נזר הקודש - חולין קכו

ונראה דבלא דינא דרב נחמן היינו יכולים לפרש דאין הבדל בין דאקשתא לדאייתרא, והיינו דמאן דמרבה חלב שעל הקבה לאיסור סבר דחלב שעל הקבה דומה להחלב שעל הקרב מפני שדומה בשתים דהוי קרום ונקלף, אעפ"י שאינו תותב וגם דאקשתא אינו תותב, ומאן דסבר דחלב שעל הקבה מותר סבר דגם דאקשתא מותר מפני שאינו תותב כמו חלב שעל הקרב, ואינו ענין לסתימה דבעינן מיהדק היטב, וזה ליתא בין בדאקשתא ובין בדאייתרא, וגם איכא למימר לאידך גיסא דלענין סתימה שניהם שווים וסותמים למאן דמתיר מפני שסבר שעכ"פ אינו תותב כמו שחלב שעל הקרב

אבל רב נחמן דסבר דבני ארץ ישראל אכלי דאייתרא ולא אכלי דאקשתא, א"כ ע"כ אזלי למאן דסבר דחלב שעל הקבה אינו דומה להחלב שעל הקרב, דלמאן דאסר חלב שעל הקרב גם חלב דאייתרא אסור, לזה בא הש"ס לפרש דבזה פליגי בני ארץ ישראל ובני בבל, דבני ארץ ישראל סברי דאקשתא כו"ע לא פליגי דאסור, ורק בדאייתרא פליגי דבני ארץ ישראל סברי דשרי, ובני בבל סברי דגם דאייתרא אסור, וזהו ללשון ראשון ולישנא בתרא סבר דגם בדאקשתא פליגי ובדאייתרא לכולי עלמא שרי

ונמצא דללישנא בתרא גם בני בבל סברי דאייתרא מותר, וכיון דהוי ספיקא דדינא בהא דבניבבל, והיינו דללישנא קמא סברי בני בבל דאייתרא אסור, וללישנא בתרא סברי גם בני בבל דאייתרא מותר. והנה כיון דקיי"ל כלישנא קמא ולחומרא משום דכל היכא דפליגי תרי לישני בדאורייתא אזלינן לחומרא ולבני בבל דאייתרא אסור אלא שסותם מטעם דבני ארץ ישראל אכלי לה

אמנם קשה דלפי מה דמסיק ור"ע סבר דלא אסרה תורה חלב הקבה וקיי"ל בכל מקום הלכה כר"ע. ועוד קשה הלא איכא ספ"ס שמא הלכה כבני ארץ ישראל, וגם אם הלכה כלישנא בתרא דלכו"ע דאייתרא מותר, וא"כ לדידן יש לפסוק לקולא, ושמא משום דהוי ספ"ס משם אחד

אבל יש לומר דסבר רש"י דספק הוי אם מהפכינן קמייתא וכמו שפריך הש"ס מאי חזית דאפכת קמייתא, והגם שמשני הש"ס שאני הכא דקתני מה. אבל סבר רש"י דזהו רק בגדר סברא בעלמא, אבל מידי ספק לא נפקא איזה ברייתא היא עיקר. וממילא ספק הוי בשיטת ר"ע, ולהכי סבר דש"י כיון דאיכא סברא לומר דר"ע הוא המחמיר וגם ללישנא קמא הוי לחומרא, להכי פסק רש"י לחומרא כדין ספד"א

אבל הרב אלפס פסק דחלב דאייתרא מותר, והיינו דפוסק כבני ארץ ישראל, ותמוה טובא הלא קיי"ל דאנן בתר בני בבל גרירן, והר"ן כתב שבני בבל נהגו כן מצד החומרא. אבל גם זה תמוה, כיון דאנן בתר בני בבל גרירן, מדוע לא חש לזה רבינו האלפס, ועוד דהסוגיא משמע דפליגי בני בבל ובני ארץ ישראל מצד הדין כמבואר בהני תרי לישני, וכמו שפירש רש"י וצע"ג

דף נ"א, מאי שנא מכל נקובי דעלמא דאע"ג דליכא דם טריף מר. וקשה דע"כ הא דנקט התנא אם נמצא עליה קורט דם טריפה מיירי בנקב מצד אחד דבנקבו משני הצדדים גם בלא קורט דם טריפה, וע"כ הא דקורט דם מיירי בניקב מצד אחד, וכמו שמוכח לקמן מעובדא דרבי במחט שנמצאת בעובי בי"הכ מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה, וע"כ מסיים דכן כוונת התנא דבניקב מצד אחד בעינן קורט דם מצד השני

ולפי"ז קשה מאי פריך הש"ס מ"ש מכל נקובי דעלמא דאע"ג דליכא דם טריף מר, והלא ע"כ זה הדין ליתא בניקב מצד אחד דבלא קורט דם מכשירין לכו"ע

