נזר הקודש - חולין קיח

ונראה דרש"י לשיטתו ע"כ סבר דגם אם היתה המראה השחורה בכולה ג"כ כשר. והיינו דבאופן שכשר מקצת כשר גם בכולה, והכא מיירי דהשחרות היתה רק בעור העליון, והתחתון מגין גם על העליון אפילו בשכולו שחור, וכמו גבי ושט בשניהם אדומים או שניהם לבנים כשר, כן הכא. ואם בשביל הקושיא מהא דאמרינן כדיותא טריפה, יפרש רש"י דהתם מיירי ששלטה השחרות בשתי הקרומים

וע"כ הא דלא נחתו התוס' לפרש הא דכדיותא דמיירי ששלטה השחרות בשתי הקרומים, משום דהתוס' אזלי בשיטת הר"ח דמפרש לא שנא וטריפה, וא"כ באדום במקצת גם כן טריפה, וא"כ למ"ל לומר דטריפה בשביל דהוי כדיותא, הלא בלאו הכי טריפה מטעם שהיתה אדום מקודם, ובשביל זה ע"כ מפרשים הא כדיותא היינו רק בעור העליון דבשביל האדמימות אין להטריף בשביל עור העליון לחודיא. ולהכי נחתו לחלק בין כולה למקצתה כמו שנתבאר. ולפי"ז מוכח דלכו"ע מיירי הא דאוכמי אוכמי דהיינו שהיתה הלקותא רק בעור העליון לחודיא, דלשיטת רש"י כשרה אפילו בשכל העור העליון שחור אם רק לא שלטה בעור התחתון, ולשיטת התוס' אין להכשיר רק במקצתה ולא ברובו שהוא ככולו. אבל במקצת יש להכשיר לכו"ע, וזהו כשיטת הפר"ח שמפרש שזהו גם כן שיטת הרב ר' ישראל מברונא ז"ל, זהו מה שנראה לדינא בס"ד

גמ', אמר אמימר משמיה דרבא אין מקיפין, בבועי, ופירשו רש"י ותוס' בבועי שניקבה היכא דלא ממשמשי ידא דטבחא. והנה מוכח מזה דבמקום דממשמש ידא דטבחא כשר בלא הקפה, ולא מיחשב גם לתרתי לריעותא והיינו דמשמוש ידא דטבחא לא נחשב לריעותא כלל, ואעפ"י דפליגי לקמן אם ום דאי תלינן במשמוש ידא דטבחא, והכלל בזה דבכל מקום דאיכא מאן דמטריף אעפ"י שלית הלכתא כוותי' אבל עכ"פ מידי לקותא לא נפיק, והוי ריעותא ומצטרפת לתר"ל, וא"כ הכא בנקב בבועי דהבועה הוי עכ"פ ריעותא וא"כ בהצטרף גם כן הא דנקב במשמוש ידא דטבחא הוי תרתי לריעותא. אבל הכא מוכח דזה לא הוי משום תר"ל ג"כ. וע"כ יש לומר בזה שני טעמים, חדא דכיון דאיפסק בש"ס דתלינן, להכי לא נחשב כלל לריעותא. ועוד דרק באופן הריעותא מטעם איזה לקותא אז אנו אומרים דאעפ"י דלא הוי הלכתא להטריף אבל עכ"פ כיון שיש בזה לקותא, מצטרפת לתרתי לריעותא להטריף, אבל כשתלינן במשמוש ידא דטבחא זה מעיד דליתא בזה שום לקותא להכי לא מצטרפת גם לתרתי לריעותא כן מוכח מרש"י ותוס' הכא

והנה הא דאין מקיפין בבועי הוא בנקב כמבואר ברש"י ובתוס'. - ויש לעיין היאך הדין בניקב עור העליון לחודיא דיש להטריף מטעם תרתי לריעותא, והיינו הא דבועה דהוי ריעותא, וגם נגלד ע"כ הוי ריעותא מטעם הא דרב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה הוי טריפה, ואעפ"י דלא קיי"ל כן, אבל כיון דאיכא עכ"פ מאן דמטריף נחשב זה לקותא ומצטרפת לתרתי לריעותא. ויש לחקור אם בזה סומכין על הקפה בקליפת עור העליון לחודיא

והנה מדחזינן דרש"י ותוס' מפרשים בנקב ממש, ע"כ סברי דדוקא בדאיכא נקב לפנינו אין מקיפין. אבל בנגלד מעט יש לסמוך על הקפה, אבל יש לומר דגם בנגלד אין לסמוך על הקפה מטעם שפירש"י מטעם שהבועה משתנית כל שעה, ואם כן גם בנגלד אין לסמוך על הקפה, וצ"ע

והנה הרמ"א בסימן ל"ו ס"ב כתב אם נמצא בועה על מקום שנקלף עור החיצון טרפה כי הוי כקרום שעלה מחמת מכה יעו"ש. והנה לפי טעם זה לא שייך לסמוך אהקפה מטעם דהחששא לקרום מחמת מכה, אבל שאני התם דמשמע שברור שהנגלד נעשה מכבר, רק יש לדייק מדוע לא כתב הרמ"א דיש להטריף מטעם תרתי לריעותא כמו סירכא תלויה על הבועה. ויש להוכיח דע"כ נגלד עור העליון הוי ריעותי גדולה מהבועה, דהרי חזינן דשמואל מכשיר בבועה כדאיתא לקמן מ"ח בהא דהעלתה צמחים דמכשיר, יעו"ש. ובריאה שניקלף עור העליון חזינן שמואל דאמר קרמא עילאה, וא"כ פשיטא דלשמואל הוי נגלד ריעותא כסירכא תלויה, וא"כ יש להטריף מטעם תרתי לריעותא

