נזר הקודש - חולין קכב

שכתבו התוס' הכא בד"ה מייתינן דהיינו כשלא העלתה צמחים, אבל בהעלתה צמחים לא מהני גם בדיקה

אמנם לפי"ז קשה הכא שכתב הרמב"ם דסמכינן אבדיקה גם בהעלתה צמחים, היה לו להראב"ד להשיג, ומדוע שתק בזה, וכנראה שהודה להרמב"ם. אבל יש לומר דהראב"ד יודע דכוונת הרמב"ם בפירוש צמחים מים זכים, ובזה לא הוי תרתי לריעותא

והנה תצא מזה דבבועה במים זכים גם הראב"ד סבר דלא הוי תרתי לריעותא. - ולפי"ז קשה להט"ז והש"ך שכתבו בסימן ל"ז שם דאף בועה במים זכים כן הדין, וזה תמוה לפי מה שמבואר בהראב"ד שהוא המחדש כל עיקר דין זה, והוא סבר ע"כ דבועה במים זכים לא נחשב לתרתי לריעותא, וצ"ע

הנה מצינו פלוגתא בין הפוסקים סירכא העוברת ונמצא נקב אם תלינן במשמוש ידא דטבחא דדעת הב"ח מובא בשמלה חדשה סימן ל"ו סעיף י"ד ובפרמ"ג שם סק"ז דאין תולין, והפרמ"ג דעתו דהוי תרתי לריעותא יעו"ש. והנה לכאורה פליגי בזה הכא הרמב"ם והראב"ד והיינו דהרמב"ם כתב דבנמצאת מכה בדופן אעפ"י שנמצא נקב בריאה תולין שנעשה הנקב כשנפרק מן המכה, והראב"ד כתב שאם נמצאת נקובה אין להכשיר במכת הדופן באומד יעו"ש. הרי חזינן דהרמב"ם סבר דגם במקום ריעותא תלינן במשמוש ידא דטבחא והראב"ד סבר דכיון דאיכא נקב לפנינו אין תולין במשמוש ידא דטבחא. וא"כ הוי ספיקא דדינא. ובמקום דאיכא עוד ספק יש לצרף שיטה זו לספ"ס

גמ', בעי מיניה רבה בר בר חנה משמואל העלתה צמחין מהו וכו' ומשני ההוא בכוליא איתמר. - אמנם הרב אלפסי סבר דכוליא וריאה שוין בזה דבמליאה מוגלא טריפה וכן כתב הרמב"ם בפר"ז מה' שחיטה ה"י וז"ל ואם נמצאת בהן ליחה סרוחה או מים עכורים וסרוחים הרי זו טריפה, יעו"ש. אבל דעת המאור והרשב"א שכשרה אפילו במליאה מוגלא

והנה כתב עוד בהני אבעבועות שמליאים רוח או מים זכים וכשמוציא הליחה ובודק אותה צריך לבדוק הסמפון שתחתיה אם נמצא נקוב טריפה, וכן כתב גם בפרי"א שם בה"ה. וז"ל, וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה חוששין שמא נקב סימפון שתחתיו וצריכה בדיקה, וכתב הראב"ד בהשגה והלא לא אמרו אלא סימפון שניקב לחבירו טריפה יעו"ש. וכתב הפר"ח דהא דכשר סימפון שניקב הוא מפני שהבשר שם מגין עליו, ורק לחבירו טריפה מפני שאינו מגין. - והנה לכאורה גם מהא דריאה שנשפכה כקיטון כשדה והוא דקיימי סימפונאי, הרי חזינן דגם דליכא בשר כשרה, וזה נכלל בהשגת הראב"ד. ומרן הכס"מ כתב דהרמב"ם למד דינו מהא דריאה שנשפכה כקיתון. - ויש להבין הלא אדרבה מזה ראיה להראב"ד

ונראה דכוונת הרמב"ם דבשר אינו מעכב אם רק קיימי הסימפונות, והיינו משום דהדרא בריא, אבל בקלקול הסימפון לא הדרא בריא, להכי כתב הרמב"ם דיש להשגיח על הסימפון

וע"כ הא דאיתא בגמ' דגם בניקב הסימפון הדרא בריא אם לא ניקב לחבירו מפני שאין שם בשר, אבל במקום דאיכא בשר תעלה ארוכה והדרא בריא. אבל כל זה בבשר בריא אבל כיון דהוי בועה מליאה מים אפילו מים זכים, אבל בשר אין כאן ולא הדרא בריא. - והנה הפר"ח נחית לזה אבל הפריז על מרן. אבל נראה שזהו גם כן דעת מרן והיינו בזה שכתב שיליף הרמב"ם מריאה שנשפכה כקיתון כוונתו דאעפ"י שאין בשר אבל בעינן קיום הסימפון וכמו שכתבנו

