נזר הקודש - חולין יב

אחרי הפסח, מטעם דכיון דיש להם חמץ משל עצמן, וחשודים הם לאכול החמץ שיש להם מקודם הפסח, באופן שאין להשיג חמץ של היתר, ומטעם זה אינם לשים עיסה חדשה תיכף אחרי הפסח, ורק אם נכרי דר בשכונתו מחליף חמץ שלו בעד העיסה שלש הנכרי

והנה קשה הא איכא הכא ספ"ס להיתרא, א' שמא לא היה חמץ לעוברי עבירה, ואת"ל שהיה להם חמץ, איכא ספק דלמא החליפו בשל נכרי, ולא הוי ספ"ס משם אחד משום דספק אחד מתיר יותר, והיינו דאם אמרינן דלא היה להם חמץ, והפת נאפה עכשיו, הלא אין זה פת נכרי, ואם החליפו הרי זה פת נכרי, נמצא דספק אחד מתיר יותר. - וע"כ צריך לומר דזה פשיטא דהיה להם חמץ שעבר עליו הפסח, דכיון דאין מבערין מפני הפסידה, ורובא מהם יש להם חמץ, ואם כן איכא רובא לאיסורא, ובמקום רובא לא אמרינן ספ"ס כמו"ש התוס' בכתובות ט'. - ובזה יש ליישב מה שהקשה הגרע"א בדו"ח תנינא דלשיטת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא והכא איכא ספיקא דלמא לא היה להם חמץ. - אבל זה ניחא מטעם דאיכא בזה רובא לאיסורא

והנה התוס' הקשו מה מהני חליפין כיון דר' יהודה סבר דגם חמץ של נכרי אסור לאחר הפסח כדאיתא בפסחים כ"ח. - הנה יש לומר דהני סברוה סברי כסברא קמא דרב אחא דאמר שם דלר' יהודה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר, יעו"ש. וראיתי אח"כ שכן כתב הרשב"א בחידושיו, וכן כתב הרז"ה יעו"ש. אבל קשה דלדבריהם מדוע מדחה הש"ס דר' שמעון היא, ומדוע לא קאמר הש"ס דע"כ לא אזלא אליבא דר' יהודה מטעם דלר' יהודה חמץ של נכרי לאחה"פ ג"כ אסור כיון דכן הוא המסקנא. וזהו סברת התוס' דע"כ אזלא אליבא דר' יהודה גם לפי האמת דאוסר חמצו של נכרים לאחה"פ, ולזה הקשו ומתרצים דבבצק מיירי

והנה יש לומר דהחליפין מיירי באופן שלש הנכרי עיסה סמוך לשקיעה"ח של שביעי ונתחמצה אחרי שקיעת החמה שהוא לאחה"פ. - ואפשר שזהו כוונת התוס' שפירשו דבלישה מיירי והיינו דמיירי בזה האופן. וזהו שמותר מיד בכלות הפסח, ובזה ג"כ סרה מה שהקשה המהר"ם דא"כ הרי הוא עצמו יכול לעשות לישה, משום דזה נצרך זמן יותר, דהרי אסור לבר ישראל ללוש ביו"ט לצורך חול, ובזה לא חשידי העובדי עבירה

שם בתוס', ונראה שמרויחין וכו' דבחליפין לא אסור אלא מדרבנן, וקשה דלפי"ז כיון דבדרבנן לא חייש אם כן אין ראיה מזה לומר למומר דסומכין על שחיטתו דהרי יש לחוש שמא ישהה וידרוס במיעוט בתרא שהוא מדרבנן. ועי' בראש יוסף שהקשה בזה. ונראה דשאני שם כיון דהוא מומר לתיאבון, וכיון שאין לו עצה אחרת שלא להפסיד מהחמץ לא חייש על איסור דרבנן, וגם על איסור דאורייתא לא חייש במקום פסידא. אמנם הכא בשחיטה כיון דבידו לשחוט כהוגן, לא שביק היתרא

והנה בהא דמומר לתיאבון בודק סכין ונותן לו, מטעם דלא שביק היתרא ואכיל איסורא, מבואר לעיל משום דלא טרח לחזר אחר סכין יפה כדפירש"י. וקשה מהא דמביא סייעתא מחמצן של עוברי עבירה מותר לאחר הפסח מפני שהן מחליפין. הרי חזינן דמיטרח טרח להחליף פת איסור בפת היתר. וא"כ לפי"ז תקשה הא דפריך לעיל, אי הכי כי לא בדק נמי, והיינו אם אין לו סכין יפה יטריח אחרי סכין יפה וכשר

ונראה דיש שני מיני מומרים לתיאבון. והיינו לפעמים הוא מומר לתיאבון על טירחא. ולפעמים הוא מומר לתיאבון מפני הפסד ממון. - והנה דינא דרבא מיירי שהוא מומר לתיאבון שאינו רוצה להטריח, ושם בהא דחמץ הוא מומר לתיאבון שאינו רוצה להפסיד ממון, וממונו חביב עליו יותר מגופו. וזהו כמו שפירש"י שאין מבערין חמץ מפני ההפסד. אבל לא חס על טרחא. ומומר כזה חמצו מותר לאחר הפסח מפני שמחליף הפת האסור בת היתר. ומביא סייעתא דכשם שאנו רואים דהמומר לתיאבון מפני הממון אינו חס על טרחא מטעם לא שביק היתרא ואכיל איסורא, הנה כמו כן במומר שהוא לתיאבון על טרחא, לא שביק היתרא ואכיל איסורא

