נזר הקודש - חולין קיא

וא"כ מאי פריך מ"ש מספק דרוסה הלא שאני דרוסה דחמירא טפי. והנה לשיטת הרמב"ם דנקובת הושט הוי נבלה א"כ הרי גם נבלה כתובה בהדיא. אמנם עתה מצאתי בספר תפארת למשה בסימן ל"ג הקשה בזה, ומתרץ דכוונת הרמב"ם להחמיר בדרוסה אעפ"י שיש לה חזקת כשרות, משא"כ בשארי טריפות בספק שאין לה חזקת כשרות אזלינן לחומרא. וזהו היתרון לדרוסה אעפ"י שיש לה חזקת כשרות. אמנם כיון דמפורש בתורה יש להטריפה גם מספק. ובישב לה קוץ בושט אין לה חזקת כשרות מטעם שיש לחשוש שנולדה בקוץ בושט, וא"כ היא דומה לספק דרוסה מפני חסרון חזקת כשרות ושניהם שוה בספיקא זה מטעם שמפורש בתורה, וזה מטעם חסרון חזקה יעו"ש. אבל יש לתמוה דלפי דבריו שיש להסתפק שמא נולדה בקוץ בושט, אם כן מדוע במחט שנמצא בבית הכוסות משני צדדים אם אין בו קורט דם כשרה בידוע דלאחר שחיטה מדוע לא ניחוש שמא נולדה במחט. עי' למרן הגרע"א בחידושיו לחולין שהעיר עליו בזה. אמנם הגאון בתפארת למשה שם מסיק במסקנא דכל ספק בטריפות בושט הוי ספק בשחיטה מטעם דקיי"ל נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הוי נבלה, וזהו סברת עולא דלא חיישינן משום נקיבה דאם חיישינן לנקיבה הוי ספק בשחיטה והוי ספק נבלה. ועל זה פריך מ"ש מספק דרוסה, עכת"ד, יעו"ש. וזהו כמו שכתבנו מכבר, וב"ה שכיוונתי

גמ', שאני התם דאיתחזק איסורא, וכתבו התוס' אבל הכא מעיקרא בחזקת כשרות יעו"ש. - והנה מזה משמע דלא כסברת הגאון תפארת למשה שכתב דאפשר לומר דנולדה בקוץ, דלדידיה עכ"פ לא איתחזק לא איסור ולא היתר, והוי דומיא לחתיכה אחת ספק של חלב ספק של שומן. אמנם אפשר לומר דכיון דהרמב"ם סבר דבעינן חתיכה משתי חתיכות דאיתחזק איסורא והכא אפילו אם חיישינן לקוץ מתולדה, אבל עכ"פ לא דמי לשתי חתיכות דאיתחזק איסורא. גמ', ז"ל שלים דמי תורא למריה. ופירש"י שכבר האכילו לכלבים. וכוונתו משום דטעה בדבר משנה חוזר ופטור, אבל בהאכילו לכלבים דהיינו נשא ונתן ביד דחייב לשלם, וכן כתבו התוס', אבל הרשב"א והר"ן בחידושיהם הקשו דהרי בטעה בדבר משנה גם נשא ונתן ביד פטור מלשלם, והכא הוי טעה בדבר משנה והרי זה כעין עובדא דר' טרפון בסנהדרין ל"ג דמבואר דפטרוהו מלשלם. ומפרשי דהכא הוי טועה בשיקול הדעת מטעם דהיה סבור דלא סתרן אהדדי כדמסקינן כולה כרב עבדא יעו"ש

אמנם נראה דאתי שפיר מצד אחר דע"כ הוי הכא טעה בשיקול הדעת לפי מה שכתבו התוס' בד"ה כשמואל שהקשו למאן דמכשיר לעיל י"ט הגרים שליש ושחט שני שלישים, משום דשאני גרגרת דלא מיטרפא במשהו עד דאיכא רובא יעו"ש. והביאור בזה דכיון דהכא מיטרפא במשהו, להכי יש להחמיר גם בהגרמא דמשהו, וזה הוי רק בשיקול הדעת, דהרי יש לומר דאעפ"י דנקב פוסל שם במשהו, מ"מ אם שחט שם שחיטה מעליא והוי רק פסול הגרמה, יש לומר דהדין כמו בגרגרת דלא מיפסל בשליש כיון דשני שלישים נעשו בהכשר, ולפי"ז הוי כל עיקר טעה בשיקול הדעת, ובאופן זה לכו"ע חייב לשלם באופן שנשא ונתן ביד

והנה לכאורה מה מספקא ליה לרבא הלא קיי"ל כל מקום דפליגי רב ושמואל באיסורים הלכה כרב כדאיתא בבכורות מ"ט ועו"מ. - ואפשר שהכא מיירי טרם שנפסק כן לכללא, ודוחק, דע"כ רבא שהוא בתרא לגבייהו כבר איפסק כן להלכה כרב באיסורי. ואפשר דבמקום דאיכא קולא וחומרא לכל חד וחד ליתא להאי כללא, ולקמן דמסיק דכולה כרב עבדא מטעם דאתא רמי בר יחזקאל ואמר דהכי אמר דתורבץ הושט במשהו, ולאו מקום שחיטה הוא בזה כתבו התוס' דאעפ"י דהוי מצי למימר כולה כשמואל עבדא, דלאו מקום שחיטה ואסר נמי בהגרים שליש ושחט שני שלישים, אלא נקט כרב משום דקיי"ל כרב באיסורי יעו"ש. וזהו מפני דליכא קולא וחומרא לשניהם, אבל בהס"ד ליתא להאי כללא וכמו שכתבנו

