נזר הקודש - חולין קלד

לשונות, בפירושא דהוריקה כבד כנגד בני מעיים והיינו דלחד פירושא מיירי שאין הבני מעיים לפנינו משום דאם הם לפנינו ואנו רואים שלא הוריקו כשרה, אלא כשאין הבני מעיים לפנינו אנו דנין לחזקה שהוריקו, אבל כשאנו רואים שאינן בהורקה כשרים הם מטעם שאנו רואים שעדיין לא פעלה ההורקה לחללן. אמנם הביא פירוש אחר דאפילו לא הוריקו גם כן טריפה מטעם דכיון שהוריקה הכבד כנגד הבני מעיים, והיינו דלא בעינן שתגיע עד לחללן, ומסיים שהפירוש זה עיקר. נמצא דלהמסקנא גם הרשב"א סובר דסגי בהורקה דמשהו, ובזה מסיים דלא מהני זה שרואין דהבני מעיים לא הוריקו, וזהו שיטת התוס' וכתב דאינו מחוור. מבואר להדיא דשיטת הרשב"א כשיטת הרמב"ם בזה. - אמנם כל זה רק במקום שנקב פוסל, ובכבד שאין נקב פוסל, להכי בעי רק במקום שהוא כנגד המעיים, והיינו ראשה אחד של כבד שתלוי כנגד המעיים, וכמו שפירש"י. ויש לתמוה על הרמב"ם שחשיב כבד עם הלב והקורקבן, וגם מבואר בסוגיא תניא נמי הכי באלו בני מעיים אמרו בקורקבן בלב ובכבד. וע"כ הכוונה כבד במקום שהוא דבוק כנגד הבני מעיים וא"כ היה לרבינו לכתוב כבד כנגד הבני מעיים

עוד מה שכתב הרמב"ם דבהכבד פוסל ירקות גם במשהו כמו גבי לב וקורקבן, ותמוה דהלא אין הכבד פוסל בנקב משהו, והקשה בזה הרשב"א בתוה"ב והובא בכס"מ דכבד שאין נקב פוסל בו אין ירקותה במשהו אלא א"כ הוריקה כנגד מרה יעו"ש

ונראה דהרמב"ם מפרש הא דבעי בהוריקה כבד כנגד בני מעיים דלא כפירש"י בראשה אחד של כבד תלוי כנגד בני מעיים, אלא מפרש שהבעי' על כל הכבד כולו, והיינו דסבר הרמב"ם דהכבד כולו הוא כנגד הבני מעיים, וזה מפני שבו תלוי המרה ומקום חיותה, ממילא דינו שהוא תמיד כנגד הבני מעיים ופירושא של הבעי' דאעפ"י דהכבד בעצמו אין האש מזיק לו, ואינו דומה ללב וקורקבן, אבל זה מצד עצמו, אמנם כיון שדינו שהוא כנגד המעיים דינו כהמעיים, ופשיט שם שדין הכבד כדין הבני מעיים, והיינו הכבד כולו, וזהו שבברייתא דתניא נמי הכי תנא כבד סתם, וע"כ הכוונה על הכבד כולו. וזהו שכתב הרמב"ם וחשיב כבד עם לב וקורקבן שדינם במשהו, ואפילו במקום שניטל ממנו כשר, וזהו מפני שהאש השולט בהכבד דינו כמו ששולט בהבני מעיים עצמן. וזהו מפני שבו תלוי עיקר החיות דהמרה. וחלק אחד ממנו מונח על הבני מעיים, לכן גם דין הכבד דפוסל במשהו, וזהו דהרמב"ם סתים משנתו בכבד סתם כבד דהכוונה כולו, וזהו דין הכבד שכולו נחשב כנגד הבני מעיים וכמוש"נ

כתב הרמב"ם שם בהכ"א וז"ל כל עוף שנמצאת הכבד שלו כמראה בני מעיים וכו' בידוע שנפל לאור ונחמרו בני מעיו וטרפה יעו"ש. וכתבו הה"מ והכס"מ דמפרש הרמב"ם הא דבעי הש"ס הוריקה כבד כנגד בני מעיים היינו דהכבד נשתנה מראיתו כמראה הבני מעיים יעו"ש. - והנה לפי"ז שני דינים יש בכבד, היינו דבדין הראשון כתב באופן שידוע שנפלה לאור, וראינו שהוריק הכבד דאז דינו כלב וקורקבן דבהורקה כל שהו טרפה, ובהכ"א כתב דגם בלא ידוע שנפלה לאור, אבל אם הגיע הירקות כמראה הבני מעיים הרי זה מברר לנו שנפלה לאור וטרפה, וע"כ זה הוי מפני שהשינוי הוא יותר מדאי. מבואר לפי"ז דליתא כלל להאי דינא דכבד שיהיה ההורקה כנגד הבני מעיים, אלא כל הכבד ישנו בדין זה דהורקה, ומשמע שכן דין הראשון, כמו דין השני

אמנם אעפ"י שכן פירשו רבותינו בפירושא דהרמב"ם. אבל אין הלשון כנגד בני מעיים סובל כן, וזהו כוונת הראב"ד בהשגה. - אמנם סגנון הסוגיא מורה כשיטת הרמב"ם, והיינו דבבעי' דהוריקה כבד כנגד בני מעיים פשיט בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיים, ואח"כ בתניא נמי הכי שלא אמר התנא בכבד כנגד המעיים לא אמר בידוע. והיינו דבבעי' דהוריקה כבד כנגד בני מעיים מיירי שאינו ידוע בנפילה לאור, ובזה לא סגי בשינוי כל דהוא אלא בשינוי כזה שהוריקה כבד כמראה הבני מעיים ממש, וזה מעיד על נפילה לאור וגם נחמרו בני מעיה, והברייתא מיירי בידוע שנפלה לאור ויש שינוי בכבד היינו הירקותא אבל לא ירקון כמראה המעיים ובזה פוסל מפני שידוע מהנפילה לאור, נמצא דהסגנון דהסוגיא מורה כשיטת הרמב"ם

