נזר הקודש - חולין קלו

מבהמה טמאה כיון שחלב וחלב הוא. ובאופן זה הוי כמו זה וזה מחלב כמו שהוא מבהמה טהורה סגי להיות מותרת גם כשתניק גורם

והנה עכ"פ מבואר בסוגיא דליתא בטרפה דין כל היוצא מטמא טמא מדחזינן דולד הנולד מטרפה מותר להאי לישנא אפילו בשנטרפה ולבסוף עיברה, וע"כ האי דינא דכל היוצא מטמא מטא, הוא רק במינים הטמאים ולא במינים הטהורים, והיינו שנולדו בהכשר ואח"כ נטרפה. ומטעם זה כתב הרמב"ם בפר"ג ממ"א הי"א וז"ל אפרוח שנולד מביצת טרפה מותר שאין מינו טמא. וע"כ כוונתו ללמדנו שאין דין טרפה כדין טמאה שביצת מין טמא אסורה וגם האפרוח הנולד מהביצה אסור, וזהו מפני שזהו ממין טמא, משא"כ ביצת טריפה שהי ממין כשרה מהמינים הנאכלים. ורק מפני שנטרפה האם אסורה באכילה מפני איסור טרפה, וזה לא מזיק להאפרוח הנולד, כיון דחזינן שלא שלטה הטריפות בהביצה, דהרי טריפה אינה מולד, וכיון דחזינן שנולד אפרוח מהביצה הרי חזינן דלא שלטה הטריפות בהביצה

איברא דקשה על הרמב"ם דאכתי זה לא יספיק להתיר באכילה, והוא דכיון דביצת טריפה אסורה כדין בשר טריפה ממש, וזהו ששנינו ושוין בביצת טריפה שאסורה מפני שגדלה באיסור, וא"כ האפרוח שנולד הרי הוא נולד מאיסור ממש. וא"כ האיסור שבו היכן הלך. וע"כ הטעם בזה להתיר האפרוח הוא כמו שאיתא בסוגיא דתמורה שם לאימת קא גביל לכי קא מסרחא וכי מסרח עפרא בעלמא הוא יעו"ש. והביאור בזה, דאיסור טרפה נתבטל מטעם דנעשה עפרא מקודם, וא"כ תמוה מדוע לא נחית לזה הרמב"ם. - ונראה שזהו הכוונה של הראב"ד בהשגה. ומה שכתב הה"מ ליישב דכוונת הרמב"ם להוציא אפרוח של ביצת עוף טמא שישב עליו עוף טהור שאסור יעו"ש. זה לא יספיק דהרי ע"כ צריך הרמב"ם להודיענו הטעם היאך נתבטל מהביצה איסור טרפה שמקודם

ונראה דסבר הרמב"ם דטריפות של האפרוח יסולק על ידי השחיטה. והיינו דסבר דבטרפה לא מהני שחיטה להתיר באכילה, מפני החסרון טריפות שבה, משא"כ בהאפרוח שאין בו החסרון דטריפות, אלא איסור טריפות, לזה מהני שחיטה להתיר. והא דקאמרה הסוגיא הטעם שנתבטל איסור טריפות מטעם שנעשה עפרא מקודם, ע"כ טעם זה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה, ונחירה לא הוי בתור היתר, אלא באה לסלק איסור אבר מן החי גרידא. אבל הרמב"ם לשיטתו דיש שחיטה לעוף מן התורה, הנה השחיטה מתרת גם איסור טריפה

אמנם לפי המבואר יש לעיין בזה שכתב הרמב"ם שם בהלכה הקודמת וז"ל, בהמה טהורה שנטרפה חלבה אסור כחלב בהמה טמאה. וכן ביצת עוף טהור שנטרף כביצת עוף טמא ואסור עכ"ל. וקשה מדוע מדייק וכתב שהמה כטמא כיון שבאמת ע"כ לא הוי בהו הדין דין טמא אלא איסור

ונראה דכוונת הרמב"ם בזה להורות שאין באלו מלקות. וזהו כמו שכתב בפר"ג שם בהלכה ו' וז"ל, אעפ"י שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהם וכו' יעו"ש. וזה בא ללמדנו שהחלב מבהמה טהורה שנטרפה, וכן ביצי עוף טהור שנטרף דינם כטמא לומר שאין בזה מלקות, אלא איסור גרידא. וכן יש לפרש הא דכתב הרמב"ם שם בפר"ד הכ"ב בשור הנסקל ונעשה כבהמה טמאה, היינו גם כן לאסור בפרה החלב, ובעוף הביצים וכדין בהמה טמאה שאין לוקין על החלב ועל הביצים, אלא הוי איסורא בעלמא

תוס' ד"ה מכאן ואילך הוי ליה זה וזה גורם ומותר, אע"ג דבסוף כתובות פסקינן כר' יהודה בפרדות וכו' היינו במילתא דשרי כל חד באפי נפשיה ולא שייך זה וזה גורם, אבל הכא דחד אסור וחד שרי הוי ליה זו"ז גורם יעו"ש. ולכאורה קשה הלא ק"ו הוא דבאופן ששניהם מותרים בפני עצמן דשייך זה וזה גורם, ומה הבדל ביניהם

