נזר הקודש - חולין קלה

בר אביי כל שנמתח עמו. ויש לעיין לרבי דסבר אפילו ניטל, קשה דכיון שדינו כוושט א"כ הרי זה כאילו ניטל הוושט, וא"כ היאך מכשיר בניטל. והנה בחידושי הרשב"א מביא בשם תשובת הגאונים להוכיח מזה דלית הלכתא כרבי דמכשיר בניטל מטעם דהא איכא מקום שבנקב לבד טריפה, ומכש"כ ניטל. והרשב"א כתב דכוונת רבי דניטל מקום הרחם שבו. וע"כ צריך לומר כן גם אליבא דרבנן דמכשרי בניקב, וקשה הא איכא גגו של זפק דבניקב טריפה וע"כ מיירי רבנן בתחתיתו שהוא מקום הרחם, כן הוא גם לרבי דאמר ניטל כשר, היינו גם במקום זה, זהו תוכן כוונת הרשב"א

והנה הט"ז בסי' ל"ג סק"כ מיישב שיטת הגאונים שדייקו מהא שאמרו דגגו של זפק נידון כוושט מכלל דהזפק עצמו יש בו ג"כ חומרא, אבל לא חמור כוושט, וע"כ יש בו חומר בניטל יעו"ש. ויש להעיר דע"כ כוונת הט"ז מדלא אמר גגו של זפק בניקב טריפה ומדוע אמר שנידון כוושט. יש לומר דבזה שאמרו נידון כוושט בא ליישב דלכאורה קשה מדוע לא חשיב התנא בהמשנה דאלו טרפות בעוף בניקב גגו של זפק. לזה אמר דגגו של זפק נידון כוושט. והרי הוא בכלל ניקב הוושט ששנה התנא במשנה. אבל אין בזה הוכחה להטריף ניטל הזפק למטה מגגו

אמנם נראה שיטת הגאונים דסברי דמדוע לא חשיב רבי שהוא המסדר המשנה ולא תנא באלו טרפות בעוף גם בניטל הזפק עם מה שנמתח עם הושט, דאם סבר דגגו של ושט נידון כוושט, וע"כ סבר דליכא שום טריפות בזפק לא בניקב ולא בניטל, אף גם בחלק הזפק שנמתח עם הוושט. ואין לומר שזו בכלל ניקב הוושט, דע"כ לרבי אין זה בכלל ניקב כיון שהוא חלק בפני עצמו בזה דלמטה שבו כשר ניקב. ומזה דייקו הגאונים דרבי סבר שאין שום טריפות בזפק, אבל בזה שאמר ריב"ל דגגו של זפק נידון כוושט, ע"כ זהו דלא כרבי. ואעפ"י שסתם משנה לא חשיב רבי באלו טרפות הא דזפק, מ"מ כיון דע"כ ריב"ל לא סבר כן יש לפסוק כוותיה

דף נ"ז אמר רב יהודה אמר רב שמוטת יד בבהמה כשרה, שמוטת ירך בעוף טרפה שמוטת גף בעוף טריפה חיישינן שמא ניקבה הריאה ושמואל אמר תיבדק, וכן הלכה כמבואר בשו"ע סימן נ"ג. והנה כיון דבודאי נשמטה מחיים מהני בדיקה, א"כ בכש"כ בספק אם נשמטה מחיים פשיטא דמהני בדיקה, וקשה מזה על המחבר שפסק דבספק טרפה. ומשמע דלא מהני בדיקה. והתו"ח הקשה בזה על המחבר. והש"ך כתב דכוונת המחבר טריפה באופן דלא אפשר בבדיקה כגון שנאבדה הריאה יעו"ש. אבל דוחק הוא, דאם כוונת המחבר כן, היה להמחבר לכלול שני הדינים ביחד, ולומר בשניהם לסמוך אבדיקה

אמנם נראה לדעתי דאפשר דזה גרע מהא דנשמטה מחיים מצד עצמה, והיינו דבנשמטה מעצמה בלעדי כח המנתק דאז סמכינן אבדיקה, משא"כ בנשמטה על ידי השוחט שאוחז באגפיים, וספק אם היתה שמוטה מקודם, או שנשמט על ידי השוחט שנתק את הגף, שיש בזה תלישה מכח גברא, דבאופן זה אין לסמוך אבדיקה, משום דמסתברא שבא מכח השוחט, ואינו דומה לנשמט הגף מחיים בלא כח אחר מעורב

גמ', אמר רב הונא אמר רב שמוטת ירך בעוף כשרה. ופירשו התוס' דמיירי גם באיעכול ניביה. וכתב הר"ן דנהי דבבהמה טריפה לכו"ע היינו משום דבבהמה עיקר סמיכתה על רגליה כשנשמטה ירכה טריפה, אבל עוף שיש לה כנפים איכא למימר דכשרה, והיינו טעמה דמ"ד דשמוטת ירך בעוף כשרה יעו"ש. - ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' מהא דתנא לוי טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף, והיינו מפני שאין הענין שוה. וכמו שכתב הרמב"ם בפר"י משחיטה וז"ל, כל שאפשר מהן שימצא בעוף באברין המצויין בעוף כבהמה וכו' יעו"ש. ולפי"ז כיון שאין ירך העוף שוה לירך של בהמה מפני שאין עיקר סמיכתה על הירך, להכי אין זה שייכות לירך של בהמה

