נזר הקודש - חולין קלא

ומפני שהתנא שנה סתם משמע דמיירי גם בסומכיה ומ"מ הבהמה עצמה כשרה, והיינו דמיירי בנחתך

ולכאורה נראה ראיה לדעת בעל העיטור דאם מפרשינן דמתניתין מיירי בסומכיה א"כ מאי נקט טחול הלא גם בלב וכבד איכא כזה, והיינו דבכבד כשר בנחתך עד מקום חיותא דמרה, ובלב איכא קודם שהגיע לבית חללו, וא"כ מדוע נקט טחול וכליות, והיינו מפני שכשר בניטל. וע"כ מיירי גם בסומכיה, ובע"כ צריך לומר דשאני בין ניקב לנחתך ונחתך כשר אפילו בסומכיה

ובזה יש ליישב מה שהקשה הרשב"א על בעל העיטור דכיון דאיכא תרי לישני ואיסורא דאורייתא אית לן למיזל לחומרא ואפילו נחתך צריך להיות אסור יעו"ש. - אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר משום דמדייק מהמשנה דנקט טחול וכליות דמזה מוכח דע"כ מיירי בסומכיה שהוא מקום המטריף ומ"מ כשרה, משום דאם אמרינן דכוונת התנא כלישנא קמא דהבהמה אסורה א"כ תקשה מדוע נקט טחול וכליות, וזהו דלא כהתוס' יו"ט שמפרש דאורחא דמילתא נקט טחול וכליות, ובעה"ע סבר דכן נקט בדיוק וכמוש"נ

ע"ב חרותה בידי שמים כשרה. - הנה הרשב"א בחידושיו חידש דצריכה בדיקה מטעם שמא היתה מקודם חרותה בידי אדם יעו"ש. ולפי"ז הא דתנן חרותה בידי שמים כשרה, היינו לאחר הבדיקה. והט"ז בסימן ל"ו הקשה מדוע לא שאל רבה בר בר חנה בדבר הבדיקה גם קודם שמצא הני דיכרי במדברא יעו"ש

ונראה דהנה הרשב"א מסתפק באופן שראינו שהיתה חרדה בידי שמים אם שייך בזה תליה כמו שתולין בידא דטבחא, ולא בעינן בדיקה גם כן ומסיים בצ"ע מטעם דהוי ריעותא מחיים יעו"ש. - ויש לפרש דרבה בר בר חנה סבר בפירושא דהמשנה דחרותה בידי שמים כשרה היינו ששחטוה לאחר שראינו ששמעה קול רעם או קול שחל ותלינן בזה, ובזה מכשירין בלא בדיקה. אמנם בהני דיכרי שמצא במדבר שהספק בהחרותה אם בידי אדם או בידי שמים, והוי ספק השקול לפנינו ובזה אין להכשיר בלא בדיקה להכי שאל בי מדרשא בדבר הבדיקה

אמנם לפי"ז קשה מדוע לא פשיט הרשב"א ספיקו מרבה בר בר חנה גופא מדסבר לפרש המשנה דבידי שמים כשירה היינו באופן דתולין. ונראה דסבר הרשב"א דרבה בר בר חנה גופיה הסתפק בזה אם כוונת התנא מטעם תליה, או מטעם הבדיקה כשרה בידי שמים והיינו דהבדיקה מבררת שזהו בידי שמים. ולא רצה להטריח לחכמים לשאול בדבר הבדיקה כי אפשר שהפירוש בהמשנה שהוא מטעם תליה. אמנם בהני דיכרא שמצא במדברא שהספק הוא לפנינו ובעינן בדיקה בודאי, וממילא הדבר נשאר בספק וממילא תמיד יש להצריך בדיקה מטעם ספק שמא היתה חרדה מקודם בידי אדם

גמ', בעי רבי ינאי בר' ישמעאל ניטל מקום השדרה וכולו קיים, ניטל מקום טבורו ניטלו ראשי פרקים וכולו קיים מאי תיקו. - ולפי"ז כיון דלא איפשטא בעי' זו יש להחמיר כדין ספיקא דאורייתא. וכן כתב הרשב"א בחידושיו, ותמה על הרמב"ם שכתב בפר"ט משחיטה ה"ז דכשרה, יעו"ש

והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב וז"ל, ואם כל העור במקומו ונפשט ממנו רוחב סלע על פני כל השדרה זו אסורה עכ"ל. ותימה הלא פסק בספר הי"ד דכשרה באופן זה. - ועוד תימה דאם כוונתו לאסור זה מטעם בעי' דלא איפשטא ולחומרא א"כ מדוע שייר עוד שני אופנים דניטל מטבורו והעור קיים והא דניטל ראשי פרקים וכולו קיים, כיון דחד דינא אית להו, ומדוע כתב הא דניטל מעל השדרה ושייר הני השתים שהם גם כן בכלל הבעי' ונשאר בתיקו, וצע"ג

והנה יש שינוי לשון דבגמ' איתא ניטל, והרמב"ם בפירוה"מ כתב ואם הפשיט העור שעל גבי השדרה, דהלשון הפשיט משמע בידי אדם, וזה גרע מניטל דמשמע שניטלה מעצמה דזה מעלה ארוכה, וזה אינו מעלה ארוכה, כן יש לפרש בדוחק משום דאכתי תקשה מנין להרמב"ם לחדש זה שלא נמצא בגמרא

