נזר הקודש - חולין קל

כל זמן שלא נשחט הושט, הרי"ז כבאמצע השחיטה, והרי זה דינא דלעיל ח' בהא דליבן סכין וכו' ופריך והא איכא צדדין, והוכיחו מזה התוס' והרא"ש דגם בניקב הושט כנגד מה ששחט טריפה, והיינו אפילו בנשחט הושט בהכשר או רובו או כולו, וזהו מפני שנעשה הנקב קודם גמר השחיטה דהקנה. וא"כ גם בנידון דידן הכא בשנשמט הקנה קודם גמר שחיטת הושט יש לאסור, מפני שנעשה הקלקול בשחיטה, וצ"ע

וראיתי אח"כ במהר"ם שיף שהקשה דלמ"ד יש טריפות לחצי חיות אם כן גם בשנעשה שמוטה לאחר שחיטתו דהקנה הרי זה כניקבה הריאה לאחר שחיטה דהקנה. וחידש דשאני באותו אבר עצמו אין סברא שיטרף הקנה לאחר שחיטתו, יעו"ש. אבל דבריו תמוהין דהלא אין זה שייכות להא דניקבה הריאה להפסול בהסימנים שזהו פסול בשחיטה עצמה, והרי זה כהא דניקב הושט לאחר שחיטתו וכמו שכתבנו

אמנם בעיקר הדין בניקב הושט לאחר שנשחט או כולו או רובו, כתבו הט"ז והש"ך בסימן כ"ו בשם הרשב"א והרש"ל דלא נפסל יעו"ש. והב"ח והתבו"ש כתבו להחמיר בזה. ולפי"ז נידון דידן תליא בפלוגתא. ולפי"ז מסוגיא דידן מוכח דלא נפסלה השחיטה כשנעשה הקנה שמוט לאחר שנשחט, וע"כ הסוגיא דלעיל דפריך והא איכא צדדין דמוכח דהנקב שנעשה לאחר ששחט פוסל זהו רק בשנעשה קודם שנעשה הכשר שחיטה בהושט, וכמו כן בהקנה, ומסוגיא זו ראיה מוכחת לשיטת הפוסקים להכשר, ולא כהב"ח ותבו"ש, ולפלא על הגאון מהד"ש שלא הביא שיטת הפוסקים בזה

גמ', דבי רב פפא בר אבא רישבא מחו בכוליא וקטלי' אתו לקמי' דר' אבא אמר להו וכי להוסיף על הטריפות יש, אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא קא חזינן דקא מתה, גמירי דאי בדרי לה סמא חייא יעו"ש. וקשה מה זה פריך וכי להוסיף על הטריפות, והלא קא מרבינן לקתה הכוליא בזה הכלל, ודוחק לומר דלא סבר רבי אבא הא דרכיש לעיל מ"ג. ועוד הלא כיון דאיכא דסברי הכי שוב לא שייך לומר דהוי זה הוספה על הטריפות כיון דיש לומר דזה נכלל בזה הכלל דמתניתין. ועוד קשה מדוע לא מצריך רבי אבא בדיקה אם הגיע עד הלובן כדאיתא בשו"ע סימן מ"ד ס"ב

גמ' איתמר ר' יוחנן אמר אלו טריפות דוקא רשב"ל אמר אלו כשרות דוקא ופליגי בדרב מתנא דאמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה דר' יוחנן לית ליה לדרב מתנא, ולרשב"ל יש לו לדרב מתנא. והנה לפי"ז לכאורה לפי מה דקיי"ל דהלכה כר' יוחנן לגבי דרשב"ל וא"כ בוקא דאטמא דשף מדוכתיה יש להכשיר, וא"כ תקשה דאיפסק להלכה עפ"י כל הפוסקים דטריפה. - אמנם אתי שפיר לפי מה דאיתא לקמן ע"ב גופא אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה ורבא אמר כשרה ואי איפסק ניביה טריפה והלכתא איפסק נמי כשרה עד דמיתעכלא אתעכולי יעו"ש. מבואר דרב מתנא מטריף בשף מדוכתיה לחודא אף גם בלא איפסק ניביה, ובזה פליגי ר' יוחנן ורשב"ל דר' יוחנן לא סבר לדרב מתנא ורשב"ל סבר לדרב מתנא. ורבא סבר בזה כר' יוחנן. והיינו דרבא לשיטתו דאמר בפרק החולץ הלכתא כר' יוחנן לגביה דרשב"ל בר מהני תלת ושפיר איפסק בזה כר' יוחנן כמו שסבר רבא. ועוד יתירה בזה דבעינן דהניבין אתעכל אתעכולי וכן איתא לדינא

אמנם גירסת הרב אלפס בדרב מתנא גופיה שאמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה והני מילי דאיתעכל ניביה, אבל אי לא איתעכל נוביה כשרה יעו"ש. והנה לפי"ז הא דפליגי ר' יוחנן ורשב"ל בדרב מתנא ור' יוחנן אמר אלו טריפות דוקא ולא סבר לדרב מתנא, א"כ מכשיר גם באיעכול ניביה, וא"כ מדוע פסקו הפוסקים כולם כרשב"ל לגבי ר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן גופיה סבר לקמן נ"ז שמוטת ירך בעוף טריפה, ובחידושי הרשב"א הקשה בזה, ועוד קושיות, ומטעם זה השיג על גירסא זו יעו"ש

