נזר הקודש - חולין קכז

ולא נשאר אלא עור דק בינתיים אם דינו כהמסס דחיישינן לניקבה לגמרי. ועי' בספר תו"ח. ואם אמרינן כן דבאופן זה דינו של ביה"כ כהמסס, אתי שפיר הכא. והיינו דלכאורה יש להבין דאמר רבי אם אין מכה קורט דם מנין, ולכאורה דלמא היתה המכה רק בהחלק העור שמבחוץ, וע"כ אם יש מכה מבחוץ ממילא נשאר רק בשר דק המפסיק ודינו כהמסס, וזהו שאמרו משנתינו היא המסס וביה"כ שניקבו לחוץ, והיינו שבאופן זה ביה"כ כדין המסס, ולזה כוונת התנא ששנה המסס וביה"כ ביחד מפני שלפעמים דין שניהם שוה

גמ', ואפ"ה הלכתא כרב יימר שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. - משמע מסוגיא זו דאזלינן להתירא רק באופן השכיח ההיתר, אבל בספק השקול אזלינן להחמיר, ולא אמרינן בזה נשחטה הותרה. וכן מדייק הרבינו יונה והרשב"א הובא בר"ן בפר"ק יעו"ש. ולכאורה תקשה מזה על התוס' שכתבו להחמיר בספק דרוסה, מטעם דדרוסה שכיחא. ועי' בפר"ח סימן כ"ט והביא בשם מהר"י אלכסנדרי דתליא אם יש בדיקה אזלינן להחמיר. והקשה על זה הפר"ח דהרי דרוסה ישנה בבדיקה, ומכל זה כתבו התוס' דהטעם משום דדרוסה שכיח יעו"ש. אבל בזה יש לומר דכיון דאיכא דרוסה דלא אפשר בבדיקה כדאיתא לקמן נ"ג ע"ב, בעובדא דשרקפא דאתא לקמי' דשמואל. ועוד נפק"מ בבהמת קדשים דליתא בבדיקה כפירש"י בזבחים ע"ד ע"ב ד"ה נפולה, ולזה כתבו התו' משום דדרוסה שכיחא

אמנם נראה להעיר דהלא הכא קאמר הש"ס שגרונא שכיח חוט השדרה לא שכיח. הרי חזינן דתלינן בשגרונא מטעם דחוט השדרה לא שכיחא וא"כ לא קשה להתוס' משום דשאני הכא דלא שכיחא לאיסור וממילא הוי ספק השקול

וגם מה שכתבו הראשונים ללמוד דבספק השקול אזלינן להיתרא מהא דקאמר הש"ס ספק כלבא ספק שונרא תלינן בכלבא, קשה הלא זה דמיא לספק על ספק לא על דהיינו דמספקינן אם על שם השונרא, וזה ודאי הוי להירתא ואינו דומה לספק השקול דעלמא וצ"ע

גמ', אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. והביאור בזה דבאופן שידוע דכלו לו חדשיו מותר לשחטו לאלתר. ולכאורה קשה מאי קמ"ל רב נחמן דהלא אם יש לחוש לריסוק אברים בלידה א"כ לא יצוייר שיהיה ולד ראוי לשחיטה אפילו בשידוע דכלו לו חדשיו וזה לא נשמע בשום מקום. ועי' ר"ה ז' דמשני בכלו לו חדשיו, הרי מבואר דליכא חשש ריסוק אברים, ועוד דלפי"ז יהיו רוב נולדים מתים כמו דאמרינן בנפולה דמחזיקין אותה לטרפה אם לא שהתה מעל"ע ורוב נפולים מתים הם, וראיתי בחידושי הר"ן שמפרש בשם הראשונים מכח קושיא זו דרב נחמן בא לאשמעינן במקשה לילד, אבל הקשה דלפי"ז מאי ראיה לרב נחמן מהא דתינוק בן יום אחד מטמא בזיבה, ולא אמרינן דמחמת אנסו ראה דלמא מיירי כשאינו מקשה, ומתרץ וז"ל, יש לומר דהכי קאמר אם איתא דבמקשה איכא משום ריסוק אברים, ושאינו מקשה נמי הוי לן למימר דמחמת אנסו ראה יעו"ש. ולכאורה יש להבין הלא איכא למימר דבמקשה קרינן מחמת אנסו ראה, משא"כ באינו מקשה ליכא אונס והוי זיבה מעליא, וע"כ כוונת הר"ן דאם מקשה פועל ריסוק אברים א"כ כל לידה יש בזה אונס דסגי גבי זיבה, דלא גרע זה מכל הני סיבות דחשיב התנא גבי זב, ומזה מוכח דכל לידה אפילו במקשה אינו פועל על הולד ריסוק ממילא מוכח דהלידה אינה פועלת מאומה על הולד. והר"ן עצמו מפרש דחידושא דרב נחמן דלא הוי מיעוט המצוי. והיינו דאף על פי שיש מיעוט דאברי' מתפרקין, אבל לא חיישינן לה מטעם דלא שכיחא

אמנם לפי"ז גם כן קשה מאי מייתי הש"ס ראיה מהא דמטמא בזיבה, הלא כמובן דיש לומר דאזלינן בתר רובא, ויש לומר דמשמע דהוי זב גמור גם לענין קרבן ולשרוף תרומה וקדשים, ואם הוי מיעוט דשכיח א"כ לא הוי רוב גמור, ואין שורפין תרומה וקדשים אלא ברוב גמור כדאיתא בנדה י"ח וקדושין פ'. והתנא דשנה קטן בן יום אחד מטמא בזיבה, משמע דהוי זיבה גמורה לכל דבר וממילא מוכח דהמיעוט חששא דריסוק אברים הוי מיעוטא דלא שכיחא. כן נראה בביאור דברי הר"ן