ובעיקר דברי הרמב"ם שפסק בהל' שחיטה וז"ל ויראה לי שמתירין אותה, היפך הכלל שבספק הבעי' יש להחמיר מטעם ספד"א, כתב מרן בכס"מ שני תירוצים, א' דהרמב"ם לשיטתו שכתב בפר"ח דמלבד דרוסה הני טריפות שלא הוזכרו בתורה אין להחמיר בספיקו יעו"ש. הנה לדעתי אין לשון הרמב"ם סובל כן, דהרי כתב ויראה לי משמע שאין זה תלוי בהכלל אלא דן כן מסברת עצמו. ב' כתב דהרמב"ם מתיר מטעם ספ"ס וז"ל, ספק אם הלכה כאותו אמורא שפוסל בשלא נשתייר במקום ההוא המיוחד, ואת"ל דהלכה כמותו דלמא איהו מורה היכא דניטל העור מהמקום ההוא בלבד כיון שנשתייר כל שאר העור, וכיון דאיכא ספ"ס הוי לקולא עכ"ל

והנה גם בזה יש להעיר אם בספיקא דדינא אנו דנין ספ"ס. והפר"ח העיר בזה מהא דהחליד במיעוט סימנים יעו"ש. אעפ"י שיש להעיר דשאני התם דהוי בחזקת איסור

ונראה בביאור שיטת הרמב"ם בזה, והוא דהנה בכל ספק בבעי' זו איכא רוב להיתר, וזה הדבר, דהנה בבעי' דניטל מקום השדרה, זה קאי לרבי נהוראי משמיה דשמואל דלענין שיור בעינן כרוחב סלע על פני כל השדרה כולה ולדידיה ליכא למיבעי על מקום טבודו, או על ראשי פרקים דכיון דסברי דלא מהני להיות מעלה ארוכה במקום שניטל העור, הנה אינם פועלים לרעה להיות טריפה בשבילן. ונמצא דאיכא רבים דסברי דמותר. והנה כמו כן בבעי' דניטל מקום טבורו, דע"כ זה קאי לר' אלעזר בן אנטיגנוס דסבר לענין הצלה דמקום טבורו העיקר להיות מעלה ארוכה, ובעי אם חסר מקום טבורו מהו, אבל ע"כ רבים חולקים בזה והיינו שמואל דסבר דהשדרה עיקר, ומאן דסבר דראשי פרקים העיקר וכמו כן בהבעי' דניטלו ראשי פרקים, דע"כ בעי' זו לרבה בר בר חנה דסבר דראשי פרקים עיקר לענין שיור, ועל זה בעי לדידיה היכא דחסרו בין הפרקים אבל ע"כ אין זה ספק לשמואל דסבר דהשדרה עיקר, וגם לא הוי ספק לר"א ברבי ינאי דסבר מקום טבורו עיקר, נמצא לפי"ז דעל כל חדא וחדא יש רבים דאין זה ספק לדידהו, וכל בעי' ובעי' הוא רק לחד מהני, ועל כל ספק איכא שנים לגבי חד דלדידהו ליכא לספוקי, ולהכי כתב הרמב"ם ויראה לי שמתירין אותה. כן נראה בס"ד

גמ', אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה וכו'

דף נ"ו במשנה הכתה חולדה על ראשה. בגמ' רב ושמואל דאמרי מכניס ידו לפנים ובודק אם מבצבץ ועולה טריפה. ואם לאו כשרה, ופריך הניחא למ"ד עד דמינקב קרמא תתאה. והנה הקשו הראשונים על שיטת הראב"ן הובא בהרא"ש לעיל מ"ה דהא דאמרינן שם עד דאינקב תתאה היינו עילאי ותתאי דאל"ה היכא קאמר הניחא וכו' הא אכתי איכא למיחש דתתאי אינקב ועילאי לא אינקב ולהכי לא מבצבץ, וע"כ מוכח דתרווייהו בעינן להיות נטרפת בזה, והקשו בזה הא הכא על נשיכה דהחולדה נעשה הנקב, ואי אפשר לנקב תתאי בלא עילאי יעו"ש

ונראה דהראב"ן מפרש כפירושו של הרב אלפס וגירסתו דמפרש שמניח אצבעו בחוץ למעלה אצל ההכאה דהחולדה. וממילא כשחזינן הבצבוץ בפנים מבואר דשניהם נקובים, ואם לא מבצבץ בידוע דשני הקרומים שלימים. והיינו כסברת הש"ס דתתאה אגב רוככיה מיפקע פקע. וזה ידע הש"ס גם מעיקרא. כן נראה בביאור דברי הראב"ן. ועי' לעיל בסוגיא מ"ה שביארנו שם

תוס' ד"ה נבלות. וא"ת והא שמעינן לר' יהודה דאמר בפר' חטאת העוף, דשחיטת העוף אינה מטהרת טריפתה מטומאתה יעו"ש. הנה הר"ן בחידושיו כתב וז"ל, י"ל אה"נ מיהו אלישנא קפדינן דאע"ג דמטמאה לאו נבלה מקריא עכ"ל. ולכאורה מה שייך לומר דמטמא טומאת נבלות, ולא נקראת