דף נ"ח, אלא הא דתניא ולד טריפה וכו' בשנטרפה ולבסוף עיברה ר' אליעזר סבר זה וזה גורם אסור, ור' יהושע סבר זה וזה גורם מותר. והנה מבואר דאעפ"י שהולד נולד מטרפה מ"מ מותר. ולכאורה כיון דכל יצירתה מאיסור, והרי זה כמו בהמה שנתפטרה מאיסור כל ימיה דיש פוסקים אוסרים כמבואר ברמ"א יו"ד סימן ס'. והנה הכא בולד טריפה דמותר באכילה מיירי גם באופן דמותר באכילה תיכף: כשנולד באופן שידוע שכלו לו חדשיו, ובאופן זה אין לך נתפטם מאיסור גדול מזה כיון שכל יצירתו מאיסור טרפה. ומצאתי בפר"ח שהקשה בזה, יעו"ש

ונראה דהיניקה שהולד יונק מהאם אין בו איסור טרפה מטעם השינוי, והיינו שהולד עיקר יצירתו מהיניקה שהוא רק כמו זיעה, שהרי אינו אוכל עצם האיסור, ואין זה ענין להא דאיתא בתמורה במאכל כרשיני תרומה וכדומה. והיינו מפני ששם אוכלת עצם האיסור כמו שהוא. - ובזה אתי שפיר הכא שר' יהושע מתיר ולד טרפה, והיינו מפני שזה לא נקרא פיטום באיסור. ורק יש לאסור או מטעם עובר ירך אמו, והרי זה כאילו הולד טריפה בעצמו, אבל למ"ד עובר לאו ירך אמו, וגם אפילו אם עובר ירך אמו אבל סבר זה וזה גורם מותר הולד מותר תיכף משנולד. - ובזה יש לבאר הא דאיתא בספרי פ' ראה אות צ"ו מרבה אני את אלו שגדלו בטהרה, ועדיין לא ארבה את ולד טרפה שינקה מן הכשרה ת"ל בבהמה יעו"ש. ולכאורה קשה מדוע לא קאמר לרבות ולד טרפה בעצמו, שגם הוא גידולו באיסור, וע"כ דבהולד לא שייך גידולו באיסור, ורק יש לאסור מטעם עובר ירך אמו. וע"כ דהספרי סבר דעובר לאו ירך אמו, או דסבר דבזה לא שייך עובר ירך אמו כמו שכתבו התוס' מטעם דיש לו חיות בפני עצמו

והנה בעיקר הדבר לדינא בנתפטמה כל ימיה באיסור אם אסורה באכילה, הסתפקו בזה התוס' בתמורה ל"א ד"ה שינקה יעו"ש. אבל יש ללמוד מהא דאיתא בספרי שם וז"ל ועדיין לא ארבה את ולד טריפה שינקה מן בהמה (טהורה) עם הטמאה) או להגירסא כשרה עם הטריפה יעו"ש. משמע דבינקה מן טמאה לחודיא או מן טריפה לחודיא אסורה באכילה, ולזה נחית הביאור הגר"א ז"ל ביו"ד. - מבואר מזה כן לדינא דבינקה מאיסור כל ימיה אסורה באכילה

אמנם קשה דהלא מה שייך לומר כל ימיה באיסור, דהלא כשנולדה מותרת, וא"כ לא שייך לומר איסור רק על מה שניתוסף בגידול, היינו בזה שינקה מטרפה, ממילא יש בזה היתר ואיסור, והיינו כי מה שגדלה בבטן הוי כולו היתר, וע"כ הכוונה בזה שיש לאסור בזה שניתוסף בגידול, בזה שינקה מטרפה וממילא אסורה לגמרי כי אין לחלק ההיתר מן האיסור, ולא שייך זה וזה גורם, כיון שאינם בבת אחת, אלא בזה אחר זה

והנה לפי"ז לאו דוקא כל ימיה, והוא הדין בשאכלה איסור באופן שהאכילה הלזו מוסיף גידול, ממילא כיון שאי אפשר לברר ולסלק האיסור מן ההיתר, ממילא אסורה כולה, וביטול לא שייך מטעם דתחילת ביאתו בתערובות, דליתא בביטול. אבל מפירש"י שם בתמורה מבואר דבעינן כל ימיה בדוקא, שמפרש הא דקאמר הש"ס כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית דזה נחשב לכל גדילתה מאיסור יעו"ש. והביאור בזה דכיון שיכולה לעמוד באכילה זו מעל"ע כמו שאיתא בסוגיא, ממילא נחשב זה שזהו עיקר קיומה

והנה רש"י מוסיף שם דאפילו אכלה דברים אחרים בינתים יעו"ש. ולכאורה מדוע לא אמרינן בזה דהוי זה וזה גורם. וע"כ דסבר רש"י דאכילה של דברים אחרים פעולתם מועט לגבי חלב רותח, ולא נחשב להיות גורם. ויש להביא ראיה מהא דאיתא בספרי דתנא שינק מן הכשרה ומן הטמאה ומדוע לא תנא שאכל דברים אחרים, מזה מוכח דרק יניקה מחלב מעמידה על גידולה. - ויש לעיין מדוע לא שנה בספרי חלב רותח כדאיתא בש"ס. ואפשר שלגבי דברים אחרים בעינן חלב רותח, אבל לענין יניקה מחלב לא בעינן חלב רותח, וגם כשתניק