נזר הקודש - חולין קלג

בעוף המים מפני שקרום שלה רך. ואפשר דלא תנא אלא מה שהוא בטבע מצד הבריאה היינו שהבריאה משונה משארי הברואים

ובזה יש ליישב גם כן הא דלא מנה לוי בברייתא גם הא דנפלה לאור ונחמרו בני מעיה. לשיטת הרמב"ם דסבר דזה ליתא רק בעוף ולא בבהמה, והקשו בזה הרשב"א והרא"ש. אבל לפי מה שכתבנו דהתנא לא חשיב רק מה שמשונה במינו משאר בעלי חיים, היינו שינוי בבריאה, והרמב"ם הוסיף דנפלה לאור לא שייך גבי בהמה מפני שהצלעות מגינות עליה כמו שכתב הרא"ש, אבל מפני שינוי בבריאה במין משארי הברואים לא חשיב לה התנא. ומטעם זה לא שנה גם הא דדרסה וטרפה בכותל

כתב הרמב"ם בפר"י משחיטה הי"א וז"ל, ושתי טריפות יש בעוף יתר על הבהמה ואעפ"י שיש להן אותן האברים, ואלו הן עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור, ועוף המים שניקב עצם ראשו עכ"ל. וכתב הראב"ד א"א אין זה מחוור שיש לומר לא מנו אותה בבהמה משום דלא שכיחא שכשיגיע החום לבני מעיים לחמם אותם כבר היא מתה מפני שחמימותה מרובה משל עוף, ויש מקצת ראיה בגמ' עכ"ל. - ולכאורה יש להבין דברי הראב"ד מה זה השגה הלא בין כך ובין כך הלא בין להרמב"ם ובין להראב"ד ליתא להא דנפלה לאור גבי בהמה

אבל הביאור בזה דלהרמב"ם אין בזה משום טריפות והיינו דסבר שיצוייר נפילת בהמה לאור ותצא חיה ובריאה, והאור אינו שולט בה לרעה. וממילא גם כשנמצא שינוי באברים אין להטריף, מטעם דתלינן השינוי בדבר אחר או שהשינוי מתולדה, והרי זה כמו שכתב הרא"ש דאם לא ידעינן בעוף מנפילה לאור תלינן השינוי בדבר אחר ומכשירין. כן הדבר גם בבהמה כשנפלה לאור כיון שאין האור מזיק לה. אבל הראב"ד סבר דלא יצוייר שתצא חיה מן האש. אבל ע"כ זה רק על צד הרוב, ובזה רצה להשיג על הרמב"ם שהבין הראב"ד דהרמב"ם למד זה מדלא חשיב התנא נפלה לאור גבי בהמה, ועל זה כתב משום דלא שכיחא שעפ"י רוב באופן זה תמות אמנם אם תצא מן האש מקודם שתמות ושחטוה ומצאו בה שינוי בהאברים אמרינן דטריפה היא כמו גבי עוף. ולפי"ז פליגי הרמב"ם והראב"ד בעצם הדין דלהרמב"ם כשרה, ולהראב"ד טריפה

והנה לפי"ז הרמב"ם והראב"ד שניהם דייקו מהמשנה שלא שנה התנא דין נפלה לאור גבי בהמה, אלא שהרמב"ם מפרש הטעם משום דע"כ לא יזיק האור להאברים הפנימיים, וממילא גם כשראינו שינוי בהאברים הפנימיים לא חיישינן לה. והראב"ד מפרש בטעם המשנה משום דלא שכיח שתשאר הבהמה בחיים אם שלטה האור בהאברים הפנימיים, אבל אם מתרמי זה שנשארה הבהמה בחיים אחרי נפילה לאור, אמרינן דטריפה היא. והמחבר בשו"ע תפס שיטת הרמב"ם, והרמ"א כתב שם ויש אוסרין, ומסיים בשם דוב המורים. ולפי מה שכתבנו הרי זה שיטת הראב"ד והוא מן האוסרין

והנה הט"ז בסקי"א כתב דהרשב"א מן האוסרין בבהמה. וכתב על הב"י שאילו ראה המחבר דבריו לא היה מיקל נגדו יעו"ש. - איברא שכן כתב הרשב"א בתוה"ב וגם בחידושיו שאם יש ללמוד בהמה מעוף שוה לעוף לגמרי דבנפלה לאור יש לחוש לנחמרו בני מעיים ומשיג על בעל העיטור שכתב דרק בשראינו ריעותא דנחמרו המעיים בבהמה יש לחוש, אבל בשלא ראינו ריעותא אין להחמיר

אמנם לפי מה שביארנו זהו שיטת הראב"ד דבשרואין ריעותא יש להטריף, וזהו דלא כהרמב"ם שמכשיר לגמרי אפילו כשרואין שינוי, וא"כ יותר תמוה על המחבר שפוסק כהרמב"ם שזהו גם נגד הבעל העיטור והראב"ד. וביותר תמוה שהרי אחרי שהביא הב"י דברי הר"ן שהוא מן האוסרין כתב שכן דעת הרשב"א, וא"כ כיון שהר"ן והרשב"א והראב"ד מן האוסרין מדוע הכריע המחבר בזה כשיטת הרמב"ם

