נזר הקודש - חולין יא

דאין נאמנות לע"א נגד חזקת איסור. - ולזה משני הש"ס דליתא קמן דליבדקי', ולא משום דאיתא קמן ולא גמיר משום דבזה לא מהני גם אחרים רואין אותו. אבל כשליתא קמן דליבדקי' אז סמכינן דהוי גמיר, ואעפ"י דהוי רובא דתלוי במעשה, אבל כיון שראו אותו ששחט שפיר, אמרינן דהוי גמיר, וממילא הרי זה היה בידו לשחוט שפיר, ונאמן נגד החזקה ג"כ משא"כ בלא גמיר לא שייך בידו. אבל הסוגיא לקמן י"ב סוברת דגם רובא דתלוי במעשה הוי רוב מעליא. וכן סבר הרמב"ם וכמש"ו

שם, ת"ד שחיטת כותי מותרת במד"א וכו' חותך כזית בשר ונותן לו אכלו מותר לאכול משחיטתו. - ויש לעיין היאך הדין בפעם אחרת אם בעינן ג"כ לעשות בחינה זו, ואסור לאכל משחיטתו בלא בחינה זו. או"ד דסגי בבחינה זו גם להיות שוחט לכתחילה

והנה יש לדייק מהא דפירש"י ד"ה מותר, לכתחילה יעו"ש. ולכאורה מה בעי רש"י בזה הלא הכא לא שייך לכתחילה כיון שנעשה השחיטה וגם הבחינה ומה שייך עוד. ודוחק לפרש שמותר אכילה לכתחילה דפשיטא. וע"כ כוונת רש"י דמהיום מותר להיות שוחט לכתחילה בלא בחינה. - ויש סעד לפירש"י מהא דאמר התנא מותר לאכול משחיטתו דלכאורה למה שנה משחיטתו, הלא גם בזה ששנה מותר לאכול סגי, ולמה מוסיף משחיטתו. להכי פירש"י דהכוונה לענין לכתחילה, לומר שהוא בר שחיטה בלהבא גם בלא בחינה. וזהו משום דהבחינה הלזו מעידה דמקפיד גם על לפני עור ושחיטתו כשרה גם לאחרים כן נראה לדייק בזה

אמנם לפי"ז יש לדייק בהא דאיתא לקמן בהא דתניא כיוצא בו מצא בידו דקוריא של צפרים קוטע דאשו של אחד מהן ונותן לו לאכול אכלו מותר לאכול משחיטתו. - ופריך אמאי ליחוש דלמא האי הוא דהוה שחיט שפיר. - וקשה הא כיון דחזינן דהאי שחוט שפיר א"כ חזינן דשוחט שפיר, ולפי"ז אין לחוש עוד. ומוכח דאין להחזיקו לנאמן משחיטה אחת, ולפי"ז גם בנידון דלעיל אין להחזיקו לנאמן. וע"כ צריך לומר משום דיש לומר דלמא איתרמי שחיטה יפה, ולפי"ז אין להאמינו בחזקת נאמן ולעולם נדרש לבחינה, וצ"ע

דף ד', אמר רב מנשה במכניסן תחת כנפיו. וקשה דלמא יש גם נבלות, והכותי מבטלן ברובא. ואין לומר מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה, אבל הכותי לא סבר מטעם דהוי איסד"ר וכותי לא חייש לאיסור דרבנן כדאיתא בנדה נ"ו. ואפילו לשיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדאורייתא אבל הא דנלמד מדרשא לא סבר לה הכותי

ואפשר ר לומר דזה מותר גם לדידן בדיעבד. אבל קשה הא לדידן ליתא בביטול מטעם דהוי חתיכה הראויה להתכבד. ושיטת הרמב"ם בפר"ד ממ"א ה"ו דתרנגולת בנוצתה ג"כ הוי חתיכה הראויה להתכבד וזהו גם דעת הרא"ש בפר' גיה"נ, וכן איתא ביו"ד סימן ק'. וא"כ מה מהני הא דאכל הכותי מחדא דלמא יש מיעוט נבלות והכותי ביטלן ברוב. - ולדידן לא מהני הביטול. - וראיתי בספר ברית יעקב סימן כ"א שהעיר בזה יעו"ש. אבל נראה דהכותי לא סבר להאי דרשא דאחרי רבים להטות קאי גם על ביטול איסורים. ומפרש אחרי רבים להטות שרק דין הוא בסנהדרין, ורק חז"ל מפרשים כן גם על איסור ברובא כדפירש"י בחולין צ"ח. וכיון שכן לא חיישינן דלמא יש בהדקוריא מיעוט נבלות והכותי מבטלן. והיינו שהכותי סבר דלא מהני ביטול ובשנתערב נבלה חדא אוסר את כולן

והא דלא חיישינן לספק איסור, וביותר לשיטת הרמב"ם דספד"א מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא והכותי בדרבנן לא חייש. ע"כ צריך לומר דזה פשיטא לחז"ל דכותים חיישי לספיקא. - וביותר בספק בשחיטה דאיכא חזקת איסור וגם איקבע איסורא. - ומזה הטעם מצת כותי מותרת אעפ"י שאיכא לפעמים ספק חמץ, והיו נזהרים גם מספק

