נזר הקודש - חולין קיג

וליתא, דהתם קאמרינן משום דלאו מקום שחיטה הוא כלומר ובעינן כי נפקא חיותא דליהוי רוב במקום שחיטה נחתך עכ"ל יעו"ש. ביאור דבריו, דע"כ בושט דינו כמו בקנה, וכמו שבהגרים שליש בקנה לא מהני אח"כ השחיטה דהשני שליש מטעם דנפקא חיותא ברוב הנחתך שלא במקום שחיטה, הנה כן הדין בהגרים שליש בושט לא מהני אח"כ השני שליש במקום שחיטה מטעם דלא נפקא חיותא דרובא במקום שחיטה, וא"כ ע"כ דין הושט כדין הקנה, זהו הביאור בדברי הרמב"ן

אבל נראה ליישב לפי שיטת הרא"ש שכתבנו לעיל דגם במיעוט דהושט הנשאר טרם גמר שחיטת הקנה פוסל מטעם דהרי ניקב הושט בהגרמה ששחט בהתורבץ מטעם דנקב פוסל בו. ולפי"ז יש לומר דהסוגיא בהתורא דמר עוקבא מיירי שהיתה הגרמה בתורבץ באופן ששחט רובא דהושט וטרם גמר שחיטת הקנה הגרים בהתורבץ וא"כ ע"כ נפיק חיותא ברוב הנחתך במקום שחיטה, וא"כ עדיף מהא דהגרים שליש ראשון ואח"כ שחט שני שליש דהתם לא נפקא חיותא ברוב הנחתך במקום שחיטה, משא"כ הכא הלא נפקא חיותא ברוב הנחתך במקום שחיטה, ולהכי פריך הש"ס שם שפיר אי לשמואל הא אמר ברובו, ומיושב קושיות הרמב"ן על שיטה זו וכמוש"נ

ע"ב ההיא פסוקת הגרגרת דאתאי לקמיה דרב וכו' וזבן מיניה בתליסר איסתרי פשיטי בישרא, ופריך וכיון דאורי בה חכם היכי אכל מינה. משמע דגם אם הוא עצמו החכם המתיר גם כן שייך בזה דלא לאכול כמו הכא דרבה בר בר חנה הוא עצמו המכשיר. וקשה מהא דאמר רב חסדא לקמן איזהו ת"ח זה הרואה טריפה לעצמו, ופירש"י שמחמיר לעצמו ואיתא עוד שם דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרא ושנה ושמש ת"ח, ורואה טרפה לעצמו עליו הכתוב אומר יגיע כפיך וגו'. ופירש הר"ן הרואה טריפה לעצמו כלומר שהגיע לכלל כך שיודע לפרש אי זו כשרה ואי זו טריפה ואינו צריך להוראת אחרים על זה נאמר יגיע כפיך כי תאכל וכו' יעו"ש בר"ן שמביא שכן פירשו אחרים. - והנה לפי"ז קשה מאי פריך היכי אכל רבה בר בר חנה מבהמה שהורה בה חכם, והלא אדרבה כיון שיודע בודאי שזה כשר, ומפני שהוא עצמו יודע להכריע אדרבה הרי הוא לשבח, וע"כ הא דאין לת"ח לאכול מבהמה שהורה בה חכם, זהו באופן שסומך על חכם אחר. ואפשר דפשיטא להש"ס דעיקר הדבר מפני שסמך על דברי רב כהנא ורב אסי שאמרו כן משמיה דרב, ולא שייך כן לומר יגיע כפיך כי תאכל, דזה שייך אם הוא עצמו מברר הלכה

ובזה מפרש המארנ"ח בספר הנותן אמרי שפר בדף ק"ב עמוד ג' מאמר חז"ל ברכות ח' גדול הנהנה מיגיעו כפו יותר מיראת שמים, והיינו שנהנה מיגיע כפו אשר מבאר הלכה על בוריה, יותר מיראת שמים אשר נזהר באיסורן מן הספק יעו"ש. וזהו כפי פירושו של הר"ן שמפרש הרואה טריפה לעצמו, היינו שרואה הדין על פי בירור ההלכה לאמיתה של תורה

והנה מדחזינן דפריך הש"ס והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר וכו'. משמע מזה דגם לעצמו אסור, אעפ"י שקים ליה שמותר וע"כ הטעם משום דנעשה כחתיכה דאיסורא לגבי כו"ע. ומטעם זה הוי דוקא בעובדא זו ממש, אבל בעובדא אחרת אע"ג דדמיא לעובדא זו רשאי להתיר, מטעם דלא הוי חתיכה דאיסורא כיון שהיא עובדא אחריתי וליתא גבה חתיכה דאיסורא, וכן כתב הרדב"ז בח"ג סימן תס"ו יעו"ש. והנה כמובן שכל זה כשבא השני ומראה שטעה בשיקול הדעת, מה שאין כן אם טעה בדבר משנה דליתא בזה להתיר, וכן כתבו הראשונים

