נזר הקודש - חולין קיז

לבעל דין לחלוק ולומר שאין הטעם אלא מפני שהיא כנקובה יעו"ש. - ונראה שאעפ"י שגם אם אמרינן שהיא כנקובה ג"כ טריפה. אמנם הרמב"ם סבר שיבש תמיד היא כחסר, והוא כמו שכתב בפר"ג מא"מ ה"א וז"ל אבל עוף שיבש גפו וכו' אסור לגבי מזבח שאין מקריבין חסר כלל יעו"ש. הרי שסבר הרמב"ם שיבש הרי הוא חסר, ולהכי כתב גם כן הכא בריאה שיבשה שדינה כחסר. איברא דהתם לגבי מזבח שאין מקריבין מחוסר אבר, ורבתה תורה מהא דמן העוף למעט יבשה שגם זה בכלל כדאיתא בקדושין כ"ד ע"ב, דאין לומר שם דדין יבש כניקב, דבאופן זה לא הוי אלא בעל מום ואין מום פוסל בעוף, וע"כ כוונת התורה לעשותו כחסר. - אמנם הכא לענין טריפות אין נפק"מ דגם אם הוא נקב טריפה, ולמה להרמב"ם לומר שהוא מטעם חסר. אמנם כיון דסבר הרמב"ם שבאמת הוא חסר, וזהו מריבוי הכתוב, וגם איכא נפק"מ לדינא באופן דהוי סריך ודבוקה לדופן שהדופן סותמתה דאם מטעם נקובה הרי הוי סתימה מעליא מפני הדופן שסותם, אבל מטעם חסר לא מהני. ולחנם הרעישו על הרמב"ם, כיון שבאמת תמיד יבש הרי הוא חסר, וגם גבי אוזן בכור דהוי יבש מום ע"כ הוא מטעם חסר אבר והוא מהא דתנן בבכורות ל"ז ניקבה מלא כרשינא או שיבשה יעו"ש. מוכח דיבשה הוא מטעם חסר

וכן יש להוכיח שזהו גם שיטת הבה"ג הובא בהרא"ש סימן י"ג כתב בה"ג שאם יבש הכבד טריפה, משום דכל יבש כנטול דמי, ומוכח שהוא מטעם חסר, דנקיבה אינה פוסלת בכבד, ועוד שכתב בהדיא דכל יבש כנטול דמי, והיינו דגם בריאה יבש כנטול והיינו חסר

ויש לעיין לשיטת הג"א בשם בה"ג דגם באינה נפרכת בצפורן בריאה משימין אותה במים אי הדרא לקדמותה וכשרה לכשתחזור, אם גם בכבד כן הדין, היינו שיש לחוש גם בכבד אם נקרא זה יבש. ולברר הדבר על ידי מים ליתא בכבד כמובן וממילא טריפה. או דלמא דשאני כבד דלא הוי כנטול רק כשנפרך בצפורן ממש, וראיתי בדברי חמודות שהעיר כעין זה ולא ביאר כל צרכו

אמנם לפי מה שכתבנו לעיל סברת הבה"ג מפני שסבר דאף על פי שסבר הש"ס דהכא בריאה לא סגי להיות יבש טריפה כל זמן שלא נפרך בצפורן משום דכיון דבפנים הוא הדרא בריא, דכל זה הוא רק להיות ודאי טריפה, אבל מידי ספק לא נפיק גם באופן יבש שלא נפרך בצפורן. וכיון דחזינן דרבנן דר' יוסי בן המשולם גבי בכור דגם בשלא נפרך בצפורן דין יבש יש לו, והיינו גם כן שדין חסר הוא וכניטל דמיא, א"כ גבי כבד גם כן מידי ספק טריפות לא נפיק

אמנם קשה לשיטת הבה"ג והרמב"ם דיבש הרי הוא חסר לפי"ז קשה בהא דאיתא לקמן מ"ז ע"ב דפריך הש"ס בהא דתנן הריאה שניקבה או שחסרה, מאי חסרה אילימא מבחוץ היינו ניקבה, ומשני דלר' שמעון איצטריך דמודה בחסרה יעו"ש. וקשה מדוע לא משני דחסרה דמתניתין גבי ריאה, היינו יבשה שדין חסר עליה, וכמו שהוכיחו התוס' מזה להכשיר קמט וסדק מדלא משני הש"ס דזהו חסרה, יעו"ש. ולפי"ז לכאורה יש להוכיח דיבשה הוא מטעם נקיבה ולא מטעם חסר

ונראה דע"כ הא דכתב הרמב"ם גבי ריאה דיבש הרי הוא חסר לא הוי הכוונה חסר גרידא, דע"כ כיון שנעשה חסר אח"כ, ולא הוי מתולדה, א"כ הרי כיון שחסר מן הריאה ע"כ יש כאן נקב בריאה גם כן. וע"כ כוונת הרמב"ם דיש בזה חסר שהוא נוסף על נקיבה, ויש בזה שתים משום נקב ממילא כיון שנתחסר אח"כ. ונפק"מ דגם במקום שלא נטרף משום נקב הרי היא טריפה מטעם חסר, ונפק"מ לדינא כמו שכתבנו לעיל. עוד תצא נפק"מ לענין כבד שאן נקב פוסל, אבל משום חסר שהוא הוי כניטל טריפה, ואפשר הא דלא קאמר הש"ס דחסרה דמתניתין היינו יבשה כיון דיש בזה גם משום נקב, וא"כ היינו נקיבה וצ"ע

