו"ש. מבואר דכל עיקר החששא מפני האיסור ולא משום סכנה. אלא שיש לומר דשאני אדם מבהמה. ומטעם זה יש לדחות מה שהעיר הפר"ח מהא דאיתא במכילתין לקמן אמר רב יהודה האי מאן דאכל תלתא תקלי חלתית וכו' אליבא ריקנא משתלח משכיה. משמע הא לאו הכי ליכא סכנה, גם כן יש לומר דשאני אדם מבהמה. אבל עדיין קשה מנין לרבינו ירוחם לחדש דאיכא סכנה לבהמה

והנה אפשר לומר דחיליה דרבינו ירוחם מהא דאיתא לקמן אמר רבי אבוה בדידי הוי עובדא ואכלי חד תקלא חלתיתא, ואי לא דיתבי במיא משתלח משכאי וקיימתי בעצמי החכמה תחיה בעליה, יעו"ש. הרי חזינן דיש סכנה בהאי חלתיתא גבי אדם. ואעפ"י שאפשר שאכל יותר מחד קורט אבל כיון דחזינן דיש בזה סכנה, להכי כתב הרבינו ירוחם דגם בקורט איכא משום סכנה משום דיש להחמיר בחשש סכנה יותר ויותר

דף ס"ג ע"ב ת"ר לוקחין ביצים מן העכו"ם בכל מקום ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות. והביאור בזה משום דאזלינן בתר רובא. ופריך ודלמא דעוף טמא נינהו. והיינו דיש בטמאים הרבה מינין וכמו שכתבו התוס' דאעפ"י דעופות טהורים הוי רובא אמנם יש במין אחת הרבה. והר"ן כתב דבצירוף טרפה הוי פלגא ופלגא. ומשני אמר אבוה דשמואל באומר של עוף פלוני טהור, והיינו באופן שידענו שאותו עוף טהור הוא כפירש"י יעו"ש. - מבואר מזה דבאופן זה לוקחין גם מן העכו"ם אעפ"י שאין אנו מכירין בטביעות עין שאלו הביצים הן עצמן מעוף טהור. מ"מ אם אומד העכו"ם מאיזה עוף טהור סגי. ויש לעיין הא דכתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א הי"ט וז"ל, לפיכך אין לוקחים ביצים מן העכו"ם אלא אם היה מכיר אותן ויש לו בהן טביעות עין שהן ביצי עוף פלוני וטהור עכ"ל. ותמוה שזה לא נזכר בסוגיא, ותמהני על הנו"כ שלא העירו בזה

ונראה דהכא מיירי הסוגיא אם אמרינן סימנים דאורייתא, וכדמשמע הכא בסוגיא דפריך וליבדוק בסימנים, והוי ס"ד דסימני דאורייתא להכי סגי כשאמר מעוף פלוני וטהור, והיינו בסמיכתם של הסימנים גם כן. אבל לפי המסקנא שמסיק הש"ס דסימנים לאו דאורייתא, וא"כ כיון שאין לסמוך אסימנים, להכי לא סגי הא דאמר של עוף פלוני וטהור, ובעינן שידע גם בשביעות עין שהביצים האלו הם מעוף טהור בודאי. וטביעות עין עדיף מסימנים כמבואר במכילתין לקמן צ"ו. אמנם כל זה בלוקח מן העכו"ם

אמנם בלוקח מישראל כתב שם בהלכה הקודמת דסגי באומר של עוף פלוני וטהור הוא, ולא נצרך להכיר בטביעות עין שהם מעוף טהור, וסמכינן על אמירתו של הישראל