ובזה שאני המומר דאוכל נבילות דהכא מהא דאוכל נבלות דסנהדרין כ"ז דפסול לעדות מטעם רשע דחמס. וזהו דשם מיירי באוכל נבלות מטעם דנבלות בזול יותר מבשר כשרה. אבל הכא מיירי באוכל נבלות לתיאבון לא בשביל ממון, ומזה הטעם הכא כשאומר ששחט שפיר נאמן גם מטעם עד אחד דנאמן על האיסור ככל איש כשר כיון דלא הוי רשע דחמס

והנה הרשב"א בחידושיו כתב דבודקין הסכין אחריו היכא דאיתא לסכין ואינו נאמן באיסור שחיטה במה שצריך עדות, ורק בדליתא לסכין אנו סומכין עליו שלא קלקל במתכוין יעו"ש. והב"י כתב שאין צריך לבדוק אחריו יעו"ש. - ואפשר שמזה הטעם שכתבנו כיון דמיירי באופן שאינו רשע דחמס, ויש עליו תורת עד וסומכין עליו בזה

גמ' ע"ב, ומה בדרבנן לא שביק היתרא ואכיל איסורא. והנה זה דוקא לר' שמעון אבל לר' יהודה אם אמרינן דהברייתא אליבא דר' יהודה מוכח דדוקא בדאורייתא מחמרי ומחלפי, אבל לא בדרבנן, וא"כ לפי"ז יש לדחות הסייעתא ולומר דהברייתא אליבא דר' יהודה, ומזה מוכח דלא חיישי אדרבנן, וממילא ליכא סיוע לרבא, מטעם דבמומר אוכל נבלות לתיאבון יש לחוש לקלקול במיעוט סימנים שהוא מדרבנן. וראיתי בדו"ח להגרע"א ז"ל שהעיר בזה יעו"ש

ונראה לפרש דע"כ מיירי התנא גם בחמץ דרבנן כגון נוקשה כמו מי פירות ומים שהוא חמץ דרבנן, וגם בזה מכוון התנא שהם מחליפין. וזהו מדלא מחלק התנא בין חמץ דאורייתא לדרבנן

הנה לכאורה מוכח דלא חיישי אדרבנן, והיינו דאם אמרינן דהברייתא רבי יהודה וההיתר משום אחלופי, והא איכא איסור דרבנן מטעם חליפי איסורי הנאה כמו שכתבו התוס'. - אבל נראה דשאני איסור זה דרבנן, דעכ"פ אינו אוכל האיסור ממש, ואיסור אכילה דבאיסור ממש חמור יותר לאינשי מהנאת דמיה. וכן כתב הרשב"א שהקשה לר"ש מה מועיל בתקנת חליפין, שמחליפין ג"כ אסורין מדרבנן, וכתב דאיסור אכילה חמור להן, והכא בשחיטה דהאיסור בדרבנן הוא באיסור אכילה אמרינן לא שביק היתרא, ולהכי אפילו אם מוקמינן הברייתא כר' יהודה איכא סייעתא לרבא דמומר אוכל נבלות לתיאבון נאמן בבודקין סכין ונותנין לו, ונאמן אפילו בדרבנן כמוש"נ

שם, לימא מסייע ליה. - וקשה הא סיוע מהברייתא הוי סייעתא מעליא דהרי בין אם הברייתא כר' יהודה ובין כר"ש מוכח דאמרינן במומר אוכל נבלות לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. - אמנם נראה דאם נוקים הברייתא כר' שמעון, א"כ ע"כ הני עוברי עבירה רק בבל יראה ובל ימצא ואין זה ראיה לאוכל איסור בהדיא. ואפילו אם אמרינן דלאחר הפסח אוכל החמץ שעבר עליו הפסח, אבל אין זה אלא איסור דרבנן, ואין ראיה מזה לאכול נבלות לתיאבון שהוא איסור דאורייתא. וא"כ כיון שיש לדחות דהברייתא כר' שמעון וא"כ אין ראי' לדינא דרבא

והנה בזה שפירש"י להקשות להשיטה דהחליפי חמץ מותרין גם להמחליף משום דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כשימכור לנכרי. - הנה הרשב"א בחידושיו כתב על זה דלא קשה דודאי אין להם דמים שהרי אין יכול למכרן, והן עצמן אסורין בהנאה ועומדין לישרף הלכך הרי הן כאילו אינן שלו ולפיכך האוכלו פטור אפילו מדמי עצים, אלא שאם מכרן שהוא מותר בדמיהן כטעם המפורש בירושלמי שאין תופסין דמיהן יעו"ש. והביאור בזה דהדמים גזל הם בידו, אבל אין להם איסור הנאה.