נזר הקודש - חולין קכג

הסמפון. והפליתי נחית מעט לזה ביישוב קושיות המהרש"א יעו"ש. אבל אין זה מכוון דהמהרש"א סבר לה, ולהכי לא מקשה לרב נחמן רק מקשה להס"ד דגם בשר אינו מגין, והיינו דהבשר ודאי מגין. ובזה לכו"ע כשירה, וזה מוכח ממשנתנו דליכא פלוגתא בטריפות הסמפון לחודיא במקום דליכא חשש שתנקב הריאה

וזהו שיטת הרמב"ם דמפרש דינו דרב נחמן בניקב הסמפון מחמת חולי דליכא סתימה וזה מטעם נקיבת הריאה, אמנם שם בהלכה י"ד במחט שנמצאת בבשר דאעפ"י שניקב הסמפון על ידי המחט אבל הבשר שסביבו בריא הוי סתימה מעליא וכשנופחין את הריאה ואין רוח יוצא ממנה כשרה

ומפרש הרמב"ם בהא דפריך הש"ס מהא דרב נחמן דלכאורה קשה מאי פריך מהא דרב נחמן הלא איכא למימר דרב נחמן מיירי במחמת חולי ואיכא משום נקיבת הריאה ובמחט שנמצאת בבשר הוי סתימה מעליא על ידי הבשר

וזה הוקשה להרמב"ם ומפרש דהש"ס פריך מדאמר רב נחמן סתם ע"כ בא לחדש איזה אופן שאין בו חשש נקיבת הריאה, והיינו דע"כ כוונת רב נחמן דנקובת הסמפון טריפה אפילו כשהוא לבשר, דאל"כ מאי קמ"ל, ועל זה משני הש"ס ההוא לחבירו איתסר, והיינו דמיירי בסמפון שניקב מחמת חולי ואיכא חידוש באופן שניקב לחבירו, וסד"א דהחבירו מגין עליו והוי סתימה מעילא, על זה בא רב נחמן לחדש דסתימת הסמפון על ידי המחט אבל הבשר שסביבו בריא הוי סתימה דלא מיבעי סמפון שניקב בלא סתימה כלל אם נקוב מחמת חולי פשיטא דטריפה מטעם נקיבת הריאה, אלא גם כשניקב לחבירו לא הוי סתימה מעליא, אבל בניקב לבשר הריאה והבשר בריא תעלה ארוכה וכשרה, ורק לחומרא יש לבודקה. כן נראה בביאור שיטת הרמב"ם והסוגיא בס"ד

גמ', ההיא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דריאה וכו' איסור לא אמרי בה כיון דאשתכח בסמפונא אימא סמפונא נקט ואתאי. וכן איפסק להלכה בטור ובשו"ע. - ויש לעיין מדוע לא הביא הרמב"ם הא דסמפונא רבה דריאה. והנה הרמ"א כתב ואפילו בחיתונא שלא נוכל לבדוק, וכתב הפר"ח וא"ת פשיטא השתא כשנמצאת בריאה עצמה אמרינן דרק סימפונא אתאי א"כ כש"כ כשנמצאת בסימפון עצמו, וי"ל דהא קמ"ל אפילו בחיתוכא דליכא למיבדק, וזהו שכתב הרמ"א אפילו בחיתוכה, אי נמי הא קא ממשמע לן דאפילו איתא לריאה שלימה קמן אין צריך לבודקה עכת"ד, אם כן קשה להרמב"ם ממה נפשך אם סבר דבסמפונא רבה אין צריך לבודקה או סבר דכשרה אפילו בחיתוכא שפיר היה להרמב"ם לכותבה, ואם סבר בהיפך דצריך לבודקה פשיטא דהיה צריך להרמב"ם לאשמעינן, וצ"ע

ונראה דסמך הרמב"ם על מה שכתב בפר"ו משחיטה ה"ט, וזה לשונו, ואם נמצאת בסימפון הגדול שבכבד וכו' הרי זו מותרת יעו"ש. והנה הכבד תמיד ליתא בבדיקה וגם שלימה הרי זו כחתוכא, ועל זה סמך הרמב"ם ולא כתב האי דינא דמחטא דאשתכח בסמפונא רבה דריאה דנלמד מכש"כ דמחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא

דף מ"ט, אמר ר' יוחנן למה נקרא שמה ריאה שמאירה את העינים איבעי' להו לאכילה או על ידי סימנים וכו'. ויש לעיין בעיקר דברי ר' יוחנן ששאל למה נקרא שמה ריאה וכי מה זו שאלה, ומדוע אינו שואל כן על הכוליא למה נקרא שמה כוליא וכדומה, עי' במהר"ם שיף שג"כ תמה בזה. - ולכאורה יש לומר כפשוטו דבא ללמד רפואה להעינים וכמו שאמרו רבותינו בזבחים י"ט דדרך אגב מלמדנו כי יש בלשון חכמים מרפא

עוד יש להבין גם בעיקר הבעי' אם לאכילה אם לסימנים, למאי נפק"מ בזה, וגם אם נפרש כי עיקר חידושא דר' יוחנן דהריאה מאירה העינים ע"כ הכוונה להריאה עצמה, וע"כ יש בזה ענין הנוגע לדינא, לכן נראה באופן שיבואר

