נזר הקודש - חולין קט

להכשיר, ובספק גם כן יש להכשיר מטעם דמעמידין אחזקת כשרות. אמנם עמדו חכמים על הבחינה לטעום טעם מר בכבד, ובזה מוכרע הדבר בבירור שהחסרון בא מטעם שפיכת המרירות בהכבד

ובזה נבוא לבאר באופן שיש לה שתי מרות, הנה הרא"ש כתב בסימן א' דטריפה מטעם כל יתר כנטול דמי יעו"ש. ולכאורה כיון דחסר כשר אם טעים טעם מר, וא"כ לכאורה מדוע לא נסמוך אטעם מר וכמו שסבר הראב"י שם שכתב להתיר שתי מרות מטעם דחסר כשר

נראה דחסר יש להכשיר אם טעים טעם מר, מפני שזה מוכיח דהחסר בא מפני ששפכה המרה המרירות להכבד, אבל בשתי מרות דדינם כחסר מתולדה, ובזה לא מהני מטעם דזה הוי כאילו ניטל ביד

עוד נראה כי שתי מרות החסרון הוי בכח המרירות גם כן כידוע שיטת הראב"ן בריאה ביתרת מפני שהכח של האבר נחלק, וחסר בכל אחד מה שצריך להיות, והוי חסרון גם בכח המרירות

ומטעם זה יש להבין להאי דינא דהראב"י דמכשיר שתי מרות וע"כ סבר דגם חסר בתולדה כשר. אבל תמוה מ"ש מניקב וצ"ע. - ועי' בשו"ת הרדב"ז סימן קמ"ד

אמנם לדידן אין להכשיר בשתי מרות אפילו אם טעים טעם מר. ובזה הצדק עם הגאון שבות יעקב ח"א סי' נ"ב דכתב דאין לסמוך אטעימה בטעם מר. אמנם לא כתב שם טעם ברור, רק מדייק כן מלשון הרא"ש. ולפי מה שפירשנו הדבר מוכרח בסברא

אמנם כתב הגהות אשרי בריש אלו טרפות דאם נמצאו ב' מרות כשרה, וראיה דאפילו גבי ריאה אמר לית הלכתא כרבא ביתרת, ע"כ מרדכי, יעו"ש. וקשה מאי ראיה הוא מהא דיתרת דריאה דהלא מסיק שם בסוגיא דזהו רק בדקיימא בדרא דאוני אבל ביני לביני טרפה יעו"ש. מבואר דרק באופן דהוי אורחיה בהכי וא"כ מאי ראיה מזה לשתי מרות דודאי לאו אורחיה בהכי, וזהו הטעם המטריפים בשתי מרות, וצע"ג

אמנם אפשר לומר דמיירי באופן שטעמו טעם מר, דבאופן זה אמרינן דעיקר של המרה היא בכבד, וזהו ג"כ הכיס שלה, ולא קשה מה שהקשו מה מהני טעם מר הלא חסר הכיס, אבל נראה דהכבד הוא הכיס של המדה, וממילא הני שתי מרות אינם מגרעין את המרה שבהכבד פנימה מטעם כי כל יתר שהוא כנטול שייך רק אם הם במקומו ממש, אבל הכא הוי שתי מרות שעומדות חוצה אין בכחם לגרוע את המרה העומדת פנימה, והכבד מגן לה, והרי הם כאילו עומדים מרחוק ממקום המרה, ובזה מביא ראיה מריאה דכמו שבריאה אין מטריפין יתרת בדרי מטעם דאורחיה בכך, והביאור בזה שבאופן זה יתרת אינם מחלישים כחה של ריאה מלהיות פועלת פעולתה הנה כן גם בזה שיש טעם מר בהכבד, אין בכחם של הני שתי מרות להחליש כח המרה אשר יושבת בהכבד בתוקף עוז, ויש לומר כי זהו טעמו של הפר"ח דמכשיר בשתי מרות ויש טעם מר בהכבד, ומזה ראיה להפר"ח

גמ', ואמר רבי יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן ניקב הקורקבן וכיס שלו קיים כשר. ופירש"י וכיס שלו קליפה הפנימית. כוונת רש"י שלא לפרש העור הבשר שבקורקבן אלא גם הקליפה הפנימית שקולפין גם כן הוי הגנה מעליא, עי' בפרמ"ג סימן מ"ט במשבצות

וכתב הר"ן בחידושיו דכל זה כשניקב מחמת חולי. אבל מחמת קוץ או מחט טריפה משום דהאי קוץ מהיכא אתיא אי דרך חוץ הרי זה ניקב לחלל וטריפה דחיישינן שמא ניקב אחד מאיברים הפנימיים ואי דרך ושט אתא ע"כ כיון דמבחוץ אינקב ע"כ גם הפנימי דהיינו הכיס, והא דלא חזינן שניקב בטח עלה קרום, והוא קרום שעלה מחמת מכה, ולהכי הא דאמר ר' יוחנן דהכיס מגין מיירי באינקב מחמת חולי עכת"ד. - ולפלא על הרדב"ז בתשובה ח"ב סימן תש"ל שכתב להכשיר במחט שנמצא תחוב בקורקבן מבחוץ מטעם דלא הוי הנקב מפולש יעו"ש. ותמוה דהלא יש לחוש לנקיבת אחד מאברים הפנימים, דע"כ מהיכא בא הקוץ הזה, וע"כ זהו כוונת הבית מאיר בהגהות ליו"ד שכתב וחלילה לסמוך עליו. והיינו ע"כ מהטעם שכתבנו

