נזר הקודש - חולין קטו

וע"כ דגריס הכא אינקב תתאה בלא עד, וכן פסק בפר"ו משחיטה ה"ג. והיינו דסבר דכיון דהקרום העליון סמוך להעצם והוא נפרד מהקרום התחתון הדבוק להמוח, להכי התחתון הוא העיקר ולא דמי לקרומי הריאה שהקרומין דבוקים זה בזה, משא"כ הכא בקרום של מוח דנפרדין הן זה מזה וקרום העליון דבוק בהעצם כמו שכתב הרמב"ם בפיה"מ. אמנם שיטת הראב"ן הובא בהרא"ש דלא נעשה טרפה עד דאינקיבו שניהם, משמע דסבר דאף בשאינקב התחתון העליון מגין על המוח. ולעיל הראיתי ליישב שיטתו

גמ', אמר ר' שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא מוח כל מה שבקדרה נידון כמוח ופירש"י בנקב משהו. וע"כ הביאור דהנקב משהו נעשה בעור טרפה, ולכאורה מאי קמ"ל הלא תנן ניקב קרום של מוח טריפה. ונראה דבא ללמדנו דגם המוח שכנגד הפולין נידון כמוח, ונקיבתו במשהו, ואינו נידון כהחוט של השדרה ברובו. ורבינו גרשום מפרש שיש בקדרה מקום שעיקר המוח מונח בו, וגם יש מוח בחורין כולן נידונין כמוח ואם ניקב הקרום של המוח שבחורין ג"כ טריפה

עוד נראה דריב"ל בא לאשמעינן סיפא שאמר התחיל לימשך נידון כחוט השדרה, ופירוש דבריו מוח וכל מה שבקדרה נידון כמוח, אבל לא מה שחוץ לקדרה. ומשמע שכן מפרש הרמב"ם מדלא הביא ראשית דברי ריב"ל רק הביא שם בפר"ו משחיטה ה"ג וכתב ומשהתחיל להמשך יעו"ש. ומדוע לא הביא דברי ריב"ל דכל מה שבקדרה נידון כמוח, מוכח דסבר דעיקר דברי ריב"ל לאשמעינן הא דמשהתחיל להמשך נידון כחוט השדרה

ע"ב ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי רבי יעקב אומר אפילו ניקב. - לכאורה מדוע סבר ר' יעקב דגם ניקב טריפה, והלא סתם משנה תנן נפסק החוט, ומשמעות נפסק היינו רובו, וע"כ דסבר סתם משנה דניקב חוט השדרה כשר, מדלא תני ניקב. ומה ראה רבי יעקב לפלוגי על סתם משנה. וגם רבי שהורה כר' יעקב מדוע שביק סתם משנה, וגם רבים פליגי עליה דר' יעקב והורה כיחיד. והנה רש"י מפרש שהורה להחמיר תמוה מה ראה להחמיר בחנם, ומשמע שהורה לאחרים, הרי מפסיד ממון על דינא דיחיד

ונראה דזה לכו"ע דבנפסק הוי ודאי טריפה דהיינו שנפסק רובו. אמנם רבי יעקב סבר דגם בניקב הוי ספק טריפה, והיינו שיש לחוש דעל ידי הנקב שבחוט עתיד המוח מן הראש לצאת, ומטעם זה הורה רבי כר' יעקב. והחמיר מטעם ספק טריפה

גמ', אמר רב הונא אין הלכה כר' יעקב. והיינו שגם ספק לא הוי. וכן ע"כ מוכח מריב"ל משום בר קפרא מהא דאמר התחיל לימשך נידון כחוט השדרה והיינו ברובו, וגם בריש פירקין חשיב לפסקי תרי, והיינו לגרגרת וחוט השדרה, והכי קיימא לן לדינא

גמ', נתמזמז מוחא דדין, בתוס' תימא לריב"ם דמייתי ראיה ממוח דראש דשיעורו בנקב משהו למוח דחוט' השדרה דשיעורו ברובו. - והנה לשיטת רש"י וראב"ן דסברי דבעינן בהקרום של מוח דאינקב תרווייהו אתי שפיר, והיינו דאעפ"י דקרום של מוח הוא במשהו, אבל כיון דבעינן שני הקרומים, ואם אמרינן דהנתמזמז מוחא פעל להיות הקרום של המוח ניקב היינו שני הקרומים, א"כ קרוב הדבר לומר דהחוט של השדרה שסגי בקרום אחד כיון שאין לו אלא קרום אחד יש לנו לומר דנסדק רובא, דמסתברא שקשה לנקוב שני קרומים מלהיות נעשה קרום אחד נפסק ברובו, ומזה ראיה לשיטת רש"י וראב"ן דבעינן בקרום של מוח שני קרומים להיות ניקבו שניהם, ואתי שפיר סוגיא זו