ובעיקר דברי הרמ"א קשה מסוגיא דלעיל דאיתא פשיטא אי אינקב עילאה ולא אינקב תתאה תתאה מגין כדרבא דאמר רבא האי ריאה דאיגלד באהינא סומקא כשרה, ומדוע לא חיישינן דתתאה הוי קרום שעלה מחמת מכה. אבל יש לומר בזה, כמו שכתב בעל הלכות גדולות והוא דלא מפקא זיקא, ומדייק מזה הרא"ש דבעינן בדיקה יעו"ש. ולאחרי הבדיקה כשרואין שהקרום שלם, ולא נקרע מחמת הנפיחה שוב אין לחוש לקרום מחמת מכה, משא"כ גבי בועה שמעכבת הבדיקה, ואח"כ ראיתי בחוו"ד בליקוטיו על יו"ד שכתב גם כן דכוונת הרמ"א משום דהבועה מעכבת הבדיקה, ולפי מה שביארנו ע"כ מוכח כן מהסוגיא

והא דלא כתב הרמ"א משום תרתי לריעותא נראה דסבר דנגלד לא הוי ריעותא וזה טעמא בעי. - והנה לפי מה שכתבנו לעיל ואמרי לה קרמא תתאה, היינו שרב ושמואל ורב אסי אמרי קרמא תתאה, והיינו דשתי לשונות איכא בהא דאמרו רב ושמואל ורב אסי, נמצא דספיקא הוי אם אמרו רב ושמואל ורב דקרמא עילאה לחודיא טריפה, ולכן לענין להצטרף לתרתי לריעותא הא דנגלד לא מצרפינן מטעם דלא הוי ריעותא ברורה גם לחד מחכמי התלמוד, וא"כ הוי ספק תרתי לריעותא, ובספק לא אמרינן תרתי לריעותא. וזהו שיטת הרמ"א דנגלד לא מצרפינן לתר"ל

תוס' ד"ה אוכמי אוכמי, פירש בקונטרס טייש שיש בה מראות שחורות, והא דאמרינן בסמוך כדיותא טרפה, והקשה המהרש"א לפי מה שכתבו התוס' לעיל לפירוש שפירש לא שנא וטריפה דהא דאמרינן אדומה כשרה מדר"נ היינו כשמתלבנת על ידי נפיחה, א"כ לימא הכא גם כן דהא דאוכמי אוכמי כשרה היינו ג"כ כשמתלבגת על ידי נפיחה, והא דכדיותא טריפה מיירי שאינה מתלבנת על ידי נפיחה. ומתרץ דהא דכדיותא טריפה הוי בהא דאדומה כשרה, ביאור דבריו דהא דכדיותא טריפה לא מהני גם כשהיא מתלבנת על ידי נפיחה, וזהו כיון דע"כ זהו ההבדל בין אדומה לשחורה, דבאופן שאדומה כשרה בזה האופן עצמו שחורה טריפה, ואם אדומה כשרה כשמתלבנת ע"כ כדיותא טריפה גם כשהיא מתלבנת, ודברים נכונים הם

והנה לכאורה יש לומר דגבי אדומה כיון דכשרה מדר"ג לא הוי לקותא להכי מהני כשחוזרת ומתלבנת לאחר נפיחה, משא"כ שחורות שע"כ לקותא היא כשהיא כדיותא, לא מהני גם כשהיא מתלבנת לאחר נפיחה, ולהכי לא כתבו התוס' הכא לומר דהכא מיירי שמתלבנת לאחר נפיחה, וזהו מטעם דלא מצינו דכדיותא לפעמים כשרה כמו שמצינו גבי אדומה, ואתי שפיר דברי התוס' כפשוטו

אמנם תצא מזה דבאופן שהיא כדיותא לא מהני גם כשמתלבנת למראה המותר מפני שלקותא היא. - וקשה על המחבר בסימן ל"ח שכתב להלכה גם בשחור כדיו דאם חוזרת למראה המותר לאחר נפיחה שכשרה, ולא כתבו שיש מי שאוסר, והיא דעת התוס'. וע"כ צריך לומר דמפרשים דסברי התוס' דגם בהא דכדיותא אם מתלבנת כשנופחין גם כן כשרה, ולהכי לא מחלקין התוס' דהני אוכמי מיירי שמתלבנים לאחר נפיחה משום דבזה גם בכדיותא כשר. - ובזה מיושב קושיית המהרש"א הא דלא תירצו התוס' דהא דאוכמי אוכמי הכא מיירי כשמתלבנת על ידי נפיחה. אבל תקשה מה זה ההבדל בין אדומה דכשרה מדר"נ דהיינו כשמתלבנת ע"י נפיחה, לבין כדיותא דטריפה דהיינו כשאינה מתלבנת כיון דכשהיא מתלבנת ג"כ כשירה, ואם כן אין הבדל ביניהם

ובזה אתי שפיר לשיטת הרש"ל שכתב דבכדיותא וכדומה במראות הפסולות שהם לקותות בעינן שחוזרות למראה