נזר הקודש - חולין קכא

שהוא שפיר הקשו התוס' הכא למאן דאוסר דא"כ אם זה טריפה למה לא מוקים הש"ס בזה, וזה תקשה על הרמב"ם

והנה גם בזה יש ליישב דהכא אמר עולא בשם ר' יוחנן, והתוס' לעיל שם כתבו דעולא אמר ר' יוחנן לית ליה הא דתנא דבי ר' ישמעאל די"ח טריפות הן יעו"ש. בד"ה הנך דאפקת, ולכך אליבא דעולא אמר ר' יוחנן משני הש"ס דמתניתין אליבא דר' שמעון דמודה בחסרון דנקב שהוא בכל שהוא, אבל למאי דסבירא לן דתנא דבי ר' ישמעאל די"ח טריפות שנה התנא במתניתין בודאי אית לן לאוקמיה ככו"ע, וע"כ הא דתנא חסרון בריאה היינו כזה שחסר משהו מן הריאה והוא קמט, דאל"כ ליכא אלא י"ז, ולר' שמעון איכא י"ח. וכמובן שזה דוחק לומר דהוי י"ח רק אליבא דר' שמעון, להכי ע"כ אית לן לומר דהא דתנא או שחסרה מיירי באופן דאיכא קמט, וזהו שיטת הרמב"ם, וזהו שיטת יש שרצו לאסור שכתבו התוס'

איברא דאכתי אין להוכיח לאסור קמט בריאה, משום דלשיטת הרמב"ם דסבר דיבש הוא גם כן מטעם חסר, א"כ יש לפרש הא דתנן או שחסרה הריאה היינו יבש, ואין זה בכלל חסרון בשדרה כיון דיבש הוא במשהו, ואין זה בכלל חסרון בשדרה דבעי שיעור, וזהו גם כן סגי להשלים לי"ח טריפות, וא"כ אין ראיה להא דקמט לומר שהתנא נתכוין לזה משום דאיכא למימר דכוונת התנא ליבש. וגם אין לומר דיבש וקמט שניהם שווים דליתא, דקמט הוא חסרון מתולדה, ויבש הוא שבא אח"כ. וא"כ איכא למימר דשאני חסרון מתולדה דזה עדיף מיבש שבאה על ידי חולי. ואכתי קשה מנין לחדש טריפה חדשה כמו קמט מתולדה, ולכאורה אפשר לומר דהרמב"ם כוונתו על קמט על ידי חולי ובזה דומה ליבש. אבל מלשון הרמב"ם משמע שגם כשבא מתולדה אסר, והוא שכתב וז"ל, חסר מגוף הריאה אעפ"י שלא ניקבה הרי היא כמו שחסר מנין האונות יעו"ש בפר"ח משחיטה. וכיון שמדמה לחסרון דאונות שהוא מתולדה, ע"כ הכוונה גם בחסר שהוא מתולדה דהיינו מתחילת ברייתה, וכן ראיתי בב"י שמדייק כן מדברי הרמב"ם, וא"כ יש לדייק מנין לרבינו זה, והיינו כיון דיש לפרש חסרה הריאה דמתניתין היינו יבש לשיטתו שהוא מטעם חסר. ועוד דמסתבר יותר להטריף יבש שבאה מחמת חולי מלהטריף חסר הבא מתחילת ברייתה, וא"כ מנין לרבינו להוסיף על הטריפות לאסור קמט שהוא בא מתולדה, ואינו דומה לחסר דמנין האונות כמובן, וצ"ע

אמנם אפשר לומר כמו שכתבנו לעיל דיש ביבש גם משום נקב. ונפק"מ בחסר דלא מהני לזה סתימה דהדופן, ולהכי כיון דיש בזה גם משום נקב, להכי לא מסתבר לאוקמיה הא דחסרה הריאה ביבש כיון שנכלל בהא דניקבה הריאה, ואעפ"י שיש בזה גם משום חסר, אבל כיון שזה נכלל גם בניקבה הריאה, להכי מסתבר יותר לפרש חסרה הריאה, היינו חסר גרידא באופן שאין בו משום חשש ניקב כלל, וזהו כשחסר מתחילת ברייתה וזהו כוונת הרמב"ם שמדמה לחסר מנין האונות, ומזה יצא לחדש לחסר מגוף הריאה אף מתחילת ברייתא טריפה, וכמוש"נ

דף מ"ח, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה העלתה צמחים חוששין לה, מר יהודה משמיה דאבימי אמר אחד זה ואחד זה חוששין לה, היכי עבדינן אמר רבא רבין בר שבא אסברה לי מייתינן סכינא דחליש פומיה וכו' יעו"ש. כתב ב"י בסימן ל"ט מצאתי כתוב בשם הראב"ד שאם סירכא יוצאת מן הבועה אסורה ואפילו באונא לא אמרינן שהדופן מגין עליה שהרי אמרו מ"ח ריאה שניקבה ודופן סותמתה ואמרינן והוא דסריך בבישרא, והאי לא סביך ולא סריך, הלכך איכא למיחש לה שהבועה מעידה עליה בנקב, תדע שריאה הסמוכה לדופן רב יוסף בר מניומי אמר אין חוששין לה וכשעלתה צמחים דהיינו בועה חוששין לה ה"נ לא שנא עכ"ל. מזה למדו הפוסקים ז"ל להטריף כל מקום דאיכא תר"ל, וכן כתב הרוקח כל מקום שיש סירכות חוט בבועה טורפים