ונראה דסבר הש"ס בפירושא דהברייתא דתנא הא דנמצא עלי' קורט דם בסיפא לאחר ששנה הדין דמשני צדדין טריפה ומצד אחד כשרה ומדלא תנא הא דנמצא עליה קורט דם תיכף כששנה מצד אחד כשרה, היה להתנא תיכף לומר דבנמצא עליה קורט דם טריפה, דאז היתה במשמע דמשני צדדין שניקבו לא בעינן קורט דם. אמנם כיון ששונה התנא הא דקורט דם בסופו, והיינו גם לאחר ששנה הדין דמשני צדדין טרפה שנה אח"כ הא דקורט דם משמע דגם בניקבו משני הצדדים בעינן קורט דם, ועל זה פריך הש"ס מ"ש מכל נקובי דעלמא והיינו נקב מפולש מעבר אל עבר דלא בעינן קורט דם, על מזה משני דיש הבדל בין נקבים מפולשים בלא מחט כיון דליכא מידי למיסרך, מה שאין כן ביש מחט כיון דאיכא מידי למיסרך אם איתא דקודם שחיטה מיסרך הוי סריך וצריך להיות דם, וכיון שליכא דם מוכח מזה דלאחר שחיטה נעשה נקובה משני הצדדים

והנה מזה מוכח כשיטת הרמב"ם דגם בניקבה משני הצדדין אין להטריף רק בנמצא עליה קורט דם, וכן פסקו הטור והמחבר בסימן מ"ח

אמנם לפי"ז תקשה מדוע שנה התנא כל עיקר הדין של מצד אחד דכשר ומשני צדדין טריפה, והלא כיון שהעיקר תלוי בקורט דם הי' לו להתנא למיתני רק החילוק אם נמצא קורט דם טרפה. ומרן הכס"מ הקשה בזה בפר"ו משחיטה הי"ב

אמנם לפי שמשמע מדברי הרמב"ם שם דבניקב מצד אחד כשרה אף בנמצא קורט דם אתי שפיר הא דשנה התנא בניקב מצד אחד כשרה, והיינו אפילו בנמצא קורט דם רק תקשה ממעשה דרבי שהטריף בניקב מצד אחד והפכה ומצא קורט דם, ועי' בכס"מ שהעיר בזה

ונראה דסבר הרמב"ם דע"כ התנא דברייתא לא סבר כרבי, אלא סבר דמצד אחד כשרה אפילו כשיש קורט דם, והיינו מזה גופא דמחלק בין מצד אחד לשני צדדין ואח"כ שנה הדין דקורט דם דמזה משמע דרק בניקב משני צדדים יש להטריף בנמצא קורט דם אבל בניקב מצד אחד יש להכשיר גם בקורט דם, ופסק כסתמא דברייתא. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם

והנה בספר תורת חיים מפרש דבאופן שנמצא הנקב תיכף לאחר שחיטה טריפה, מטעם דבודאי מחיים נעשה, וזהו הביאור משני הצדדין טריפה דהיינו שמצאו הנקב המפולש תיכף לאחר שחיטה וטריפה אפילו בלא קורט דם, והא דתנא התנא הא דקורט דם, הוא מילתא אחריתי והיינו באופן שיש ספק אם נעשה קודם שחיטה או לאחר שחיטה כגון שמצאו הנקבים לאחר זמן, ובזה תליא בקורט דם המעיד שנעשה קודם שחיטה עכת"ד. אמנם אף כי נכון הדבר מצד עצמו, אבל אין לפרש כן בדברי הרמב"ם שכתב שודאי אחר שחיטה דחקה המחט ונקבה יעו"ש. משמע דגם במצאו כן תיכף לאחר שחיטה כן ולא מיירי בדין ספק כלל. ועוד דאם יש בזה שני דינין היינו במצאו תיכף לאחר שחיטה ועוד דין במצאו אחר כך שיש בזה ספק והקורט דם מכריע. ולשיטת התו"ח מיירי דין הרמב"ם בספק שזהו דין שני דהברייתא, א"כ קשה מדוע השמיט דין הראשון דהברייתא דבנמצאו הנקבים תיכף לאחר שחיטה שהוא טריפה, וע"כ דהרמב"ם סבר דהא דתנא התנא הא דקורט דם פרושי מפרש הרישא וחד דינא הוא דהעיקר תליא בקורט דם והיינו באופן שניקב משני צדדין, ומצד אחד כשר אפילו בקורט דם גם כן, וכמוש"נ

גמ', ובאת לפני רבי מחט שנמצא בעובי ביה"כ מצד אחד והפכה רבי ומצא עליה קורט דם וטרפה, ואמר אם אין שם מכה קורט דם מנין, אמר ליה טרח טרייה לההוא גברא מתניתין היא המסס וביה"כ שניקבו לחוץ, ע"כ הסוגיא, וקשה מדוע אמר שזה נשנית במשנה, הלא אינו מבואר במשנה לדינא דקורט דם הרי"ז כנקב מפולש, ושפיר משמיע לנו רבי להאי דינא והרי חזינן דהרמב"ם לא סבר כן כמבואר לעיל, עוד יש לדייק מדוע מביא הא דהממסס, הלא עיקרו של דבר בהא דביה"כ

והנה יש לעיין לשיטת רש"י דבהמסס גם בניקב מצד אחד טרפה היאך הדין בביה"כ שניקב גם בצד החיצון מחצה