נזר הקודש - חולין קלז

דר"א סבר דולד טרפה רק לגבוה אסור אבל להדיוט מודה ר"א דמותר יעו"ש. וזהו תמיה רבתי לפירש"י

ונראה דרש"י סובר דלמסקנא קיי"ל דעובר ירך אמו, ורק בולד טרפה לא שייך ידך אמו מטעם דיש לו חיות בפני עצמו וכמו שכתבו התוס' והרשב"א, וממילא בסברא זו למ"ד טריפה אינה חיה ולד טריפה מותר להדיוט, ורק לגבוה אסור מטעם דמאיס. אבל כל זה רק בולד טרפה, אבל בולד של שארי פסולים כגון רובע ונרבע וכדומה, דבהני אם סבר ר"א עובר ירך אמו בזה הולד הוי כהאם, וזהו דאם אמרינן דפליגי בעובר יר"א ממילא ע"כ בולד טריפה הולד מותר להדיוט, וגם אם פליגי בזה וזה גורם ג"כ אפשר לומר דלהדיוט שרי. ואפילו לר"א דסבר זה וזה גורם אסור. אמנם אפשר לומר דהזכר הוי גורם יותר והוא העיקר ובזה מודה ר"א, וכמו שכתב הר"ן בחידושיו שיש מקום לומר כן

והנה לפירש"י דר"א מודה בולד טרפה דמותר להדיוט יש ליישב הא דהקשו התוס' בזבחים ע"א לר' ירמיה דמוקי בולד טרפה ואליבא דר"א דאוסר ולד טרפה להקרבה יעו"ש. והקשו התוס' היאך תנן ירעו עד שיסתאבו, והלא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אבל לפירש"י דר"א מודה דולד טרפה מותר להדיוט שפיר משכחת פדיון לולד טרפה, ומוכח לפי"ז דשיטת רש"י דעובר ירך אמו וכמוש"נ

גמ' אמר רב הונא כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים י"ב חדש. ויש לפרש בזה על שני אופנים, או שאינו חי י"ב חדש, אבל מתקיים בשלימותו עדיין, או דלמא שאינו מתקיים כלל אפילו במיתתו אלא נעשה אבק. ויש לפשוט מהא דאמר רב פפא ש"מ מדרב הונא קישות שהתליע באיביה אסורה, הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין, ואם נפרש דיכול להיות שלם במיתתו, א"כ אכתי אסור למיכל, וע"כ מיירי הא דאינו מתקיים היינו לגמרי, מפני שנעשה עפרא. - וראיתי בהרא"ש סימן נ"ב מביא בשם הראב"ד דהא דקאמר אינו מתקיים ולא אמר אינו חי משמעותו שאינו מתקיים כלל והוי עפרא, יעו"ש. וע"כ הביאור בזה דתיכף כשמת נעשה עפר, משום דאל"כ יש לחוש שמא מת ביום האחרון של הי"ב חדש, ואכתי שלם הוא, וע"כ דפסיקא לרבותינו דנעשה עפר תיכף כשמת

אמנם מפירש"י משמע דלא סבר כהראב"ד בזה, והיינו דרש"י מפרש דמיירי שמצאו תולעת ואינו ידוע אם במחובר אם בתלוש, ולאחר תריסר ירחי שתא מוכח דע"כ בתלוש נוצר, דאי במחובר לא היה בחיים עד היום יעו"ש. משמע דאם נמצא תולעת מתה אמרינן דודאי במחובר נוצר ויש בזה משום שרץ השורץ על הארץ, והתולע באיסורו עומד. ומזה מוכח דלא סבר רש"י כהראב"ד דליתא תולעת מתה בהבריה שאין בו עצם, אלא סבר רש"י דשפיר ישנו בזה דלא נעשה תיכף עפרא. ומטעם זה פירש"י דמיירי שנמצא תולע בחיים, ומותר באכילה מטעם דחיותו מעיד עליו שלא נוצר במחובר אלא בתלוש

והרשב"א כתב לדייק מדברי רש"י שדוקא בשהתליעו בודאי, אז אנו תולין דנעשה בתלוש, אבל בספק אם התליע אין לחוש יעו"ש. - ולכאורה מאי קמ"ל הרשב"א דהלא כיון דגם אם נמצא תלוע תלינן בתלוש, א"כ כש"כ בשלא נמצא כלל מדוע לחוש. ואפשר דכוונתו שאין לחוש שמא נמצא תולע מתה

והרשב"א מפרש דשאני תמרים מפני שתולעים מצויים בהם, ולהכי קאמר הני תמרי דכדי. והרי זה כמיעוט המצוי כמו שחיישינן לסירכא בריאה, ומתיר מטעם ספ"ס שמא לא נמצא, ואפילו אם יש תולע שמא נעשה בתלוש יעו"ש. מבואר דעתו שאין לחוש ולבדוק מטעם זה. אבל הרא"ש לא סבר כן בהני פירות שדרכן להתליע עי' בהרא"ש ובמהר"ם שיף

