נזר הקודש - חולין קי

ולפי"ז תקשה קושית התוס' מדוע לא משני הש"ס או שחסרה באופן זה כיון דסבר התוס' דלהכי לא חשבינן חסרון דריאה וחסרון דשדרה כחד

והנה הרמב"ם בפר"ח משחיטה ה"ז כתב בהדיא וז"ל, וכן אם חסר גוף הריאה אעפ"י שלא ניקבה הרי זה כמו שחסר מנין האונות וטרפה, יעו"ש. - ולפי"ז תקשה גם כן מדוע לא משני הש"ס שם דהא דתנן או שחסרה היינו שחסר מגוף הריאה אעפ"י שלא ניקבה טריפה, ובכס"מ הקשה בזה. ונראה דסוגיא דלקמן ע"כ סוברת דחסרון בריאה איו פוסל, אבל סוגיא דהכא דחשיב מנין הטריפות וחשיב חסרון דריאה וחסרון דשדרה בשתים, ע"כ סבר כמו"ש התוס' דשונה חסרון דריאה שהוא במשהו, ולהכי פוסק הרמב"ם כסוגי דהכא

גמ', ואמר רבה ושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפק"מ לספק דרוסה, והיינו דהאדמימות של הארס אינו ניכר מבחוץ מפני שהוא אדום, אלא מבפנים שהוא לבן וכמו שפירש"י. - והנה לעיל כ"ח פירש"י דגם לנקיבה אין לושט בדיקה מבחוץ ושם הקשו התוס' דלפי"ז מדוע קאמר הש"ס דנפק"מ לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה. והנה מפירש"י הכא דמפרש שמפני האדמימות אין טפה של דרוסה ניכרת, משמע אבל נקיבה שפיר ניכרת, וא"כ דברי רש"י בסתירה

ויש לעיין אם יש לסמוך על בדיקת נפיחה אם יבצבץ כמו דסמכינן גבי ריאה לקמן מ"ו ע"ב, ואם אינו מבצבץ אנו יודעין דאינה נקובה, אם יש לסמוך כמן כן גבי ושט לברר אם אינה נקובה, והיינו דיש לקשור הושט בצד אחד ולנפוח בהצד השני, ואם אינו מבצבץ הרי זה בירור שאין כאן נקב, ולהכי שפיר יש לסמוך גם בהצד החיצון, והיינו אעפ"י שאין טפת דם ניכרת, אבל אם אינו מבצבץ סמכינן דהוי בירור שאין כאן נקב

ואם אמרינן דסמכינן אבדיקת נפיחה אתי שפיר דברי רש"י, דהנה לעיל מיירי גבי בר אווזא חיה דאי אפשר למיבדקוה בנפיחה כתב רש"י דאין לחיצון בדיקה גם משום נקב, אבל הכא מיירי לאחר שחיטה דאפשר למיבדק על ידי נפיחה להכי כתב רש"י דרק לדרוסה ליתא בבדיקה מפני האדמימות שבו. ושיטת התוס' ע"כ דאין לסמוך אבדיקת נפיחה גבי ושט, ורק גבי ריאה סמכינן אבדיקת נפיחה משום דנשחטה הותרה, ובדיקת הריאה דרבנן, ומה"ט אם נאבדה קודם בדיקה מותר מן התורה מטעם דרוב בהמות כשרות, וזה לא שייך בספק ניקב הושט דבחזקת איסור עומדת, וסברי התוס' דספק ניקב הושט הוי ספק נבלה. אבל שיטת רש"י דספק נקובת הושט לא הוי ספק בשחיטה אלא הוי ספק טריפה, וסמכינן אבדיקת נפיחה כמו שכתבנו. ואתי שפיר גם כן הא דניקבו זה בלא זה דכשר דהקשו התוס' והרשב"א דלפירש"י לא יצוייר כיון שאין לחיצון בדיקה משום נקב. אבל אם סבר רש"י דסמכינן אבדיקת נפיחה שפיר יצוייר ניקבו זה בלא זה, והיינו דרואין נקב בפנימי. וע"י בדיקת נפיחה יש לברר אם אינו מבצבץ, יש בזה בירור דהחצון שלם, והיינו באופן שיש חשש נקב במקום ידוע, ושוחט במקום אחר, ואח"כ אחרי השחיטה יש לבדוק המקום הזה על ידי בדיקת נפוחה כמוש"נ

אמנם יש לומר דיש לחוש לטיפת דם שנכנס להנקב שבעור החיצון וסותם להנקב וכיון שאין טיפת דם ניכרת, להכי אין לסמוך אבדיקת נפיחה, ואינו דומה לריאה שטיפת דם ניכרת בה. ולהכי אין לסמוך בושט בבדיקת נפיחה, ובזה מדויק ברש"י ד"ה מ"ש וכו' והכא לא אפשר למיבדקה דנקב בעור החיצון של ושט לא מינכר, והיינו דיש לחוש גם לטיפת דם הסותם הנקב ולא מינכר ולזה שפיר הקשו התוס' מדוע לא קאמר הש"ס נפק"מ לספק נקב