אמנם הרמב"ם מפרש דינא דרב נחמן לענין בדיקת נפולה דבעי בדיקה, ומשמיע לן דבית הרחם לא בעי בדיקה מפני דקשה הוא אצל נפולה, ואפשר דמשום דקשי' ליה להרמב"ם מה בא רב נחמן לאשמעינן דהלא כל הולדות הנולדים בחזקת בריאים הם להכי מפרש דאהבדיקת נפולה קאי לומר שהבית הרחם ליתא בכלל בדיקה

אבל קשה לפי"ז מהא דמייתי הש"ס סייעתא מהא דתינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה והלא מה זה שייכות לבדיקה דהרחם עצמו וע"כ זהו כוונת הרשב"א שכתב דסוגיא דגמ' אי אפשר להולמו לפירושו בזה דקאמר הש"ס תניא דמסייע לך יעו"ש, ועי' בכס"מ מה שמביא בשם הריב"ש

ונראה בהבנת דברי הרמב"ם דסבר דאם הנפילה גורמת שינוי גם בבית הרחם וכשרואים שינוי בבית הרחם הרי זה עדות שנתרסקו האברים, אז יש לחוש דהלידה גם כן גורמת להולד להביאו לידי זיבה. אמנם אם אמרינן דהבית הרחם אינו מתפעל מאומה מהנפילה מובן מזה דגם בהלידה אין להבית הרחם התפעלות כזה שגורם להולד אונס שתצא ממנו זיבה. וזהו מה שמביא הש"ס ראיה מהא דזיבה דע"כ הבית הרחם יש לו אמיצות, באופן שאינו גורם סיבה להולד לבוא לידי זיבה וע"כ אין כאן אונס ומטמא בזיבה מפני שהוא כזב דעלמא

ע"ב, הב"ע שהפריס על גבי קרקע. - הנה אוקימתא זו שלא אליבא דהלכתא לפום מה דקיי"ל כרב נחמן דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. לפי מה דאיפסק להלכה כרב נחמן. ומזה יש לתמוה על הרא"ש והטור בהלכות יו"ט בפר"ק דביצה כתב הרא"ש דעגל הנולד ביו"ט אסור לשחטו ביו"ט עד שיפריס על גבי קרקע, וזה תמוה דהלא הכא פוסק הרא"ש כרב נחמן, וא"כ מ"ש יו"ט, ואם אמרינן דיו"ט שאני, א"כ מדוע פריך הש"ס מהא דיו"ט. - והרמ"א בד"מ סימן תצ"ח מביא קושיא זו ומתרץ דשאני בחול שמותר לשחוט, ואם רואין בו שום ריעותא מטריפין, אבל לשחוט ביו"ט יש לחוש שמא ימצא אח"כ ריעותא, ויש בזה חילול יו"ט עכת"ד, יעו"ש. - אבל קשה דלפי"ז מדוע פריך הש"ס מהא דיו"ט. אבל אפשר דזהו שמשני הש"ס הב"ע שהפריס על גבי קרקע היינו דביו"ט ע"כ מיירי באופן זה מטעם דיש לחוש שמא ימצא שינוי באברים הפנימיים. - וראיתי אח"כ בפר"ח שהקשה על הרמ"א מדוע פריך מהא דיו"ט יעו"ש. אבל נראה דזהו כוונת הש"ס בתירוצא

ויש לעיין לפי מה שכתבנו לעיל בשם הר"ן דכל עיקר חידושא דרב נחמן דלא חיישינן למיעוט דהלידה עושה ריסוק אברים דלא הוי מיעוט דשכיחא, אלא הוי מיעוט שאינו מצוי ולא חיישינן ליה, א"כ יש לחוש ביו"ט כיון שהוי מיעוט שאינו מצוי, ועי' במג"א שם אות יו"ד שהרבה לתמוה על הד"מ

ובספר אשל אברהם להגאון ר' אברהם ברודא כתב דכל עיקר דינא דר"נ הא דאמר אין בו משום ריסוק אברים, היינו דלא בעינן מעל"ע, אבל בדיקה בעי, ומהני הבדיקה בתוך מעל"ע גם כן. וממילא ביו"ט כיון דבעינן בדיקה אחרי השחיטה להכי אסור לשחוט ביו"ט עכת"ד יעו"ש. אבל תמוה לחדש זה כיון שלא נחתו לזה הראשונים, ומשמעות הלכה משמע דלא בעינן גם בדיקה, וביותר שאי אפשר להעמיס זה בכוונת הרא"ש כיון שלא הזכיר בהל' טריפות דבעי בדיקה

והנה מה שנראה לדעתינו ביישוב דברי הרא"ש והטור הוא לפי דברי הר"ן בחידושיו שכתב דדינא דרב נחמן הוא שבא לומר דלא חיישינן לריסוק אברים הוא לומר דלא הוי מיעוטא דשכיח כמו סירכא בריאה, אבל עכ"פ מיעוט איכא דהלידה גורמת ריסוק. ולפי"ז איכא הכא תרי מיעוטי המגרעין כח הרוב. היינו מיעוט טריפות דאיכא בכל בעלי חיים, ומיעוט שנתרסקו אברים מכח הלידה, וא"כ הוי פלגא ופלגא ומספיקא