גמ', ואמר רבא האי ריאה דקיימא גילדי גילדי אוכמי אוכמי כשרה. - והנה רש"י מפרש אוכמי אוכמי דהיינו מראות שחורות, וכתבו התוס' והא דאמרינן כדיותא טריפה, יש לפרש כשרובה כך, ומעשה בא לפני ר"ת והכשיר מפני דהדרא בריא. והתוס' הקשו בזה דכיון דהאי שחור אדום הוא אלא שלקה מה לי הרבה מה לי מעט, והיינו דכל לקותא חשבינן כאילו ניקבה., עי' בהרא"ש שהסכים להמטריפין. ולכאורה פלא גדול על המכשירין

ונראה דמיירי הכא דהמראה השחורה היתה רק בעור העליון, והתחתון היה שלם ובריא. -וראיה לזה דאם לא כן אלא היתה המראה בשתי הקרומים, א"כ לשיטת הר"ח הובא בתוס' ד"ה לא שנא שפירש לא שנא וטרפה והיינו דגם בהאדימה מקצתה טריפה, וא"כ האי שחור אדום הוא אלא שלקה הלא יש להטריף מטעם שהיה אדום מעיקרא, וטריפה מפני האדמימות, וטריפה אינה חוזרת להיתר, ואטו מפני שלקה הוי למעליותא. אבל ע"כ מיירי דשאני גבי אדמימות ששלטה המראה בשתי הקרומים, והכא מיירי שרק בקרום העליון היתה המראה שחורה ולא שלטה השחרורית בהקרום התחתון, בזה סברי רש"י ור"ת דהקרום התחתון מגין על הלקותא והדרא בריא גם הקרום העליון

ובזה יש לחלק בין כולה למקצתה כמו שמצינו כן גבי ושט בששניהם אדומים או שניהם לבנים דהמטריפים סברי דהלקותא בכולה תקלקל גם השני, ולא דמי לנקב בעור אחד, וכן פוסק המחבר בסימן ל"ג וכמו שכתבנו לעיל מזה. והכא גם כן גבי שחור בעור העליון סברי שע"כ מפני שלימותו התחתון שמגין על הריאה והדרא בריא גם העליון, והמטריפין סברי דכיון שנשתנה מאדום לשחור הרי זה לקותא גדולה שע"כ תקלקל גם להעור התחתון, וגם במקצתה טריפה

והנה הט"ז בסימן ל"ח מביא בשם מצא כתוב קבלה על מראה שחור שאינה לקותא אלא עד שיכנס תוך ב' הקרומים, ונכנס בבשר. ואומר אני ישראל מברונא שאין לסמוך על הדבר שאינו לא בגמ' ולא בפוסקים, ומפרש הט"ז דמכוון להטריף אף כשאין המראה שולטת אלא בקרום העליון לחודיא יעו"ש. והפר"ח חולק עליו ומפרש דכוונת ר' ישראל מברונא לחלוק רק על מה שכתוב דבעינן שתכנס המראה בהבשר, אבל סבר דזה בעינן שתהיה השחרות שולטת בשני הקרומים, יעו"ש. ולפי מה שכתבנו מוכח דפליגי בזה הר"ת והתוס' משום דכיון דע"כ מיירי הכא דהשחרות לא שלטה רק בקרום העליון לחודיא ובזה סברי רש"י והר"ת להכשיר, והתוס' והרא"ש סברי להטריף. ושיטת הראב"ד הובא בהרא"ש שהוא גם כן מהמכשירין, וא"כ הוי ספיקא דדינא

איברא ברא דכל עיקר ההוכחה דהכא מיירי שהשחרות לא היתה רק בעור העליון הוא לפירוש הר"ח דמפרש לא שנא וטריפה גבי הא דהאדימה, משא"כ לרש"י שמפרש לא שנא וכשרה, נמצא דבשביל אדמומית אין להטריף, וא"כ יש לפרש הא דאוכמי אוכמי גם בששתי העורות שחורות, משום דבשביל הא דהיתה אדומה מעיקרא אינה נטרפת, וכל עיקר הריעותא הכא מפני שלקתה ונעשית שחור. ולשיטת רש"י שפיר תקשה מה הבדל בין כולה למקצתה, וכמו שמסיק הש"ס לעיל גבי האדומה דאין לחלק בין כולה למקצתה וזהו שהקשה הרא"ש

וגם אם נפרש לרש"י דמיירי הכא דרק העור העליון שחור לא יספיק, משום דשיטת רש"י גבי ושט מאי חליף טריפה היינו בחליפות שני הקרומים כדאיתא לעיל בהג"א, ומשמע דאם שניהם אדומים או שניהם לבנים כשר, והיינו דהשני מגין אף כשכולו לקוי וא"כ אם מיירי הכא כשעור העליון לחודיא שחור דאז התחתון מגין גם בכולו וא"כ תקשה הא דאמרינן כדיותא טריפה דאין לתרץ דמיירי שכל העור העליון שחור משום דלשיטת רש"י גם בכולו מגין השני, כמו שמגין על מקצת.