גמ', ואמר רבה קרום שעלה מחמת מכה בושט אינו קרום. ויש לעיין מדוע אמר בושט, והלא כן הדין גם בשארי אברים כדאיתא לקמן כן גם בריאה כדאיתא לקמן מ"ח. - והנה הראב"ן הובא בתורת חיים כתב דטעמא משום דאכלה ביה ופעיא ביה חוזר וניקב. והנה משמע מדבריו דהדין הזה הוא בושט דוקא ותמוה וכמו שתמה עליו שם בתו"ח מהסוגיא דלקמן שע"כ מוכח שכן הדין בכל האברים אשר נקב פוסל בהם

ונראה דכוונת הראב"ן דדינא דרבה דנקט ושט היינו מפני שיש לו שני עורות. והנה יש לחקור באופן שעור אחת ניקבה, ועלה קרום ונתרפא, ואח"כ ניקבה קרום השני, בזה יש לומר דאין דנין בזה לקרום מחמת מכה לומר דאינו קרום, משום דיש לפרש שני טעמים הא דלא מהני קרום מחמת מכה, או שהוא מטעם שסופו להיות נסתר, או מטעם שהדין בטריפה שכיון שנטרפה פעם אחת אינה חוזרת להכשר, ונפק"מ בין הטעמים להאופן שכתבנו דאם בשביל שסופו להיות נסתר לא מהני הקרום שנתרפא להעור האחת טרם שנעשה הנקב בהקרום השני, אבל אם הטעם משום דלאחר שנעשה טריפה אינה חוזרת להיתר הכא לא שייך זה מפני שעלה הקרום טרם שנעשה טריפה. וכעין זה חקר הפרמ"ג בסימן מ"ח. ולזה נחית הראב"ן ומפרש דלהכי נקט ושט מפני שיש לו שני עורות ולמעט בה באופן שניקבה עור אחת ועלה על זה קרום דבריאה באופן זה מהני כיון שלא נטרפה בנקב דעור אחת. אמנם בושט כיון דאכלה ביה ופעיא ביה סופו להיות נסתר ואינו קרום, וסבר שזהו שמדייק רבה ואמר אינו קרום, ומדוע לא אמר כפשוטו קרום שעלה מחמת טרפה, ואמר אינו קרום לאשמעינן דהטעם מפני שסופו להתפרק, ונפק"מ דגם באופן שניקבה עור אחת ועלה עליה קרום שג"כ לא מהני מפני שסופו להתפרק וכמאן דליתא דמיא. ואפשר שכן הדין גם בריאה מפני שפעולתה רבה וכבדה, ולהכי גם בריאה אמר דאינו קרום. ומזה לא נפשוט הספק שהסתפק הפרמ"ג באבר שאין לו אלא עור אחת וניקבה חצי מהאבר ונתרפא, ואח"כ ניקבה חציה השני', דבזה יש לדון דלא נטרפה מטעם שנתרפא חציה הראשונה טרם שניקבה חציה השני'. ורק הכא בושט כן הדין בריאה, וזהו כוונתו של הראב"ן מה שבא למעט

ויש לעיין בנקובת הושט דהוי נבלה היאך הדין כשעלתה קרום וכל זמן שהקרום קיים אם הוי תורת נבלה עליה, דאפשר לומר דכל זמן שלא נתפרק הקרום לא הוי אלא טרפה ולא נבלה. והנה מהלשון אינו קרום משמע דהוי כמאן דליתא ואין בו ממש, וכן יש לדייק גם מלשון הרמב"ם בפר"ג משחיטה הכ"א וז"ל, ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו אין הקרום כלום, והרי הוא נקוב כשהיה והנה לאיזה צורך כתב והרי הוא נקוב כשהיה, וע"כ להורות בא שתורת נבלה עליה כדמעיקרא ולא תורת טריפה להיות מהני שחיטה להוציאה מידי נבלה

ובזה אתי שפיר הא דאיתא לעיל ל"ב דפריך מהא דתנן דאלו טרפות נקובת הושט, והלא יש לומר דלפעמים נקובת הושט טריפה ולא נבלה באופן שעלה קרום על הנקב, וע"כ דקרום לא מהני מאומה, והרי היא נבלה גם כן

תוס' ד"ה הנך וכו'. וא"ת כי היכי דחשיב תרי פסיקי כחדא, א"כ ריאה שחסרה וחסרון דשדרה נחשוב נמי כחד, וי"ל לפי שאין שיעורן שוה דחסרון דריאה בכל שהוא יעו"ש. הנה מבואר דסברי התוס' דאם חסר מעט מן הריאה טרפה, וזה כמו שכתבו התוס' לקמן מ"ז ע"ב ד"ה אבל ויש שרצו לאסור כשנראית הריאה חסרה, אבל הקשו דלפי"ז מדוע לא משני הש"ס דהא דתנן או שחסרה הריאה באופן זה, יעו"ש.