תוס' ד"ה באלו בני מעיים אמרו בקורקבן בלב ובכבד, אבל ריאה לא חשיב, כדאמרינן לקמן נ"ז, דאין ריאה לעוף לא לנפול ולא ליחמר. והנה יש לתמוה על הרמב"ם שלא הביא להאי דינא דריאה. ומצאתי בב"י שהקשה בזה, וכתב ומשמע מזה דמדשתק מינה דאינה נפסל מחמת האור דקיי"ל כחזקיה. וסבר הרמב"ם כהרא"ש דאפילו נפלה לאור ונשתנית הריאה תלינן השינוי בדבר אחר יעו"ש. - ויש לעיין דגם אם סבר הרמב"ם כן בפשיטות מ"מ לא הי' לו להשמיט לסוגיות הש"ס. וגם אם זה מילתא דפשיטא הלא גם לחז"ל הרי זה מילתא דפשיטא ומ"מ באו רבותינו להודיענו, וא"כ מה לו להרמב"ם להשמיט, ונראה דאפשר לומר דסמיך על מה שכתב בפר"י משחיטה דבבהמה ליתא לדין נפלה לאור מפני שהצלעות מגינות עליה, וע"כ דחד דינא איתא בין לבהמה ובין לעוף, והרשב"א בחידושיו כתב גם כן דמאן דסבר בבהמה דליתא לדין נפלה לאור הוא הדין גם בעוף, מפני שדיניהם שוה בזה. ולפי"ז הרמב"ם שכתב לדין זה דגבי בהמה אינה ניזוקת מחמת האור מפני זה שצלעותיה מגינות עליה, להכי בעוף אעפ"י שהיא ניזקות בנפילה לאור, אמנם כל זה בבני מעים, משאי"כ ריאה שלה שנחבאת בבין הצלעות יש לה הגנה

עוד נראה דלאחר שחידש הש"ס דריאה של עוף יש לה הגנה מבין הצלעות, ממילא כשאנו רואים דהבני מעיים שהן ע"כ עלולים יותר להיות ניזוקים מהאור, וכיון שאנו רואים דליכא שינוי לא בלב ולא בקורקבן ובכבד, א"כ פשיטא דהריעותא שבריאה לאו מילתא היא. ולזה היה להרמב"ם זה בפשיטות ואפשר שזהו כוונת הב"י שכתב דהרמב"ם סבר דאפילו בדאיכא שינוי בריאה תלינן השינוי בדבר אחר, וזהו מכח האומדנא אדם לא פעל האור על האברים שהם עלולים לזה ביותר מכש"כ בריאה שאינה עלולה לזה מכח ההגנה דהצלעות

ובזה יש ליישב פסקו של המחבר בשו"ע שתפס כן לדינא, אעפ"י שהרשב"א והר"ן מחמירים, והב"ח העיר בזה מדוע לא נחמיר בזה יעו"ש. ולפי מה שכתבנו דיש בזה אומדנא דמוכח דע"כ כיון דהאברים עלולים להיות ניזוקים לא פעל עליהם האור, א"כ מכש"כ הריאה שאינה עלולה לזה מפני ההגנה, להכי פסק כן המחבר, והיינו דיש בזה כמו תרי רובי להיתר, היינו דרוב עופות כשרות, וגם האומדנא דמוכח דינו כרוב

עוד יש לומר דכיון דכתב הרמב"ם וחשב האברים דניזוקין מנפילה לאור, והיינו לב וקורקבן וכבד, ולא חשב הריאה מובן שהריאה אינה בחששא דאור להיות נחמד. וכמו שדייקו הכא התוס'. ולכן כיון שכבר כתב דהטבע של הצלעות שמגינין על האברים בבהמה. הנה זה מספיקא גם בעוף להגן על הריאה, להכי לא כתב הרמב"ם בהדיא להאי דינא גבי עוף כיון שרמז בזה שלא חשב להריאה בהדי לב וקורקבן וכבד

והנה בדבר מה שכריע המחבר כשיטת הרמב"ם, ולא חש לשיטת הרשב"א והר"ן. נראה מפני שע"כ גם להראב"ד יש להכשיר בריאה של העוף, והיינו דהראב"ד כתב בהשגה בפר"י משחיטה דלהכי בבהמה אין לחוש לנחמרו בני מעיה כשנפלה לאש, מפני שאם שלט האש לעבור הצלעות שלה מיד מתה יעו"ש. ומסתמא כן מפרש הראב"ד גבי עוף דאם שלט האש בהריאה היתה מתה, ומדחזינן דלא מתה ע"כ מבורר שלא שלט האש מעבר להצלעות, וממילא אפילו חזינן ריעותא בהריאה תלינן בסיבה אחרת ולא מיטרפא, ולהכי הכריע המחבר כן להלכה

במשנה ניקב הזפק רבי אומר אפילו ניטל. גמ" אמר רבה ואיתימא ריב"ל גגו של זפק נידון כושט, אמר רב ביבי