ונראה ליישב גירסת הרב אלפס ושיטתו בזה, בהקדם דברי הרמב"ם והראב"ד בסוגיא זו להלכה כאשר יבואר בס"ד

כתב הרמב"ם בפר"י משחיטה ה"ג וז"ל, בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו ויצא מן הכף שלו אם נתאכלו ניביו והן היתירות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו הרי זו טרפה ואם לא נתאכלו מותרות עכ"ל. וכתב הראב"ד בהשגה וז"ל א"א דומה שהוא סובר היינו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, ולא כלום הוא אלא שבעצם נאמרו שניהם, והוא הכף עצמו שנשמט ראשו העליון מן השדרה, וזהו שמוטת ירך אבל בוקא דאטמא הוא הראש התחתון שנשמט מן הקולית הוא כעין בוקא ונכנס למכתשת שבכף וזהו בוקא דאטמא דשף מדוכתיה, והוא דאיעכול ניביה, אבל השמוטה שאמרנו אין צורך עכול עכ"ל. ביאור דברי הראב"ד דסבר דשני דברים הא דשמוטת ירך, והא דבוקא דאטמא והיינו דשמוטת ירך היינו דשף מדוכתיה הדבוק בהשדרה, ובזה טריפה אף בלי איעכול ניביה. אבל בשנשמט עצם זה למטה בזה לא מטריפין אלא בנשמט וגם איעכול ניביה. וכן פירש הר"ן כוונת הראב"ד הובא בב"י (ובהרה"מ יש טעות סופר). מבואר מזה דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם בנשמט הירך ממקום חיבורו בהשדרה אם בעינן גם איעכוה ניביה, דלהראב"ד טריפה הוי גם בלא איעכול ניביה, ולהרמב"ם בעינן איעכול ניביה. עוד פלוגתא ביניהם בראש התחתון דלהרמב"ם שם כשרה אף באיעכול ניביה, ולהראב"ד שם טריפה אם גם איעכול ניביה בנשמט

ונראה דתליא בהשני גירסאות בגמ' דלהגירסא דידן זהו שיטת הרמב"ם, אבל להראב"ד הגירסא כגירסת הרב אלפס והיינו דרב מתנא גופיה סבר דבוקא דאטמא דשף מדוכתיה טריפה והיינו באיעכול ניביה זהו בהקולית בראש התחתון, וממילא מובן דבנשמט ראש העליון מהשדרה הסמוך לגוף לא בעינן איעכול ניביה. (ורבא דאמר כשרה גירסא זו לא היתה בגירסת הרב אלפס). ובזה פליגי ר' יוחנן ורשב"ל, והיינו דר' יוחנן מכשיר בראש התחתון שנשמט איעכול ניביה, אבל זה רק בזה שנקרא בוקא דאטמא, אבל בשמוט ירך גם ר' יוחנן מטריף, וזהו שאמר לקמן שמוטת ירך בעוף טריפה ומכש"כ בבהמה, וזהו שיטת הראב"ד וע"כ שכן היא גם שיטת הרב אלפס לפי גירסא זו. ופסקו בזה כרב מתנא ורשב"ל, אעפ"י שקיי"ל כר' יוחנן לגבי דרשב"ל. אמנם שאני הכא כיון שרב מתנא סבר כוותי' דרשב"ל סברי כרשב"ל

והנה הפוסקים סברי כגירסא שלנו, וכשיטת הרמב"ם, וכן מבואר להלכה בשו"ע. - אבל יש לתמוה מדוע לא כתב הרמ"א דיש שיטות בין הראשונים דמטריפין שמוטת ירך מן הגוף אף בלא איעכולי ניביה. ולפי מה שמבואר הוי ספיקא דדינא והיינו להגורסים כגירסת הגאונים והרב אלפס. ואף לפי ההכרעה גירסא שלנו. - אבל מהנכון להחמיר במקום שאין הפסד, אף להבקיאים באיעכול ניביה. והרמ"א כתב להחמיר רק מטעם חסרון בקיאות, ולדעתי יש להחמיר גם להבקיאים במקום שאין הפסד כן נראה לע"ד

דף נ"ה, ניטל הטחול, אמר רב עוירא משמיה דרבא לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טריפה וכו' הא בהמה גופא שריא וקשה הלא לפי מה שמסיק הש"ס לקמן לחלק בין קולשיה לסומכיה, א"כ יש לומר דהמשנה מיירי הא דחותך מן הטחול היינו בקולשיה. ונראה דזהו מה שכתב הר"ן ואיכא מאן דאמר דלמסקנא דמפלגינן בין קולשיה לסומכיה לא צריכין לחלק בין ניקב לנחתך. ומסיק דלפי המסקנא אין הבדל בין ניקב לנחתך, אלא אם בסומכיה בכל אופן טריפה ובקולשיה בכל אופן כשרה, וכתב שכן דעת הרמב"ם בפר"ו משחיטה. אבל הבעל העיטור כתב דגם בסומכיה ניקב טריפה, ונחתך כשרה יעו"ש. והיינו דסבר הבעל העיטור דהש"ס ידע גם עתה דבקולשיה כשרה