נזר הקודש - חולין קכ

זה בדמיון הא דאיתא לקמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשרה כן כתב הר"ן יעו"ש. ואפשר שמזה למד רש"י דסתימת הריאה בכסדרן הוי כסתימת הדופן. - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לרש"י מדוע לא פריך הש"ס לרבא כמו שפריך רב יוסף לרבינא לקמן גבי ריאה שניקבה ודופן סותמתה הא הוי כקרום שעלה מחמת מכה. אבל אם אמרינן דכל חיליה דרש"י שמפרש לרבא בסירכא כסדרן שהוא מפני דהאונא הסמוכה סותמה והוי סתימה דמעיקרא, זהו לפי המסקנא דשם, אבל לולא המסקנא דשם, הוי אמרינן גם כן דאם מחמת נקב הוי כקרום שעלה מחמת מכה, והא דכסדרן כשרה הוא מפני שאינה עתידה להתפרק, ושלא כסדרן טריפה מטעם סופה להתפרק ולזה הסברא נוטה יותר, אבל לאחר שמסיק הש"ס דסירכא לדופן כשרה מטעם הסתימה להכי פירש"י דהטעם בכסדרן דכשרה הוא גם כן מטעם הסתימה, וגם אם היה נקב האונא שאצלה סותמתה. זהו מה שנראה ליישב ע"פ סברת הר"ן. - וכן ראיתי בספר אשל אברהם להגאון ר' אברהם ברודא שנחית לפרש כעין זה מסברת עצמו. אבל יש לדייק מדוע מפרש דאין סירכא בלא נקב, הלא יש לומר דיש סירכא גם בלא נקב ג"כ רק גם כשיש נקב יש להכשיר מפני סתימת האונא, אבל אין הכרח לומר דע"כ יש נקב, ולומר דאין סירכא בלא נקב, ולשיטה זו שפיר הקשו התוס' דאם אין סירכא בלא נקב אמאי לא פריך הש"ס כמו שפריך לרבינא

ונראה ליישב שיטת רש"י דשאני סתימת האונא לאונא שאצלה מטעם דחשבינן לכולה ריאה כחד אבר, והרי זה סתימה ממנה ממש, ולא דמיא לסתימת הדופן שאינו ממין הריאה בעצמה, ולהכי לא פריך הש"ס לרבא דמכשיר בכסדרן דהוי כקרום מחמת מכה משום דזה פשוט להש"ס דכיון דהריאה עצמה סותמת, והרי זה כאילו אינה נקובה כלל, משא"כ התם דהריאה ע"כ נקובה, ורק הדופן סותמתה

והנה לפרש"י דאין סירכא בלא נקב, אבל ע"כ יש נקב בלא סירכא. ומטעם זה כשיש נקב לפנינו בריאה אפילו בכסדרן יש להטריף, ואין לומר דע"כ כיון דיש רפואה למחלה זו דנקב על ידי שתעלה סירכא, משום דזה לא ברירא לן בודאי, ואינו דומה להא דלקמן נ"ד דבי מנשיא מחו בכוליתא ומסיק גמירי דאי בדרא לה סמא וחיה דשאני התם דהרפואה בבדוקה, אלא שלא נעשית, משא"כ הכא דהנקב ברור לפנינו, ואפשר שלא תעלה הנקב סירכא הסותמת וכן כתב הר"ן דיש נקבים שאינם באים בסתימה יעו"ש. וזהו כמו שכתבנו דפירש רש"י אין סירכא בלא נקב, אבל יש נקבים בלא סירכא

והנה לרש"י דאין סירכא בלא נקב, הנה ע"כ גם סירכא תלויה מכח נקב היא באה. ולפי"ז אם הסירכא תלוי גם בין אונא לאונא יש להטריף מפני דלא הוי סתימה מעליא מן האונא שאצלה דדוקא כשיש סירכא המדבקו הוי סתימה. וכן משמע מדברי הר"ן שכתב שזה שאנו נוהגין להתיר סירכא תלויה מפני שאנו סומכין על השיטה דעיקר ההיתר בכסדרן וסירכא תלויה אין סופה להתפרק יעו"ש, משמע מדבריו מפני שאין סופן להתפרק וכשלא כסדרן מטעם שסופו להתפרק דלרש"י יש להטריף סירכא תלויה, אפילו בכסדרן, וזהו מפני שחסר לה סתימה מעליא, אבל הרא"ש כתב דסירכא תלויה אינה אלא הפשטת ליחה וכשרה, בלא בדיקה

ושיטת התוס' דשלא כסדרן טריפה הוא לא מחמת נקב, והיינו דסברי התוס' דאם יש לחוש לנקב אז לא מהני סתימה דהוי כקרום שעלה מחמת מכה, רק אמרינן דאין כאן נקב. והא דשלא כסדרן טריפה הוא מפני שסופה להתפרק, ובכסדרן אין סופה להתפרק. והא דלא חיישינן בכסדרן שמא היתה נקב, והסירכא הוי כקרום מחמת מכה דאינה כקרום, ע"כ סברי התוס' דאם היתה נקובה לא היתה נעשית סרוכה. אבל זה לא אפשר לומר דהרי מצינו בריאה קרום מחמת מכה, ועוד דהרי מדוע לא תיהני סתימה לנקב דהרי מצינו לנקב כריאה הסמוכה לדופן, דמהני סתימת הדופן ולא הוי כקרום מחמת מכה מטעם דהוי סתימה דמעיקרא, ומדוע לא נימא כמו כן בהני תרתי אוני דסמיכי להדדי דמהני גם לנקב. וע"כ צריך לומר דגם התוס' סברי כרש"י דמהני בכסדרן גם אם היתה נקב, ורק בשלא כסדרן פליגי, דלרש"י טרפה מטעם נקב, ולשיטת התוס' טריפה מטעם סופה להתפרק, ונפק"מ לסירכא תלויה דלרש"י טריפה מטעם נקב, והסתימה אינה מועלת בזה, ולשיטת התוס' סירכא תלויה כשרה מטעם דאין סופה להתפרק, ונקב אין בה

