נזר הקודש - חולין קח

הכבד טריפה מפני שזה סיבה להמרה שלא תתקיים, וא"כ היאך יש סברא דכל שהוא דהכבד יציל על המרה. אבל אפשר דהכוונה דסימפוני הכבד קיימין. והמרה דבוקה בהן, וע"כ גם בדאיכא כזית יש לעיין בדבר חוזק המרה הדבוקה בסימפוני הכבד

שם גמ' ואמר ר' יצחק בר' יוסף אמר ר' יוחנן מרה שניקבה וכבד סותמתה כשרה, ופירש"י אפילו לר' יוסי בר' יהודה. והיינו דאעפ"י שסבר מרה שניקבה טרפה, אבל אם הכבד סותמה כשירה. וכן כתב הרמב"ם בפר"ו מהל' שחיטה ה"ו וז"ל, מרה שניקבה וכבד סותמתה מותרת יעו"ש. ויש לדייק מדוע לא כתב הרמב"ם עצם הדין דניקבה המרה טריפה. ואעפ"י שזה נשמע ממילא אבל מדוע שינה מלשון המשנה, והיה להרמב"ם לכתוב מקודם דניקבה המרה טריפה, ואח"כ לכתוב דאם הכבד סותם כשרה, ואפשר דכיון דכתב הרמב"ם שם בפר"ו ה"כ דחסר המרה טרפה, וא"כ נשמע מזה דגם ניקבה טרפה, והיינו דהרי חזינן דשיטת הבה"ג דחסרה המרה מכשיר, ובניקב טריפה, וכיון שסבר הרמב"ם דחסר טריפה שוב לא צריך לכתוב דניקב טריפה, להכי כתב רק בדין סתימה דהכבד

ולפי"ז לרבן דר' יוסי בר' יהודה דמכשרי בניקבה המרה כש"כ דמכשרי בחסרה המרה, כיון דבמרה חמור ניקב מניטל, כמו שאמרו אין מדמין בטריפות זו לזו. ואפשר שזהו שיטת הבה"ג דכיון דע"כ רבנן סברי דחסרה המרה כשר, ולא מצינו דר' יוסי בר' יהודה פליג עליהם אלא בניקבה, אבל בחסר מודה דכשרה

ואפשר לומר בטעמו של דבר מדוע חסר עדיף מניקבה והוא, דבחסרה המרה אמרינן דיש בהכבד גם פעולת המרה, או שכיון שהמרה פעולתה לזרוק טפות מרה, ויצוייר שנטל הכבד כל המרירות, מה שאין כן בניקבה המרה שע"כ תשפך כל המרירות חוצה. ומטעם אם ניקבה המרה והכבד סותמו דאז תשפך המרירות של המרה לתוך הכבד, וזה שפיר דמי. ואעפ"י שלפי"ז יצוייר שתשאר המרה ריק, ואפשר גם כן שתהיה אח"כ המרה חסירה לא איכפת לן והוא מפני שזה לא נקרא חסרה המרה כיון שנשארה בהכבד

אמנם אם גם הכבד ניקב להדי מרה, שאז עלולה המרה להיות נשפך חוצה טריפה, וזה מבואר לקמן מ"ח ע"א. ויש לעיין אם עלתה קרום מחמת מכה בהכבד במקום הנקב אם מהני לה סתימה. וראיתי בתבוא"ש סימן מ"ב כתב דלא מהני סתימה אעפ"י דקיי"ל בסימן מ"א ביתרת הכבד שניקב דמהני גם קרום שעלה מחמת מכה, שאני התם דלא הוי ריעותא בהכבד עצמו, משא"כ הכא דניקבה המרה שהטריפות מחמתה ואם הכבד ג"כ ניקב הרי היא טרפה ואינה חוזרת להכשרה יעו"ש. אבל נראה להעיר דכיון דנקיבת המרה במקום שהכבד סותם לא הוי ריעותא כלל כיון שפעולתה להיות זורקת המרירות להכבד, ורק אם הכבד נקוב חוצה דאז נשפך המרירות חוצה. אמנם אם עלתה סתימה ואז לא תרד המרירות חוצה שפיר דמי. איברא דאם היתה פעם אחת בלא סתימה דנטרפה, ושוב אין לה היתר, אבל יש לומר דהסתימה דהכבד נעשה קודם שניקבה המרה, ויש לנו להעמיד על חזקת היתר. עוד נראה להעיר דאפשר דכיון דיש מציאות דהמרה גם לאחרי הסתימה סגי גם בזה ואזלינן בתר השתא ומאן יימר דאם נשפך מעט מן המרה באיזה פעם דטרפה, הלא יש לומר דסגי פעולת המרה דהשתא