ונראה דכוונת התוס' דזה וזה גורם הוא ענין ביטול כמו"ש הר"ן לקמן, ולגבי איסור שייך לומר ביטול, והיינו דאעפ"י דבעלמא בעינן שיעור לבטל איסור, זהו באיסור ממש, משא"כ בגורם של איסור אין לו חשיבות כשיש גורם היתר, אבל זה לא שייך בששניהם היתר, והרי זה היתר בהיתר ולא בטל, וזהו הענין בהא דפרדות, ולא שייך זה הכא דהזכר לא הוי טרפה, והוי זה וזה גורם

והנה לפי"ז לפי סוגיא זו דסוברת דטריפה יולדת, א"כ גם טרפה זכר מוליד, ואם ידוע שהזכר גם כן טריפה, א"כ הוי שני גורמים של איסור דאז הולד אסור לכו"ע להאי לישנא, והיינו אם פסקינן כר' יהודה דחוששין לזרע האב

ולפי זה קשה מדוע לא קאמר הש"ס דכו"ע זה וזה גורם מותר, אבל הכא בולד טריפה מיירי שגם הזכר הוי טרפה ופליגי אם חוששין לזרע האב

ונראה לפרש כוונת התוס' בתירוצם דסברי דלא שייך הא דחוששין לזרע האב רק באופן דשייך להמין, והיינו דכל חד וחד לחודיא שרי, והיינו במינו, בזה יש מקום לחוש לזרע האב, משא"כ אם המינים שווים, ורק חד אסור וחד שרי דהיינו האיסור מצד הסיבה, ולא מצד המין, בזה יש לחוש לזרע האב. ותצא מזה שאם הזכר הוא גם כן טריפה יש לחוש לזרע שלו, ולכו"ע יש לעשות להולד איסור, כיון דליתא גורם של היתר, ולהכי לא מוקי הש"ס הפלוגתא בזה אליבא דתנאי

גמ' והלכתא בזכר כל שנים עשר חודש, בנקבה כל שאינה יולדת. - ולכאורה מדוע לא מהני בנקבה הא דשנים עשר חודש, אבל ע"כ הביאור בזה, דבנקבה יכול להיות הבירור קודם שנים עשר חודש, אבל בזכר לא יצוייר בירור קודם שנים עשר חודש. וראיתי אח"כ בר"ן שמפרש וז"ל, אבל בנקבה אם ילדה בתוך י"ב חודש מותרת מיד יעו"ש. וע"כ הביאור בזה כמו שכתבנו

והנה לפי"ז משמע דבזכר לא יצוייר בירור קודם י"ב חדש, ומשמע מזה דזכר טריפה מוליד, דאל"כ הרי משכחת לה דגם בזכר יבורר דלאו טריפה על ידי לידה שילדה מעיבור שלו. וכבר עמדו על המחקר בזה הפר"ח הובא באב"מ בחלק השו"ת סימן ח'. ולפי מה שמבואר הכא בסוגיא ולפי דברי הר"ן לכאורה מוכח דטרפה זכר מוליד

, והנה בהא דעובר ירך אמו שיטת התוס' להלכה דעובר ירך אמו, והא דולד טריפה מותר זהו מפני שיש לו חיות בפני עצמו, וכיון שע"כ אינו דומה לאמו שהרי הוא חי והוא עתיד לחיות להכי אין לדונו לטרפה יעו"ש. וכן כתב הרשב"א הובא בב"י. אבל שיטת הר"ת הובא בתוס' סנהדרין פ'. והכא בר"ן דסבר דעובר לאו ירך אמו. ומיושב בזה כל הסוגיות יעו"ש

והנה לשיטת התוס' והרשב"א לכאורה קשה מדוע לא מוקים הש"ס פלוגתא דר"א ור"י דפליגי אי טריפה חיה, והיינו ד"א דסבר דולד טרפה אסור, סבר טריפה חיה, והולד דומה לאמו מטעם עובר ירך אמו. ור"י סבר טרפה אינה חיה, ולהכי הולד שאינו דומה לאמו הולד מותר. ולכאורה מזה ראיה לשיטת הר"ת דעובר לאו ירך אמו

והנה בשו"ת שבות יעקב ח"א שאלה נ"ד מביא שהקשה כן בשו"ת בית יעקב סימן ח'. והמחבר השיג עליו וכתב דלא קשה משום דר"א ור"י פליגי גם ברובע ונרבע וכל האיסורים לגבי מזבח כדאיתא בתמורה ל' ושם ליכא לפרש אלא או מטעם עובר ירך אמו או מטעם זה וזה גורם עכת"ד יעו"ש. אמנם נראה דאין זה השגה, משום דאכתי קשה מדוע לא קאמר הש"ס דבולד טריפה ליתא לפלוגתא מטעם דיש לפרש דכו"ע סברי הכא דלא שייך עובר ירך אמו אם סברי טרפה אינה חיה, וע"כ נראה דמזה מוכח יותר כשיטת הר"ת דבכל מקום עובר לאו ירך אמו כמוש"נ

גמ', להודיעך כחו דר' יהושע וכו'. - והנה מבואר להדיא הכא בסוגיא דר' אליעזר אוסר ולד טריפה גם להדיוט ומזה תמהו התוס' לפירש"י בתמורה ל' ע"ב דפירש"י שם