דף מ"ו, ניטלה הכבד, הא נשתייר הימנה כלום כשרה אע"ג דלא הוי כזית וכו' כי הא דר' חייא זריק לה ור' שמעון בר רבי מטביל לה יעו"ש. ונראה דפליגי בטריפות הכבד אם הוא מחמת עצמו, או שהוא בשביל קיום המרה, והנה דעת הרשב"א בתוה"ב דף כ"ט דעיקר טריפות הכבד הוא בשביל המרה, והיינו שאם חסר הכבד הרי זה כחסר המרה יעו"ש. והנה לפי"ז לא בעינן בכבד שיעור כזית אלא גם בנשתייר כל שהוא יש לה להמרה אחיזה בהאי כל שהוא מהכבד עם הגידין אשר שם. וזהו סברת ר"ש בר רבי. ור' חייא סבר דטריפות של הכבד הוא מחמת עצמו, להכי בעינן שיעור כזית. והנה שיטת התוס' ריש פירקין דע"כ טריפות הכבד הוא מחמת עצמו, וזהו שכתבו דאפילו נשארה המרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות טריפה יעו"ש. וע"כ הכוונה אפילו בנשתייר מהכבד שיעור זה שהמרה אחוזה דהיינו שיש מעט מן הכבד עם הסמפונות ומכל זה לא מהני

והנה הרשב"א לשיטתו שמראה פנים להגירסא דבנשתייר כל שהוא מן הכבד כשרה, כמבואר בתוה"ב דף כ"ו ע"ב. ומטעם זה פסק דטריפות הכבד הוא רק בשביל קיום המרה. אבל יש לעיין דהרשב"א פוסק שם דלהלכה בעינן כזית, ומשמע לפי"ז דטריפות הכבד הוא מחמת עצמו, ומכל מקום סבר דהטריפות הכבד הוא בשביל המרה. לפי"ז משמע דסבר הרשב"א דלא תלי זה בזה. ולפי"ז יש להבין באיזה סברא פליגי ר' חייא ור"ש בר רבי. וע"כ צריך לומר דר"ש בר רבי סמיך על סתם משנה דריש פירקין דאם נשתייר כשרה וגם הברייתא לפי הגירסא דנשתייר מעט אפילו באין בו כזית כשרה, ור' חייא סמיך אסתם משנה דאלו כשרת שהוא סתמא בתרא

ונראה עוד בזה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ח משחיטה הכ"ד וז"ל, כל אבר שנאמר בו שאם היה חסר טריפה כך אם היה ניטל טריפה, אבל אבר שנאמר בו אם ניטל טריפה אינה נאסרת אלא אם נחתך אותו אבר, אבל אם נבראת אותו אבר חסירה הרי זו מותרת, שאם לא תאמר כן נמצאת החסירה והנטילה אחת עכ"ל יעו"ש. ולפי"ז בכבד שהדין בו בדין נטילה אם נבראת חסר הכבד כשר, ומזה מוכח דטריפות הכבד הוא מחמת עצמו ולא מטעם המרה והיינו דבנבראת חסר הכבד כשרה, והיינו דיש קיום המרה בלא הכבד, והרשב"א בתוה"ב חולק בזה וסבר דאם חסר הכבד מתולדה טריפה, והיינו מפני דאזיל לשיטתו דסבר דקיום המרה הוא מפני הכבד, וכשחסר הכבד הרי"ז כחסרה המרה ג"כ. ולכאורה מסתברא כהרמב"ם מהא דחזינן דלא בעינן כל הכבד בקיום, אלא סגי גם בכזית, וזהו גם מטעם דבנברא חסר כשרה ורק פליגי אם בעינן כזית או דסגי בכל שהוא, וכמו גבי כוליא כיון דאם נבראת חסר כוליא כשרה, להכי גם אם הקטינה עד כפול כשרה היינו עד ולא עד בכלל, וזהו ג"כ בכבד כיון שנבראת חסר כשרה, להכי סגי בכזית, ולאידך סגי בשיור כל דהוא. ולשיטת הרשב"א דסבר דבנברא חסר מתולדה טרפה, יש לעיין מדוע כשר בחסר ונשתייר כזית, וע"כ צ"ל דגם בנברא בשיעור כזית כשר, וזהו שיעורו של כבד, אבל בנברא בפחות מכזית טריפה מטעם דזהו נקרא חסר מתולדה וטרפה לשיטת הרשב"א, אבל לשיטת הרמב"ם אם נבראת הכבד בפחות מכזית כשר דלא גרע מלא נברא כלל, ורק בנברא גדול וניטל ממנו ונשתייר בעינן כזית

ויש לומר דבזה פליגי ר' חייא ור"ש בר רבי דר"ש בר רבי סבר כשיטת הרמב"ם דבנברא חסר כבד כשר, וממילא כשנברא הכבד כשיעור קטן בפחות מכזית גם כן כשר דלא גרע מלא נברא כלל, ולהכי מכשיר גם בניטל ונשתייר משהו. ור"ח סבר דזה גרע מלא נברא כלל, או שנברא כשיעור קטן, כיון דמחמת סיבה ניטל ממנו הרבה, להכי בעינן שיעור כבד שהוא בכזית

גמ', בעי ר' ירמיה מתלקט מהו ברצועה מהו בעי רב אשי כזית מרודה מהו וכו' תיקו. - והנה הרמב"ם בפר"ח משחיטה הכ"ב כתב להני בעיות הרי זה ספק, ויראה לי שהיא אסורה יעו"ש. והב"י הקשה למה הוצרך לומר שהיא אסורה אטו עד השתא לא ידענא דספיקא דאורייתא לחומרא, ועוד למה תלה הדבר ביראה לי הלא אין חולק בדבר דספיקא דאורייתא לחומרא יעו"ש.