אמנם נראה כי יש בזה הלכתא רבתא והיינו כי שם ריאה הוא לשון ראיה. והיינו ללמדנו כי הריאה שאני משארי האברים מטעם דנדרשת לראיה, והיינו בדיקה, וזהו מפני שמצוי ריעותות בריאה ומיעוט המצוי יש לומר דצריכה בדיקה מדאורייתא ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה, על זה בא ר' יוחנן לומר שלא תטעה לומר דנקראת ריאה מפני שנדרשת לראיה דהיינו בדיקה, דאז היתה במשמע דבדיקה זו מדאורייתא ואם נאבדה בלא בדיקה אסורה, אפילו אם לא ראינו אותה אם יש בה ריעותא, אלא לא כן הדברים, אלא נקראת ריאה מפני שמאירה את העינים

ותצא מזה דבר חדש דריאה שאני משארי אברים שעליהם אמרו חז"ל אוכליהן לאו בר אינש, נדרים נ"ט, אלא ריאה זו יש לה חשיבות מפני שמאירה את העינים

ובזה איבעיא להו לאכילה או על ידי סמנין, והיינו דנפק"מ לדינא לענין אם הריאה נקראת ראויה להתכבד דליתא בה דין ביטול דאם היא עצמה בת אכילה דאז הריאה ראויה להתכבד אבל אם היא עצמה לאו בת אכילה ורק על ידי סמנין היא בת אכילה א"כ היא עצמה אינה ראויה להתכבד ובת ביטול היא בתערובות כדאיתא ביו"ד סימן ק"א דאם היא ראויה להתכבד בשביל שקבלה טעם מאחר, אין לה דין ראויה להתכבד, וזהו כוונת איבעיא להו שבש"ס, זה מה שנראה לנכון

גמ', אינקבה ריאה היכא דממשמשא ידי' דטבחא תלינן או לא תלינן רב אדא בר נתן אמר תלינן מר זוטרא ברי' דבר מרי אמר לא תלינן. - ויש לעיין באיזה סברא פליגי, וביותר יש להבין מ"ט דמ"ד לא תלינן והלא במקום דמשמשא ידא דטבחא הרי זה כאילו נקוב בידים לפנינו

ונראה דפליגי בדינא דרב הונא דאמר בהמה לאחר שנשחטה עומדת בחזקת היתר, והיינו שמצינו בביצה כ"ה אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה והוא הדין לקרבים מכאן למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח, ופריך מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדרב הונא, ומסקנא דרמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וכו' יעו"ש. אבל מר זוטרא בריה דרב מרי סבר דבעינן הפשט וניתוח גם לקצבים ואסור לאכול מבהמה קודם הפשט וניתוח מטעם דאינה בחזקת היתר עד שתבדק בפנים אם לית בה ריעותא, וביותר יש לחוש לבדיקת הריאה מפני שמצוי בה ריעותא

וכן יש לדייק מהא דאיתא בירושלמי ביצה פר"ג ה"ג רבי בא בשם רבנן דתמן שחטה ואכלו זאבים בני מעיה כשרה שחזקת בני מעיים לכושר וחש לומר שמא ניקבו חזקת בני מעים כשרין הן. - ויש לעיין מדוע פריך עוד פעם וחש לומר שמא ניקבו הלא השיב שחזקת בני מעיים לכושר, והפנ"מ דחק שם. אבל הנכון שפריך אח"כ בדבר הריאה. והרשב"א בחידושיו לעיל ט' מביא כן הגירסא בירושלמי שפריך מהריאה, וגם על זה משני שחזקת בני מעיין כשרין, אבל מבואר ששאני ריאה משאר בני מעיים, וזהו מפני שמצוי ריעותות בריאה, וזהו שיטת מר זוטרא דלא מהני הא דנשחטה הותרה להיות בחזקת היתר מטעם דיש לחוש להריאה, שמצוי ריעותות בה וצריכה בדיקה לחיובא. ולהכי לא תלינן גם במשמוש ידא דטבחא. ומאן דאמר תלינן סבר כמסקנת הגמ' דילן בביצה דרמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וזהו גם מסקנת הירושלמי דגם בריאה תלינן במה שיש לתלות כמו דתלינן בזאב

עוד אפשר לומר דכיון דמדרבנן יש חיוב לבדוק הריאה מהא דאמרינן ביצה כ"ה כמו שהוכיח הרשב"א מהא דנטיעה מקטעת רגליהן דקצבא וגם מוכיח מהא דמקשה בירושלמי וחש לומר שמא ניקבה הריאה משמע דבדאיתא קמן מצריכינן בדיקה, וכן מוכיח מהא דאיתא שם בירושלמי דמאי מדבריהם וריאת טרפה מדבריהם וכו' מבואר דיש חיוב בדיקת ריאה מדרבנן, וא"כ סבר מר זוטרא דיש בריאה חזקת איסור מדבריהם, ובמקום חזקה דאיסור לא תלינן במשמוש ידא דטבחא, וע"כ גם כן משום דסבר מר זוטרא דאיכא חיוב בדיקה גם באופן