והנה בעיקר הדבר יש לעיין בשיטת רש"י שסבר דאין לקנה בדיקה גם לנקב באופן שהנקב פוסל. אבל אם ישחוט להקנה במקום שאין בו ריעותא, ואח"כ יכולים לבדוק ע"י נפיחה כמו בבדיקת הריאה, ואין לומר לשמא נכנס בו טפת דם וסותם, משום דע"כ טפת דם ניכרת בקנה, וע"כ דלא סמכינן אבדיקת נפיחה רק בריאה והוא מהטעם שכתבנו לעיל

והנה הרא"ש כתב אם דרוסה לא מינכר בחוץ מה מהני הא דבדקינן בפנים, והלא יש לחוש דלמא שלטה הדריסה בחוץ ולא מינכר, ומתרץ הואיל ואי אפשר בענין אחר הקילו יעו"ש. ותמוה טובא וכי בשביל שאי אפשר בענין אחר מקילין באיסור דאורייתא. ואפשר לומר דכוונת הרא"ש דכיון דלא הוי דרוסה רק אם שלטה הדריסה בשני העורות, רק חיישינן דדלמא שלטה בעור החיצון דאז טיפת הארס מחלחל גם בהשני. אמנם אם לא ניכר בחוץ וספק אם שלטה גם בחיצון, ואת"ל דשלטה בחיצון עדיין לא ברור הדבר שתשלוט בהפנימי, וכיון שחזינן דהפנימי הוא שלם ובריא הוי כעין ספ"ס. וכיון דקדמו ושחטו טרם ששלטה האדמימות של הארס בהפנימי הרי זה כמו שנשחט טרם שנעשה טרפה. ואעפ"י שבאופן שעומד להיות טריפה הדין דדנין אותה לטרפה כמו שחזינן לשיטת התוס' דמטריפין סירכא שלא כסדרן מטעם דסופה להתפרק, אמנם שאני הכא כיון דאיכא גם ספק שמא לא שלטה הדריסה גם בחיצון, להכי מקילין בזה. כן נראה בביאור דברי הרא"ש

ע"ב גמ' אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. ופירש"י שני פירושים בהא דהבריא לחד לישנא הפירוש והבריא שנתרפא ונעשה בריא דהיינו קרום מחמת מכה. ולאידך לישנא הפירוש שניקב היינו דלא חיישינן לנקב. ויש להבין הנפק"מ בין הפירושים. ונראה דפליגי אם יש בדיקה בושט לנקב, והיינו דלאידך לישנא אין בדיקה לושט מחשש נקב מטעם שאין להעור החיצון בדיקה וזהו כפירש"י לעיל כ"ח, ולהכי אם חיישינן לנקיבה שוב לא מהני בדיקה, ולזה מחדש עולא דלא חיישינן לנקיבה, והפירוש והבריא דלא חיישינן לקרום מחמת מכה סבר כשיטת התו' דיש בדיקה לעור החיצון מחשש נקב, רק יש לחוש שמא היתה נקובה, ועלה בו קרום ונתרפא, על זה אמר עולא דלא חיישינן לקרום מחמת מכה והנקב נתרפא

עוד נראה דנפק"מ לדינא להצריך בדיקה דלהפירוש דלא חיישינן לקרום מחמת מכה, ע"כ הפירוש דבדקינן ואנו רואים שאין בזה נקב, אבל אכתי יש לומר דהיה נקב מקודם ונתרפא, לזה אמר עולא דכיון שאין נקב לפנינו אין לנו לחוש לשמא היה נקב ונתרפא, אבל להפירוש דלא חיישינן לנקב גם בדיקה לא צריך

עוד נראה דנפק"מ לדינא אם נמצא קורט דם מבפנים, והוא לפי מה שפירש"י וקורט דם אין בו מבפנים, וכתבו התוס' דאפילו אם יש קורט דם מבפנים אם אין בו מבחוץ כיון דלא חיישינן שמא הבריא יעו"ש. וע"כ דמפרשי התוס' דלא חיישינן לנקיבה אמנם אם נפרש דלא חיישינן לקרום מחמת מכה אבל לנקיבה חיישינן. רק סמכינן אבדיקה אם יש קורט דם מבפנים פסולה

גמ', ומ"ש מספק דרוסה, והנה אם נפרש דעולא מצריך בדיקה, ולשיטת התוס' יש בדיקה לושט גם לעור החיצון, וא"כ מאי פריך מ"ש מספק דרוסה הלא שנא ושנא הוא דבדרוסה אי אפשר למיבדקי' ובושט יש לסמוך על הבדיקה, וע"כ דהתוס' מפרשים והבריא דלא חיישינן כלל לנקיבה. ועל זה פריך מ"ש מספק דרוסה דחיישינן, וממילא פסולה משום דלא אפשר בבדיקה, והכא לא חיישינן כלל לנקב וגם לא בעי בדיקה, וכן פירש הרא"ש. אבל קשה דהיה להש"ס לשנויי דהכוונה דעולא מצריך בדיקה. ורק דלא חיישינן לקרום מחמת מכה. אמנם לפירש"י דלא מהני בדיקה אתי שפיר טפי, וכמו שפירש"י והכא לא אפשר למיבדקיה כמו גבי ספק דרוסה

ומכבר הקשיתי לפי מה שכתב הרמב"ם והובא בב"י דבדרוסה המפורש בתורה יש להחמיר בספיקא מבשארי טריפות,