ויש לעיין מנין להרמב"ם חילוק זה לחלק בין ישראל לעכו"ם. דהלא בברייתא מבואר בלוקח מן העכו"ם, ולא נזכר דבעינן טבי"ע. ואם הרמב"ם מפרש כן כוונת התנא דבעינן גם טביעות עין בשאומר של עוף פלוני וטהור הוא, אבל לפי"ז מנין לחלק בין ישראל לעכו"ם. והיינו דע"כ מיירי בישראל חשוד, דבמוחזק בכשרות לא בעינן אמירה כלל, וחידוש זה דשאני בין ישראל חשוד לעכו"ם אינו מבואר בסוגיא, ואם אמר הרמב"ם כן מדעתו היה כותב ויראה לי כדרכו. והנה הלח"מ כתב דרבינו גורס בברייתא לוקחין ביצים בכל מקום ולא גריס מן העכו"ם יעו"ש. ולפי"ז דינא דישראל מבואר בברייתא דסגי גם באומר של עוף פלוני וטהור הוא. אבל לפי"ז קשה מנין לרבינו לחדש דגבי עכו"ם בעינן גם הכרה של בטיעות עין, ועוד קשה הא דפריך הש"ס לקמן וכה"ג מי זבנינין מינייהו וכו' דמאי פירכא היא מישראל שאינו מוחזק בכשרות להברייתא דמיירי בעכו"ם, והלח"מ הקשה בזה ודחק שם

לכן נראה יותר דגירסת הרמב"ם כגירסא דידן, והרמב"ם מפרש גבי עכו"ם כשאומר מעוף פלוני וטהור הוא, היינו גם כן שיש בזה טביעות עין מטעם דיש לחוש שמא העכו"ם אומר של עוף פלוני וטהור הוא מכח מסימנים, והא דסגי בישראל שאינו מוחזק בכשרות בלעדי הכרה דטביעות עין, הוא מטעם חזקה דכיון דצייד הוא לא מרע לאומנתיה, לפיכך מדייק, וכתב לפיכך שואל לצייד ישראל, ודבר זה מבואר בסוגיא לקמן צ"ז ע"א דסמכינן אקפילא, ואעפ"י דשם מבואר דסמכינן גם אקפילא ארמאה, הנה בזה סבר הרמב"ם הכא דיש לחוש שמא סומך אסימנים וסימנים לאו דאורייתא

ובזה יש לבאר דברי הראב"ד בהשגה שכתב וז"ל כתב הראב"ד ז"ל דבריו אינם אלא בישראל שאינו מוחזק בנאמנות, אבל מוחזק בנאמנות שאינו מכניס עצמו על הספק לוקחין ממנו בסתם עכ"ל. וכתב הרה"מ ודברים פשוטים לא היה צריך לכתבם, שכבר ביאר רבינו כן בסמוך בביצי דגים שאם היה אדם שהוחזק בכשרות נאמן יעו"ש. ולכאורה תמוה על הראב"ד למה כתב זה בתור השגה

ונראה דשאני ביצי דגים שהסימנים אצלם דאורייתא כמבואר בע"ז מ' והה"מ עצמו מביא לקמן ברייתא זו, ובהגהות מיימונית כתב כן להלכה יעו"ש. - והנה לפי"ז אם המוחזק בכשרות סומך על סימני ביצי דגים שפיר דמי, אבל בסימני ביצים של עופות דיש מהן תמיד ספק איכא שמא הם מעוף טמא וכמו"ש הרמב"ם שם וכיון שאין לסמוך אסימנים, יש לחוש ביותר פן סמך הנאמן על הסימנים, להכי גם בנאמן ומוחזק בכשרות אינו נאמן. וזהו טעמו של הרמב"ם שלא כתב הכא גבי ביצים של עופות דהמוחזק בנאמנות אינו צריך לומר של עוף פלוני וטהור הוא. והוא מטעם דלמא בנאמנותו סומך על הסימנים ואינו יודע שסימנים בביצי עופות לאו דאורייתא ולזה בא הראב"ד בהשגה וכותב דהיה להרמב"ם לכתוב דאם הוא מוחזק בנאמנות באופן שאינו מכניס עצמו על הספק יש לסמוך עליו. ושיטת הרמב"ם דבמקום שיש לחוש לחסרון ידיעה אין סומכין גם על איש כשר מוחזק בכשרות, וזהו הא דפליגי הרמב"ם והראב"ד, דהרמב"ם סבר דבמקום שיש לחוש לחסרון ידיעה, לא מהני חזקה. והראב"ד סבר דכל מי שמוחזק בכשרות אינו מכניס עצמו לספק ודורש אחר זה היטב. ובזה אתי שפיר גם כן הא דלא כתב הרמב"ם דמיירי בישראל חשוד, והיינו דגם המוחזק בכשרות יש לחוש במקום חסרון ידיעה וכמוש"נ.