נזר הקודש - חולין קטז

ונראה דהנה מבואר דפליגי תנאי ואמוראי אם בעינן כזית וגירסת הספרים בברייתא דסגי בשיור כל דהו, נמצא דהוי ספיקא דדינא, ואעפ"י שמוכרע דבעינן כזית, אמנם בדאיכא ספק בהכזית הנשאר אם סגי גם במרודה או מתלקט, או דבעינן כזית שלם לגמרי. ולכאורה יש להכשיר מטעם צירוף הני תנאי ואמוראי דסברי דסגי בשיור מועט, וא"כ כל הני בעיות לא גרע משיור פורתא, והרי זה ספ"ס גמור דלמא סגי בפורתא, ואפילו אם בעינן כזית אפשר שבאופן זה סגי. - הנה בזה כתב הרמב"ם ויראה לי שהיא אסורה ביאור דבריו שסבר הרמב"ם בסברא דהשיור פורתא בלא חסרון דמרודד ומתלקט עדיף, וא"כ גם להני תנאי ואמוראי דמכשרי בפורתא, סבר הרמב"ם דשיור פורתא עדיף טפי מכזית שלם במרודד ומתלקט, וא"כ הני בעיות שייך גם להני דמכשרי בשיור פורתא בכבד, והנה זה תלוי בסברא מטעם דאיכא למימר להיפוך דלהני דסברי דסגי בכל שהוא הוי הני בעיות להכשר, מפני דלא גרע משיור פורתא, אבל הרמב"ם הכריע בסברא דשיור פורתא עדיף מהני ריעותית, ואזלא הני בעיות גם להני דמכשרי בשיור פורתא וא"כ הוי עתה ספיקא דאורייתא ולחומרא, וזהו שאמר ויראה לי שאסורה, והיינו מפני הסברא וכמוש"נ

גמ', הריאה שניקבה, רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עילאה, ואמרי לה קרמא תתאה. - ביאור הדברים דהני דאמרי קדמא עילאה משום דסברי דהקרום התחתון עתיד להיות ניקב אם העליון ניקב. ולפי"ז יש להבין הא דקאמר הש"ס לקמן פשיטא אי אינקב עילאה ולא אינקב תתאה, תתאה מגין כדרבא וכו'. הלא מה שייך לומר פשיטא מכח מימרא דרבא במקום שרב ושמואל ורב אסי לא סברי כן. והיה נראה לומר דהא דאמרי קרמא תתאה בלשון ואמרי לה, היינו דהני אמרי לה היינו דאית דאמרי דשמואל ורב ורב אסי אמרו קרמא תתאה. והיינו דאיכא תרי לישני היאך אמרו רב ושמואל ורב אסי, ועל זה קאמר הש"ס פשיטא היינו דרבא מכריע דרב ושמואל ורב אסי אמרו קרמא תתאה

עוד יש לומד דכוונת הש"ס לומר פשיטא דכו"ע סברי דתתאה מגין וכדרבא והני דאמרי קרמא עילאה הכוונה להצריך בדיקה. ואפשר שמזה למד בעל הלכות גדולות שכתב והוא דלא מפקא זיקא ולמד הרא"ש מזה דבעי בדיקה, והיינו שמפרש דזהו כוונת הש"ס דקאמר פשיטא דתתאה מגין. והני דסברי קרמא עילאה הכוונה דאם חזינן נקב בעילאה יש בזה חיוב בדיקה, והיינו דלא תאמר דניקב בקרמא עילאה לא הוי ריעותא, אלא שגם נקב בקרמא עילאה נקרא נקב, והוי ריעותא להצריך בדיקה

שם, אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן וסימניך כיתונא דמנחא ביה ריאה. - ויש לעיין מדוע נתן סימן לקרום התחתון, והלא הכל יודעין אשר יש לריאה קרום עליון וקרום תחתון. ונראה דבא רב נחמן להוכיח כי עיקר הטריפות תליא בהתחתון, והיינו דלא נטרפת בנקב בקרום העליון לחודיא, והוא מדתנן הריאה שניקבה, ומדוע לא תנא ניקב הקרום כמו דתנן גבי מוח ניקב קרום של מוח, וגבי ריאה תנא ניקבה הריאה, לזה בא רב נחמן להוכיח דע"כ כוונת התנא דהנקב איתא גם בקרום התחתון. שהקרום הזה הוא כמלבוש על הריאה וכשניקב קרום זה נשארה הריאה נקובה, משא"כ הקרום העליון כשניקב הרי עדיין הריאה בלבושה, ואם סגי בנקיבה דקרום העליון, לא היה להתנא למיתני הריאה שניקבה היה להתנא למיתני ניקב הקרום ומדשנה התנא ריאה שניקבה דמשמעו דכל הריאה מתחזיא כולה נקובה. וזהו רק בשניקבו שני הקרומים, וזהו הביאור כיתונא דורדא דהיינו שנשארה ערומה בלא לבוש, והיא כולה נקובה