ומשמע דלאסור מה שהתיר חכם מקודם שפיר יכול לאסור מטעם דכל אדם יכול לאסור גם דבר המותר. ולפי"ז כשהתיר חכם בראשונה ובא חכם אחר ואסר, אם יש לנהוג איסור מטעם האוסר, או"ד דאין אומרים איסור בלמפרע כיון שהותר מקודם, אבל בזה תנוח השאלה אל מי שומעין

תוס' ד"ה היכי עביד וכו' וא"ת דלקמן מ"ט גבי ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא דכבדא הונא מר בריה דרב טריף רב אדא בר מניומי מכשיר, וכוונתם כיון דהונא מטריף מקודם היאך בא רב אדא להכשיר, לכאורה תמוה דהלא זה ודאי פשיטא דכל עיקר הא דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר זהו באופן שיצא ההוראה בלא חולק בשעה זו, משא"כ באופן שיש חכם החולק עליו בשעה זו, ואינו מניח האיסור לחול לא שייך בזה חכם שאסר. משום דאם לא כן היאך מצינו בכל הש"ס שזה אוסר וזה מתיר, ולא אמרינן דאין אחרי האוסר כלום, ולפי"ז כשבאה השאלה בביהמ"ד במחט דאשתכח בסמפונא דכבדא וחכם אחד אסר שפיר יכול חכם השני להתיר עפ"י שיקול דעתו, ואין בזה משום חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר, וא"כ תמוה קושיות התוס', וצ"ע

ואפשר דמדאמר וטריף ולא אמר ואסר משמע שנתפשטה ההוראה שזו טרפה אמנם בסוף מסקו התוס' וההוא עובדא דלקמן דמחט שנמצאת בסמפונא דכבדא שמא בין שניהם נשאלה השאלה בביהמ"ד לשניהם

והנה לפירושו של הר"ן בשם אחרים דשבח הוא לת"ח שהורה היתר לעצמו, לכאורה היאך יפרשו הא דאמר רב חסדא איזהו ת"ח הרואה טריפה לעצמו, והכוונה לענין להחזיר לו אבידה בטב"ע כמו"ש התוס', והיינו מדחזינן שאינו להוט אחרי הממון, וזה שייך לפירוש רש"י והתוס' שמחמיר לעצמו, אבל לפי פירושם ליכא הוכחה. ואפשר דאם הוא גדול בתורה באופן שההלכה ברורה לו בטוחים אנחנו שלא יחמוד דבר שאינו שלו

והנה ע"כ יפרשו הני מפרשים בהא דאמר יחזקאל ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם, ג"כ הכוונה שהורה לעצמו ולא מפי חכם אחר

והנה בשלטי הגבורים לע"ז פר"א מביא שני שיטות בזה דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר דדעת הראב"ד והרשב"א שהוא מטעם חתיכה דאיסורא. וי"א שהוא משום כבודו של ראשון. ונפק"מ לדינא אם הראשון מסכים לדברי השני, דלטעם חד"א לא מהני, ואם משום כבודו של ראשון אם הוא מסכים להשני מותר. עוד נפק"מ לדינא אם יכול לאסור מה שהתיר הראשון דאם הוא מפני כבודו אינו רשאי לאסור ואם הטעם בשביל חד"א יכול לאסור מה שהתיר הראשון יעו"ש. ולפלא על הרדב"ז שלא הביא שיטות הללו

עוד כתב שם וקשה לי על שיטת הרשב"א דאם הוא מדינא דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר מפני שנאסר הדבר בחד"א א"כ מאי רבותא דיחזקאל שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם. ומתרץ דהיינו אפילו אם הדין נותן להתיר כיון שהורה בה חכם יעו"ש. ותמוה טובא דמפרש שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם לאיסור, אבל ע"כ הפירוש בגמ' שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם להיתר. ובספר אשל אברהם להגאון ר' אברהם ברודא בחידושיו לחולין הקשה דלפי דבריו מאי פריך מיחזקאל על רבה בר בר חנה, הלא כבר משני, רב לא אסר מיסר ויחזקאל קאמר היכא שכבר הורה חכם לאיסור ומסיים בצ"ע

ונראה דהשלטי גבורים אזיל בשיטת האחרים שהביא הר"ן דאיזהו ת"ח שאינו אוכל מבהמה שהורה בה חכם להיתר אלא שהוא עצמו המתיר, אבל בהא דחכם שאסר זה אסור לכו"ע משום חד"א. ורבה בר בר חנה התיר מפני שסמך על הא דרב שסבר כיון דלא אמר איסור הכוונה שמותר ולזה פריך היכי אכל מבהמה שהורה בה חכם ומפרש הא דיחזקאל שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם אלא סמך על ההיתר של עצמו

וזהו שמקשה השלטי גבורים, דסבר דאין לפרש שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם להיתר משום דלפי"ז תקשה להני פוסקים דסברי שזה אסור מפני כבודו של חכם, וגם אין לפרש שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם לאיסור דזה אסור אכו"ע, וא"כ ממנפ"ש תקשה לחד מהני ראשונים. לזה כתב