והנה לכאורה קשה על המחבר שפסק בסימן ל"ז כהראב"ד דסירכא על הבועה טריפה, ואילו בסימן ל"ט פסק המחבר דריאה הסמוכה לדופן ויש מכה בדופן כשרה אף בהעלתה הריאה צמחים. וכן כתבו האחרונים להלכה. וקשה טובא הא הוי תרתי לריעותא, וא"כ דברי המחבר סותרים, וגם נפל בבירא כל עיקר דינא דתרתי לריעותא. ומצאתי להגאון בספר עין יצחק סימן ו' שהקשה בזה

ונראה דדינו של הראב"ד הוא מדינא דרב נחמן מהא דריאה הסמוכה לדופן אין חוששין לה, והיינו דאעפ"י שיש סירכא שסרוכה הריאה לדופן ואין סירכא בלא נקב, או מטעם שסופה להתפסק שדינה כנקובה, אבל הדופן מגין על הנקב, או שמגין שלא תתפרק. אבל בהעלתה הריאה צמחים חוששין לה, והיינו דלא מהני סתימת הדופן באופן שהעלתה הריאה בועה, וע"כ עיקר החסרון לא משום הדופן, אלא מטעם שיש לה להסירכא בועה, אבל לא בשביל הדופן, דהדופן ע"כ מגין ומציל, אבל לא מהני הגנת הדופן במקום יש בועה. ומכל שכן לפי"ז סירכא ובועה במקום אחר בלא דופן, ומזה שמעינן דאם יש סירכא על הבועה טריפה, וזהו מטעם תרתי לריעותא, והיינו דאם לא מהני הגנת הדופן, כש"כ במקום אחר, וע"כ הא דפסק המחבר בסימן ל"ט דכשיש מכה בדופן כשרה אף אם העלתה צמחים, זהו משום דמסקנת הש"ס דהדופן מגין על הריאה אף כשיש לה בועה, אבל אין זה שייכות לדינא של הראב"ד כשיש סירכא על הבועה ואין לה הגנה, וא"כ שפיר נלמד מזה לתרתי לריעותא בכל מקום שהוא להטריף

עוד נראה דהמחבר פוסק שם בסימן ל"ט להתיר באופן שהמכה בדופן וכמו שאיתא בסוגיא ולא מיירי שהבועה היא בריאה רק בדופן איכא מכה, אבל באופן שהבועה בריאה חוששין לה כדינא דרב נחמן, והיינו דכשיש בועה בריאה לא מהני לה גם סתימה דדופן, ומכש"כ במקום שליכא סתימה כלל פשיטא שטריפה מטעם תרתי לריעותא

והנה יוצא מזה דכשיש בועה בריאה דהיינו בהעלתה צמחים לא מהני סתימת הדופן, וכן כתב המרדכי בהדיא. ולפי"ז יש להבין מאי פריך הש"ס ומי אמר רב נחמן הכי והאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשרה, וקשה הא התם לא מיירי רב נחמן בהעלתה צמחים וצ"ע

כתב הרמב"ם בפר"ז משחיטה ה"ה האום של הריאה שנמצאת סמוכה לדופן, בין שהעלתה צמחים, בין שלא העלתה חוששין לה שמא ניקבה, וכיצד עושין בה מפרקין אותה מן הדופן ונזהרין בה שלא תנקב, אם נמצאת נקובה ונמצא בדופן מכה במקום הנקב תולין במכה ואומרים אחר שחיטה ניקבה כשנפרק מן המכה, ואם אין מכה בדופן בידוע שנקב זה בריאה היה קודם השחיטה וטרפה עכ"ל. - וקשה הלא גם כשלא נמצאת נקובה, אבל אם העלתה צמחים הלא איכא תרתי לריעותא, היינו הסירכא והבועה, ובתר"ל לא סמכינן אבדיקה. - איברא דזה מבואר בגמ' בהא דאמר מר יהודה משמי' דאבימי ואמר רבא דרבין בר שבא אסברה לי וכו' דהיינו על בדיקה, אבל לפי"ז ע"כ גם הסוגיא לא סבר להא דתרתי לריעותא, וא"כ היאך למד הראב"ד להא דתרתי לריעותא מדרב נחמן, כיון דע"כ המסקנא לא סבר לה

אבל יש לומר דלשיטת הרמב"ם אתי שפיר, והיינו דהרמב"ם דסבר דבועה מליאה מוגלא טריפה כמו שכתב בפר"ז ה"י. ולשיטתו ע"כ צריך לומר דהצמחים הכא הוי מים זכים, וזה לא הוי ריעותא. והראב"ד לשיטתו ע"כ סבר דבועה מליאה מוגלא כשרה, אבל עכ"פ ריעותא הוי, וע"כ מפרש הא דהעלתה צמחים היינו מליאה מוגלא, להכי יליף מזה לדין תרתי לריעותא. אבל לפי"ז קשה היכי סמכינן אבדיקה, וע"כ צריך לומר כל עיקר הבדיקה דהסוגיא מיירי כשלא העלתה צמחים, וכמו