ע"ב, גופא אמר רבא האי ריאה דאיגליד כאהינא סומקא כשרה. - הנה בזה דנקט כאהינא סומקא משמע אפילו בשנגלד כולה, וכן כתב הרמב"ם בפר"ז משחיטה, ובשו"ע סימן ל"ו. - ובזה הקשה התו"ח על המ"ד הובא בהעיטור והרא"ש הביאו גבי ושט שיש לו שני עורות דאם שניהם אדומים או שניהם לבנים דטריפה, דלא דמי לנקב קטן דחבריה מגין עליה, אבל כאן שכולו לקוי אין מתקיים על ידי השני, דהלא חזינן גבי ריאה באיגליד כולה ג"כ כשר, ומ"ש גבי ושט עכת"ד יעו"ש. ונראה דשאני נגלד כולה, שהעור הלקוי נפרד מהעור המתקיים, אבל גבי ושט דשניהם לבנים או שניהם אדומים דאחד לקוי והלקותא שולטת גם על הבריא, ולבסוף תשלוט הלקותא גם בהשני כיון שדבוקים זה בזה, ולא דמי לניקב במקום אחד שאין החולי מרובה כל כך, משא"כ בנגלד כולה והקרמא תתאה עומדת בחזקת בריאות, וע"כ דזהו טעמו של המחבר בשו"ע סימן ל"ג דמטריף בשניהם לבנים או שניהם אדומים. והביאור בזה דלא הוי לקותא כלל, וכיון דלא הוי לקותא אין הבדל בין כולה למקצתה, ואדרבה מזה ראיה לשיטת המטריפין

גמ', ואמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשרה כולה טריפה, ופריך אמר לו רבינא לרבא מקצתה מ"ט דהדרא בריא, כולה נמי הדרא בריא. - ויש לעיין לשיטת המ"ד גבי ושט בשניהם לבנים או שניהם אדומים כתב דשאני בין נקב קטן לכולה לקתה דאעפ"י שלקתה מקצתה העור השני מגין. אבל שכולה בלקוי טריפה כמו שכתבנו לעיל, א"כ ה"נ יש לומר דשאני בין מקצתה לכולה. ולכאורה מזה ראיה לשיטת המכשירים בשניהם אדומים או שניהם לבנים. אמנם יש לומר דזהו כוונת הש"ס דאמר מי לא תניא ושאר שקצים ורמשים עד שיצא מהן דם בשניהם לבנים או אדומים, והיינו דמצד הסברא שפיר יש לחלק בין כולה למקצתה. ולהכי מביא מי לא תניא דהביאור שאין זה לקותא כלל. - ובזה אתי שפיר פסקי המחבר שפסק בסימן ל"ג בשניהם לבנים או שניהם אדומים דטריפה, וע"כ דסבר דיש הבדל בין כולה למקצתה, ואילו הכא פסק בסימן ל"ח ס"ד במראה אדומה בריאה דאפילו בכולה אדומה מכשיר, וע"כ הטעם בזה משום דמדמה לשאר שרצים וכשיטת הראשונים דסברי לא שנא וכשרה. והיינו משום דסברי דאין זה לקותא כלל

גמ', ואמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה. - מכאן יש להוכיח בצמקה במקצת כשרה מטעם דקודם הייבוש היתה צמקה, ופריך וכמה, היינו כמה יהיה היובש, ומסיק כדי שתפרך בצפורן, אבל אם לא נפרך בצפורן כשרה, וכן כתב הרא"ש. והנה בהג"א הובא בהרא"ש אות י"ג כתב בשם הלכות גדולות אונא דריאה שיבשה קצת ואין נפרכת בצפורן מניחין אותה במים וממשמש בה אי הדרא בריא כשרה וכו' ומסיים וכשרה כשתחזור יעו"ש. וקשה הלא מהסוגיא מוכח דאם לא נפרך בצפורן כשרה, ולא בעינן שתחזור לקדמותה. ונזכרתי שהט"ז ביו"ד סימן ל"ו כתב להקשות כן בשם הב"י ומביא ליישב בשם הרש"ל יעו"ש. בזה שמדייק הבה"ג אונא דריאה, ושאני גבי אונא דמקצת בריאה שלימה

ונראה דסבר הבה"ג דהא דקאמר הש"ס הכא דדינא דרבא אתיא אפילו לרבנן דר' יוסי בן המשולם משום דריאה דלא שליט בה אוירא הדרא בריא להכי בעינן שיעור יבישות שתפרוך בצפורן, זהו לענין שתהיה טריפה ודאית, אבל מידי ספק טריפה לא יצאת גם באופן שלא תפרוך בצפורן, והיינו דכיון דגבי מומי בכור סברי רבנן שאם תנקב ואינה מוציאה טפת דם הוי יבישות בהאבר, והוי התם מום ודאי, זה מהני הכא בטריפות שתהיה לכל הפחות ספק טריפה, וצריכה בדיקה

ובזה אפשר ליישב גם שיטת הב"ח בצמקה במקצת אשר כתבנו לעיל דמוכח מהסוגיא דצמקה במקצת לא הוי טריפה, משום דקודם הייבוש הוית צמקה, אבל נראה דזהו לענין להיות ודאי טריפה, אבל מידי ספק לא נפקא, ומצריך בדיקה

כתב הרמב"ם בפר"ח משחיטה ה"ז וז"ל, לפיכך אם נמצא ממנה מקום יבש עד שתפרך בצפורן הרי זה כחסר וטרפה, ואפילו היה כל שהוא עכ"ל. וכתב מרן ויש מקום