ע"ב, אבל אגבה אפילו כטרפא דאסא טריפה. - וכתבו התוס' דאם נמצאת העינוניתא לצד שמאל כיון דלאו אורחא בהכי טריפה יעו"ש. - ונראה דדעת הרמב"ם דבצד שמאל כשרה, והוא מדכתב בפר"ח משחיטה ה"ג וז"ל, נתחלפו האונות ונמצאו שלש מן שמאל ושתים מן הימין בלא ורד, או שהיה הורד עם השלש בצד שמאל הרי זו טריפה שהיא חסרה מצד הימין עכ"ל. ביאור דבריו, שאם היתה הורד בימין היתה משלמת למנין האונות של ימין. דהרמב"ם סבר דהורדא משלמת, כמו"ש שם בה"ב. ואז הוי בימין שלש ובשמאל שלש, וכשהם שוה בשוה כשרה, ורק מפני שהורדא עומדת בשמאל, על זה כתב דטריפה מטעם שחסר שלשה בימין, משמע מזה דאם לא חסר בימין דהיינו דאיכא שלש והורדא עומדת בשמאל כשרה, הרי חזינן דלא איכפת לן בזה שהורדא בשמאל, וגם לא פסל הא דהורדא עומדת בשמאל והוי לפי"ז שלש בשמאל כיון דסבר הרמב"ם דהורדא דוקא כאונא לענין להשלים, וא"כ גם הכא נחשבת לאונא, וא"כ איכא שלש בשמאל זה לא איכפת לן מטעם דבשניהם שווים גם כן כשרה. אבל עכ"פ חזינן דהרמב"ם סבר דדוקא מגבה יש להטריף מטעם דבזה פוסל יתר גם כן אבל מקמא רק מפני ששינתה מקומה מימין לשמאל סבר הרמב"ם דכשרה , וזהו כוונת הה"מ

ואפשר לומר דזה תליא אם הורדא משלמת למנין האונות דהרמב"ם לשיטתו דהורדא משלמת למנין האונות, אם כן יש לה גם דין אונא, וממילא כשהיא עומדת בצד שמאל מקמה, הרי היא כדין יתרת מקמא ולהכי סבר הרמב"ם דכשר, אבל התוס' ע"כ סברי דאין לורדא דין אונא, אלא היא בריה בפני עצמה, ומקומה בצד ימין, וכשהיא בצד שמאל דינה כדין יתרת מגבה וטריפה

גמ', איתיביה רבי אבא לעולא הריאה שניקבה או שחסרה מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה וכו' ומשני לא צריכא אלא לר' שמעון דאמר עד שתינקב לבית הסמפונות ה"מ נקב דלית ביה חסרון. אבל נקב דאית ביה חסרון אפילו ר' שמעון מודה. - וקשה לרש"י לעיל מ"ג ד"ה לא תיפוק פירש דחליף דאונות היינו חסרה, מדוע לא משני הש"ס דחסרה דמתניתין היינו חליף דאונות וא"כ אמאי דחיק הש"ס לאוקמי כר' שמעון לוקמיה דחסרה היינו חליף דאונות ודברי הכל. ומצאתי בב"י סימן ל"ו שהקשה בזה. עוד הקשה על הרמב"ם דפסק לאסור חסרון בריאה כמו קמט, וזהו שכתבו התוס' כאן, והקשו דלפי"ז אמאי לא מוקי הא דמתינתין או שחסרה בזה האופן, ותקשה זה על הרמב"ם. ומתרץ דבאמת הוי מצי הש"ס לשנויי כן, רק מפני שהש"ס סבר השתא דחסרון בחוץ לא הוי אלא על ידי נקב אהדר ליה לאוקמי כר' שמעון, אבל לפום קושטא דמילתא אית לן לאוקמיה ככו"ע כגון פגם וחסרון בחוץ ואין בה נקב יעו"ש. - אמנם נראה דלא קשה הא דלא מוקים או שחסרה בחילוף האונות משום דזהו בכלל חסרון דשדרה. והיינו לפי מה שכתבו התוס' לעיל מ"ג ד"ה הנך, וא"ת וכי היכי דחשיב תרי פסוקי בחדא א"כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד, ויש לומר לפי שאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכל שהוא וחסרון דשדרה פלוגתא דב"ש וב"ה יעו"ש. ולפי"ז אם נפרש הא דחסרה הריאה שזהו חילוף האונות א"כ הרי זה בכלל חסרון דשדרה כיון דשניהם אינם בכל שהוא. אמנם הא דחסרון דריאה כמו קמט ששיעורו בכל