והנה הא דמצת כותי מותרת ולא חיישינן שמא חמץ הוא, ומ"ש מצה מבשר. תירץ המהרש"ל בגיטין דמיירי שראינו שאוכל ממנה יעו"ש. וכן ראיתי בריטב"א שמפרש כן. וכן מפרש בהא דיוצא י"ח בפסח דמיירי שלא אכל מצה אחרת כל אותו הלילה וכמו שפירשו התוס'

שם, בגמ' דממסמס ליה מסמוסי, ולכאורה קשה דלמא ידע דשחט רוב עופות שחיטה כשרה, ומיעוט לא נשחטו כהוגן, ונתערבו המיעוט ברוב. ולדידן אסור מטעם דלא מהני ביטול דהוי חתיכה הראויה להתכבד, ואין להתיר מטעם ספק דרבנן, כיון דהספק בא מחמת הביטול כמבואר ביו"ד סימן ק"י. - ומצאתי קושיא זו בדו"ח למרן הגרע"א במהד"ת, וכתב שם דמזה מוכח דבנוצתה לא הוי חתיכה הראויה להתכבד ויש לזה ביטול, וממילא גם לדידן מהני הביטול עכת"ד, יעו"ש

אמנם אפשר לומר דלא חיישינן למיעוט נבלות והכותי ביטלן ברוב, לשיטת הראב"ד דאין מבטלין איסור לכתחילה הוי איסור דאורייתא, ולא חשידי בזה. - אבל זה ליתא דכיון דחשידי אלפני עור ומוכרין נבלות לאחרים, היינו נבלות ממש, ופשיטא שמבטלין איסור לכתחילה בכדי למכרן לאחרים

אמנם בעיקר הקושיא נראה דלא סברי הכותים כל עיקר דין ביטול, דהרי לא מצינו דין ביטול איסור ברוב, רק נלמד מהא דאחרי רבים להטות כפירש"י ביצה ג' וחולין ק"ט, וכותים לא סברי להאי דרשא, כיון דלא כתיבא בהדיא בתורה, לא סמכי אביטול

שם אמרו ליה לרבנן לרבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין סברוה הא מני רבי יהודה דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא, ופירש"י עוברי עבירה שאין מבערין חמץ בפסח מפני הפסדה יעו"ש. והיינו שעובדין בב"י וב"י, וכן פירש רבינו גרשום שעוברין בבל יראה יעו"ש. וקשה טובא מה זה ראי' למומר אוכל נבילות שחשוד על אכילה, והני עוברי עבירה אינן חשודין רק על בל יראה שאין בו מעשה בידים

ונראה דכוונת רש"י ור"ג דהא דחשודים לעבור על בל יראה מפני הפסידה דהחמץ, והיינו דלאחר הפסח אוכלים את החמץ, והיינו דבפסח דאיכא כרת על אכילת חמץ חמיר להו, אבל לאחר הפסח דאין באכילת חמץ כרת אוכלין את החמץ, והרי זה כמומר אוכל נבלות שהוא בלאו גרידא. ומ"מ לאחר הפסח באופן דמשכח היתרא לא אכיל איסורא. אבל כל זה אם משכח היתרא, ואם לא ימצא פת של היתר אוכל איסורא, ומדקאמר התנא דבמקום שיש נכרי ומשכח פת של היתר לא אכיל איסור, ומחליף חמצו בשל נכרי, ומיירי שיש נכרי בשכונתו שיש לו פת. וראיתי אח"כ בספר תורת חיים כתב דלאו סייעתא מעלייתא היא דאיכא למימר דהנך רשעים לאו לאותו דבר נינהו דרגילין לעבור בבל יראה ובבל ימצא שאין מבערין חמץ בפסח מ"מ למיכל חמץ שעבר עליו הפסח לא ידעינן בהו דעברי, ואיסור אכילת חמץ חמירא להו ולא הוי מומר לאותו דבר עכת"ד, יעו"ש. אבל נראה שזהו כוונת רש"י שמפרש דאין מבערין חמץ מפני הפסידה, וע"כ הביאור בזה שחשודין לאכול חמץ שעבר עליו הפסח, דאל"כ מה מהני להו הא דחשו מפני הפסידה, כיון שע"כ יפסידו אם אין מוצאין להחליף לאחר הפסח. ומ"מ אם מוצאין להחליף עם נכרי מחליפין, ומזה מוכח דמומר אוכל נבלות ג"כ לא שביק היתרא ואכיל איסורא

והנה התוס' הקשו מה מהני חליפין לר' יהודה דסבר דגם חמץ של נכרי אסור בהנאה, ופירשו דבבצק איירי ומחלפי בבצק של נכרי שלשו אחר הפסח, ומותר מיד היינו כשיעור לישה יעו"ש. והקשה המהר"ם דלפי"ז למה לן טעמא מפני שמחליפין בלא טעם זה מותר ליקח בצק מהעוברי עבירה אחר ששהה שיעור לישה יעו"ש שדחק בזה טובא וכמו"ש המהדורא בתרא למהרש"א שדברי המהר"ם בזה אינם סלקי' כהוגן יעו"ש

אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר כוונת התוס', דודאי אין לומר דהעוברי עבירה מהדרין ללוש עיסה תיכף