ע"ב ההוא מחטא דאישתכח בחיתוכא דריאה וכו' טעמא דליתא קמן הא איתא ולא מינקבה כשרה, והאמר רב נחמן האי סימפונא דריאה דאינקב טרפה, ההוא לחבירו איתמר. ופירש"י דלחבירו אינו מגין אבל לבשר מגין. והרמב"ם בפר"ז משחיטה כתב אחד מסמפוני הריאה שניקב אפילו לחבירו טריפה וכתב הטור בסימן ל"ו ויראה מלשונו וכל שכן אם ניקב לבשרו, ולא נהיררא, וכתב הב"י דבר פשוט שדברי הרמב"ם כפשטן אין להם מציאות כפי סוגיית הגמ' דמשמע בהדיא דלחבירו הוא דטריפה אבל לבשר הריאה כשר, וכבר השיגו הרשב"א בתורת הבית יעו"ש

והנה דבר זה נפתח בגדולים, וסיים בקטנים כמוני היום, והיינו שיש רבים מיישבים דברי הרמב"ם באופנים שונים ה"ה הריב"ש הובא בב"י והב"י והט"ז ובאשל אברהם והפליתי

ואשר אני אחזה בזה נראה מקודם לדייק דהנה מבואר דסימפון שניקב טריפה, ורק כשניקב לבשר הבשר סותם ולכאורה הרי זה לא עדיף מקרום מחמת מכה בריאה דאינה קרום, ואינו דומה לריאה שניקבה ודופן סותמתה דהדופן שהוא קשה וחזק הוי סתימה מעליא משא"כ בשר הריאה אינו בחזקת זו להיות סתימה מעליא ורק יש לומד דהבשר תעלה ארוכה וא"כ הרי זה כקרום מחמת מכה דאינו קרום

ואפשר דזהו לכאורה סברת הרמב"ם דסבר גם כן אינו מגין. וגם גרע מניקב סימפון לחבירו. אבל תמוה הסוגיא דמכשיר בניקב סמפון לבשר

עוד קשה טובא בעיקר הדין דסמפון שניקב טרפה הלא מוכח בהדיא ממשנתינו דליכא טריפות בנקב הסימפון, והיינו דר' שמעון סבר דניקבה הריאה לא מיטרפה עד שתנקוב לבית הסמפונות דהיינו לסמפון הגדול, אבל בניקב סמפון סתם לר' שמעון כשר אפילו בשניקבה הריאה עם סמפון סתם, ומכש"כ בניקב סמפון לחודיא דכשר לר' שמעון, וע"כ רבנן גם כן סברי הכי מדלא חזינן דפליגי בזה. וא"כ קשה בעיקר דינא דרב נחמן שמחדש דבניקב סמפון טריפה כיון דמוכח ממשנתנו דליכא שום טריפות בסמפון לחודיא

והנה המהרש"א הקשה גם כן בזה למאי דסלקא דעתין דבאינקב לבשר טריפה והלא רבנן לא פליגי אר' שמעון אלא באינקב הריאה דהיינו בהקרומים אבל בניקב הסמפון ליכא פלוגתא יעו"ש. - והנה לכאורה יש להבין מדוע מקשה המהרש"א רק להס"ד דבניקב לבשר טריפה, ומדוע לא הקשה גם על עיקר דינא דרב נחמן

גם קשה דברי הרמב"ם דלכאורה יש סתירה בפסקיו דלפי מה שכתב בפר"ז משחיטה פ"ג דאחד מסמפוני הריאה אפילו לחבירו טריפה, דמשמע דמכש"כ דלבשר פשיטא דטריפה, ובהלכה י"ד פסק מחט שנמצאת בריאה נופחין אותה אם לא יצא ממנה רוח בידוע שזאת המחט דרך סימפונא נכנסה ולא ניקבה. - וקשה הא ע"כ ניקבה סמפון וא"כ יש להטריף מחמת נקובת הסמפון, ועי' בט"ז שמוכיח מזה דהרמב"ם סבר דהבשר מגין. אבל לפי"ז יש סתירה בפסקי הרמב"ם גופיה

ונראה דנקובת הסמפון לכו"ע לא הוי טריפה מצד עצמו, רק יש בזה טריפות מפני שמקלקל הבשר וינקוב הריאה וכיון שאין בו טריפות מצד עצמה מהני סתימה כמו שכתבו הפוסקים בטרפש הכבד כיון שהטריפות שלו מפני הכבד מהני סתימה

ולפי"ז יש הבדל בין ניקב מחמת חולי לניקב מפני המחט, והיינו כי אם ניקב הסמפון מחמת חולי מפני הבשר שסביב הנקב מחולחל ומקולקל ואין זה סתימה מעליא, משא"כ בניקב על ידי מחט שהבשר שסביבו שלם ובריא הוי סתימה מעליא

ומפרש הרמב"ם דדינא דרב נחמן מיירי בניקב הסמפון מחמת חולי ויש בזה חששא דניקב הריאה מפני שכיון שלא מהני סתימה מפני שהבשר המקוקל אינו סותם הנקב של הסמפון, וממילא מחלחל ויורד עד נקבי הקרום, והרי זה ניקבה הריאה, ואין סתירה ממשנתנו דמשמע דליכא טריפות בניקב הסמפון היינו משום דזה תליא בפלוגתא דרבנן ור' שמעון, והיינו דלרבנן דסברי דניקבה הריאה טריפה הוא הדין בנקב בסמפון משום דבניקב הסמפון הרי זה כניקבה הריאה, ולהר' שמעון דמכשיר בניקבה הריאה ליכא טריפות בניקב