ונראה בשיטת המחבר דמפרש דהראב"ד בהשגה סבר דלא יצוייר כלל נחמרו בני מעיים בבהמה בשנפלה לאור משום דתיכף תמות, וממילא כשנפלה לאור ומצאו בה שינוי באיברים הפנימיים ע"כ תלינן הסיבה בדבר אחר, ואין בזה סיבת האור. נמצא דבין להרמב"ם ובין להראב"ד אין להטריף בהמה בשינוי אברים בנפלה לאור. ופליגי הרמב"ם והראב"ד דלהרמב"ם שפיר שולט האור בבהמה באברים הפנימיים, אבל אינו מזיק להם, ועומדים בבריאותם, ולהראב"ד לא יצוייר כלל שינוי, ואם נמצא שינוי והיא נשארה בחיים, מבואר שלא שלט האור בהאברים הפנימיים, ולהכי כיון דלהרמב"ם והראב"ד אין שינוי פוסל, והרא"ש סובר כהרמב"ם להכי הכריע המחבר כשיטה זו

אבל קשה לפי"ז במאי פליגי הרמב"ם והראב"ד כיון דלתרווייהו ליכא חששא דנחמרו בני מעיים בסיבת האור רק דלהרמב"ם הוא מטעם הגנה דהצלעות, ולהראב"ד יש בזה בחינה כיון שהיא בחיים, וליכא נפק"מ לדינא. וא"כ מדוע כתב הראב"ד דלא מחוור כיון דאין נפקותא לדינא

ונראה לומר דאיכא נפק"מ לענין עוף. והיינו דע"כ הרמב"ם סבר דבעוף שנחמרו בני מעיה הוא מטעם טריפה מטעם דהרי זה כניקבו בני מעיה, והרי זה בכלל נקובה וישנן בכלל נקבו בני מעיה, וממילא בעינן שתשלוט הלקותא במקום שפוסל ניקב, ולהראב"ד כיון דסבר דהנחמרו בני מעיים מהאש מביא מיתה גם כשהוריקה גם במקום שאינו פוסל ניקב גם כן טריפה מטעם שזה עצמו הוי סיבת המיתה, והרי זה בכלל הטריפות שאסורה

וכן יש לדייק מהא דבעי הש"ס בהוריקה כבד כנגד בני מעיים ומסקנא אמר רבא כיון שהוריקה כבד כנגד בני מעיים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה יעו"ש. וע"כ הביאור אפילו בשלא הוריקה להבני מעיים. וכן איתא בחידושי הרשב"א, והיינו שלא מטעם ניקבו הבני מעיים, אלא ההורקה בעצמותה הוי סיבה שנטרפת בזה, והיינו מפני שיש בזה סיבת מיתה. ואפשר שזהו כוונת הראב"ד שכתב ויש מקצת ראיה בגמ'. אבל לשיטת הרמב"ם שהוא מטעם נקובה בעינן שתשלוט ההורקה בהבני מעיים בעצמותן שזה הוי כניקבו. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם והראב"ד, ושיטת המחבר שהכריע בזה כהרמב"ם

ע"ב, גמ' אמר ר' יוחנן משום רבי יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן כשיעור נקובתן מה נקובתן במשהו אף נקובתן במשהו. והנה לפי"ז יש לעיין אם לגמרי הדין בזה כנקובתן היינו דכמו שבעינן בנקב שיגיע הנקב לבית חללו גבי הלב, וכן בקורקבן, או דלמא דשאני הכא בנחמרו הבני מעיים דכיון ששלטה האש במשהו, הנה זה יורד ונוקב, וכמו שמצינו כן גבי דרוסה, דהזיהרא מחלחל ויורד, הנה כן גם הכא. והנה הרשב"א בחידושיו כתב דשיעור ירוקתן כנקיבתן דבעינן שתגיע עד לחלל יעו"ש

ויש לעיין הא דאיתא בעא מיניה רב יוסף בריה דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיים מהו אמר ליה טרפה. - וקשה אם בעינן שתגיע ההוריקה לחלל, א"כ הכא שרק הכבד ירוק, ולא הגיע עדיין להבני מעיים, וא"כ חסר בזה לבית חללו של הבני מעיים, וע"כ מוכח דלא בעינן שתגיע הירקות לבית חללו אלא אמרינן דההורקה מחלחל ויורד להבני מעיים וא"כ כש"כ כשאנו רואים בהלב והקורקבן ששלטה האש גם במשהו שאית לן לומר דהמשהו מחלחל ויורד

והנה הרמב"ם בפר"ז משחיטה ה"כ כתב וז"ל, הוריק לבו או כבדו או קורקבנו או שהאידמו המעיים שלו בכל שהוא הרי זו טרפה וכו' יעו"ש. משמע מזה דכל שהוא שאמר לא הוי הכוונה שתגיע לבית חללו, וכן משמע מהה"מ שם שכתב שזהו דעת רבינו, והיינו דלא בעינן שתגיע לבית חללו. ולפי מה שכתבנו מבואר זה בסוגיא. - וקשה לשיטת הרשב"א מהסוגיא. ואפשר שכוונת הרשב"א הוא לפי מה שהביא שתי