והנה הרמב"ם מפרש גם כן דינא דשמואל דמיירי שלא מצא תולעת, ושמואל משמיע לנו הדין דלאחר יב"ח אין חוששין לתולעים מטעם דכבר מתה. וזהו מדכתב בפר"ב ממ"א הט"ו וז"ל, ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חודש אוכל בלא בדיקה שאין התולעת שבו מתקיימת שנים עשר חודש עכ"ל. וע"כ מפרש כפירושו של הראב"ד דנעשה עפרא לאחר יב"ח. דאל"כ הלא יש לחוש שמא פירשה מתה, והרמב"ם סבר דפרשה מתה אסורה כדאיתא שם בהט"ז. וע"כ סבר דלאחר י"ב חדש נעשה עפרא. ולפי"ז מה שכתב הה"מ דדעת הרמב"ם כדברי הרמב"ן מטעם דלא חיישינן לפירשו או שיפרשו בשעת בישול, מפני שנימוח ובטל בששים ואם הוא בעין זורקו יעו"ש. אבל נראה דסבר הרמב"ם דנעשה עפרא. - איברא דיש בזה ספ"ס שמא אין בזה תולעת ואפילו אם יש בזה תולע שמא נעשה בתלוש. והרשב"א בחידושיו כתב כן יעו"ש. אבל זה לא יספיק לשיטת הרמב"ם דסבר פרשה מתה אסור, והרשב"א סבר גם כן דפרשה מתה אסור, וא"כ ליכא ספ"ס להתיר, מטעם דיש ספ"ס לאיסור, היינו שמא נעשה במחובר, ואפילו אם נעשה בתלוש שמא פירשה מתה. ואעפ"י דפרשה מתה אסור רק מספיקא מטעם דלא איפשטא הבעי'. אבל ספיקא דש"ס לא נכנס לספק מטעם דהוי ספק חסרון ידיעה כמבואר באחרונים, וע"כ עיקר טעמו של הרמב"ם כשיטת הראב"ד

ע"ב, אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתר ביד, אבל ברגל טרפה נמי הוי, מאי טעמא, כל יתר כנטול דמי. ופירש"י יתר אחד חסר אחד והוי כבעלת רגל אחד. מבואר דשיטת רש"י ביתר כחסר כמשמעו ששניהם חסירים. וממילא הוית כבעלת יגל אחת משום דהרגל היתר עושה חסר להרגל שעמו. וההסבר זה נראה כמו שכתב התורת חיים לפי שכל אבר יש לו יניקה בגוף והזנה שהוא מתקיים על ידו, והיכא דאיכא יתרון אבר חלקת היניקה לשניהם, ואין כח בחד יניקה להספיק לשניהם, נמצא ששניהם אינם מתקיימים וכנפולין דמי עכ"ל. - והנה לשיטה זו תצא קולא במקום שכשר ניטל כמו בטחול, ואם נמצא שני טחולין ואפילו בסומכייהו כשרה שהרי רואין אותן כאילו ניטלו שניהם וניטל הטחול כשר. וכן כתב הרשב"א בחידושיו שכן הוא לפירש"י. אבל לא כן דעת הרמב"ן שסובר דכנטול אמרינן כחסר לא אמרינן, והדין תליא בניטל, אם ניטל כשר, ובאופן שניטל טריפה כגון בשני טחולין הסמוכין בסומכייהו טרפה. אבל שיטת הרמב"ם כרש"י כמו שכתב בפר"ו משחיטה ה"כ ובכס"מ שם. והנה לפי"ז תמוה מה שכתב הרשב"א הכא שדעת הרמב"ם לאיסורא ונראה שט"ס ברשב"א, ובמקום הרמב"ם צריך להיות הגירסא רמב"ן

והנה ביתר רגל מן הארכובא ולמטה משמע מפירש"י דכשרה. וזהו מדכתב דהוי דין זה כשמוטת ירך דטרפה ושמוטת ירך הוא למעלה מארכובה. ועי' בספרנו למס' בכורות מ' דמבואר כן להלכה

גמ', העיד נתן בר שילא רב טבחיא דצפורי לפני רבי על שני בני מעיים וכו'. - ולכאורה יש להעיר דזהו שלא כברייתא דתנא לוי לעיל כל טריפות שמנו חכמים, ועי' תוס' לעיל נ"ז ד"ה שמוטת ירך. אבל נראה כמו שכתבנו לעיל בשם הרמב"ם דלא מיירי לוי אלא בזה ששוה בהמה לעוף. דהיינו שאיבריהן שווין ועי' תוס' לעיל נ"ז ד"ה למה

גמ', אמר שמואל הלעיטה חלתית טרפה מ"ט דמינקבה להו למעיינה. - והנה הרבינו ירוחם כתב אכלה קורט של חלתית כשרה משום טרפה ואסורה משום סכנת נפשות ותמוה שכתב היפך הסוגיא. והפר"ח בסימן נ"א תמה עליו בזה. ומה שכתב הפר"ח כי היה להרבינו ירוחם גירסא אחרת תמוה דהלא הוא תלמידו של הרא"ש והרא"ש הביא הגירסא כמו שהוא לפנינו, גם יש לתמוה מנין לרבינו ירוחם לומר שיש בזה משום סכנה כיון שלא נזכר בזה בדברי שמואל

ובכדי שלא לישווי' לרבינו ירוחם כטועה ח"ו, נראה דיש הבדל בדברי רבינו ירוחם לדברי שמואל, והיינו דשמואל אמר הלעיטה חלתית דמשמע שאכלה הרבה ובזה אמר שמואל דטרפה מטעם דכיון דהלעיטה הרבה מהחילתות דזה ודאי נוקב להמעיים וטרפה, אבל הרבינו ירוחם כתב שאכלה קורט של חילתות דזה בגדר משהו כמשמעו של קורט שהוא רק קורט אחד, ובזה כשרה.