והנה הא דלא חשיב תורבץ הושט בהא דבסגר ושב שמעתתא, הוא מפני שכיון שבחד אבר הוא עם הושט והרי הוא בכלל, והרי זה כמו הא דצומת הגידין שכתבו התוס' לעיל מ"ב בד"ה והא איכא משום דהוי בכלל נחתכו רגליה יעו"ש. והיינו משום דבחד אבר נינהו, וה"נ כן הוא בתורבץ הושט, וכן כתב הרשב"א בחידושיו

דף מ"ד, גמ' אמר רב נחמן אמר שמואל תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר. ולכאורה כיון דתנן במשנה, א"כ מה משמיענו שמואל, וע"כ דבא לאשמעינן שתים א' דגם ניטל כולו כשר, משום דבמשנה יש לפרש ניטל לחי התחתון רובו ולא כולו, ואשמעינן שמואל דגם בניטל כולו כשר. ב', משמיענו דניטל התורבץ מלחי דמשמעו שניטל בלא בשר שעמו, ובמתניתין יש לפרש ניטל הלחי התחתון אבל הבשר מחובר עם התורבץ, וכמו שמוקים הש"ס לקמן דאיגום איגומי מעילוי סימנים, ואשמעינן שמואל דגם באיעקור איעקורי כשר. אבל לפי"ז קשה היאך קאמר הש"ס ותנא תונא כיון דדינו של שמואל הוא חדש, ומטעם זה לא קאמר כלשון המשנה ניטל לחי התחתון רק אמר בלשון תורבץ הושט שניטל כולו מלחי כשר, שע"כ יש בלשון זה החידושים השתים, ואין זה דין המשנה. וע"כ דסבר הש"ס דמדקאמר התנא סתם ניטל לחי התחתון כשר ע"כ בכל אופן כשר, ושמואל משמיענו שזהו כוונת התנא דגם בניטל התורבץ מהלחי גם כן כשר

שם, מתקיף ליה רב פפא והאיכא עיקור סימנים, ולר"פ קשיא מתניתין ניטל לחי התחתון כשר, וזה לפום הס"ד דהתנא בהמשנה ג"כ מכשיר בכל אופן ומשני דמתניתין מיירי באיגום איגומי מעילוי סימנים, והסימנים מעורים בבשר, ואין זה עיקור סימנים. וזה נכלל בלשון ניטל לחי התחתון, היינו שניטל הלחי מלמטה, אבל הבשר נשאר עם הסימנים, אבל שמואל דאמר בלשון תורבץ הושט שניטל משמעו שנעקר הסימן מן הבשר, וזהו איעקור איעקורי, ופריך הש"ס אלא לשמואל קשיא, והיינו דסבר הש"ס דזה הוי עיקור סימנים, ומשני דשמואל מיירי שנעקר רובו, אבל מיעוט קיים בחוזק, ועיקור סימנים הוי בשנעקר כולו

ויש לעיין במסקנא דשמואל לא אמר דינו רק ברובו ולא בכולו, היאך סבר בדבר העיקור הזה של רובו, אם בעינן דאיגום איגומי, דהיינו שהבשר נדבק עם הסימן, או דכיון דרק רובו נעשקר ולא כולו דאז גם באיעקור איעקורי כשר. והנה הרמב"ם בפר"ח משחיטה הכ"ג כתב וז"ל, אבל אם ניטל התחתון כגון שנגמם עד מקום הסימנים ולא נעקרו הרי זו מותרת עכ"ל. מבואר מזה דבאיעקור איעקורי טרפה, אבל לא כתב דהיינו בכולו, ולא כתב דאיירי ברובו, ומדכתב סתם משמע דמיירי בכולו, אבל ברובו אפשר דגם באיעקור איעקורי כשר, לכן הדבר בצ"ע מה דעתו באופן שניטל רק רובו, אם בעינן מחובר בבשר, ועי' בב"ח סימן ל"ג כתב בדעת הרמב"ם דבאיגום איגומי דהיינו שמחוברים בבשר אפילו ניטל הלחי לגמרי כשר. ומביא שם שדעת הרא"ש מדלא הביא אוקימתא דאיגום איגומי ע"כ סבר דהעיקר תלוי אם רובו או כולו, דבכולו פסול אפילו באיגום איגומי, וברובו כשר אפילו באיעקור איעקורי יעו"ש. מבואר דדעת הרא"ש דכל עיקר אוקימתא דאיגום איגומי זה רק אם נפרש דינו דשמואל בניטל תורבץ הושט בכולו, אבל לפי המסקנא דלא אמר שמואל אלא ברובו, אין חילוק בין איעקור איעקורי לאיגום איגומי, וע"כ הא קמ"ל שמואל דדינא דמתניתין דניטל לחי התחתון כשר, היינו רק ברובו

אבל לפי"ז קשה על מסדר הש"ס כיון דלפי האמת העיקר תלוי בין רובו לכולו, א"כ לאיזה צורך מביא הש"ס אוקימתא לחלק בין איעקור איעקורי לאיגום איגומי, כיון דלפי האמת אין הבדל ביניהם, ורק ההבדל בין כולו לרובו, ומזה משמע כדעת הרמב"ם, ולהרא"ש צ"ע.