ובזה יש להבין סברת רבנן דמכשרי בניקבה המרה, והיינו דסברי דכיון דכל עיקר פעולת המרה להיות זורקת טפה של מרה להכבד, סברי רבנן דגם בניקבה זורקת טפת מרה להכבד גם כן. ולהכי גם שאם שתפך כל המרה על ידי הנקב, מ"מ סגי להכבד בהטפות המרות שהיתה עד עכשיו. ורבי יוסי בר' יהודה סבר דכיון דניקבה המרה הנה על ידי הנקב תשפך כל המרירות כולה, היינו אפילו מה שנבלע בהכבד עד עכשיו

ויש לעיין מדוע לא כתב הרמב"ם דאם אינקב כבד להדי מרה דטריפה, וכמו שאיתא בש"ס. ויש לומר דסבר הרמב"ם דסתימה מהני להכבד, וא"כ לא הוי טריפות דניקב הכבד להדי מרה בתורת נקב, אלא רק מפני שחסר סתימה להמרה, וכיון שסתימה מהני דהיינו קרום שעלה מחמת מכה ג"כ שפיר דמי, להכי לא כתב להאי דינא בכדי שלא נדון זה לתורת נקב דלא מהני סתימה כן נראה לכאורה, ואפשר שמפרש דזהו הפירוש בגמ' הא דלא תני התנא נקובת הכבד כיון דלא מיני' מיטרפא, והיינו דנפק"מ לדינא אם עלתה בו קרום

ויש לעיין לשיטת בה"ג דחסרה המרה כשרה, מאי שנא זה מניקבה המרה דטרפה. - והנה בהג"א הובא בשם הראב"י וז"ל דדוקא ניקב טרפה, אבל ניטל המרה כשירה, ואין אומרים בטריפות זו דומות לזו, דגבי טחול נמי אם ניטלה כשרה. ונראה לדקדק מדקאמרינן לקמן דבעינן כזית במקום מרה, ולא קאמר אצל מרה ש"מ כי אין בה מרה כלל כשרה, ועוד דלעיל אסר ניטל הכבד ולא הזכיר מטעם המרה עכ"ל יעו"ש. והנה כל הני מקורים הרי זה רק בגדר אסמכתא אבל עכ"פ אין זה מפורש. וגם בהני דיוקים יש להעיר דהנה הדיוק שאמר מקום מרה ולא קאמר אצל מרה, יש לומר שמפני שבהכרח לומר מקום חיותא והתם לא שייך אצל חיותא להכי אמר גם מקום מרה, ומה שמדייק מדלא קאמר הש"ס ניטל הכבד ולא אמר גם ניטל המרה יש לומר דיש מרה והיא דבוקה בסמפוני הכבד כמו שכתבו התוס' לעיל. וע"כ דעיקר הדבר דדברי בה"ג המה קבלה. אבל אכתי יש להבין מדוע חסר עדיף מניקב, וע"כ אעפ"י שדברי קבלה אמנם ע"כ איכא גם טעם בזה

ונראה דתרי מיני חסר נינהו. א' חסר מתולדה, ב' חסר אח"כ, והיינו דבחסר מתולדה כו"ע סברי דטרפה, אבל בחסר אח"כ אמרינן דכשרה מטעם דכיון דהמרה זורקת טפת מר בהכבד, אמרינן דזרקה הרבה טפות עד שלא נשאר בה מאומה והכיס נתרוקן עד שנעשה דק מאד ונתדבק בהכבד עד שאינו ניכר מאומה, ובזה יש להכשיר, ולא איכפת לן בהחסרון כיס כמו שהקשה הפר"ח מטעם דכל המרירות עתה בכבד הוי הכבד גם הכיס של המרה, כיון שכל המרירות עתה בהכבד, ומטעם זה שאני חסר מניקב, משום דבחסרה המרה אין זה נחשב לחסרון המרה כיון שכל המרה בהכבד, ועתה הכבד משמש גם בתור מרה, משא"כ בניקב המרה שכל המרירות נשפך חוצה

והנה כשבא לפנינו כבד בחסרון מרה מסופקים אנחנו אם הוא כן מתולדה, או שנעשה חסרון אח"כ. יש לנו להכשיר מטעם דרוב בעלי חיים יש להם מרה ומעמידין אותה בחזקת כשרות. ומטעם זה אמרו חכמים לטעום אם יש טעם מר בהכבד, וזהו לרווחא דמילתא מטעם דכל מה שיש לברר מחויבן אנחנו לברר. ומטעם זה אם נאבד הכבד יש להכשיר מפני שמעמידין אחזקת כשרות

והנה לפי"ז יש הבדל בין חסר מטבעו על ידי בליעת המרה בהכבד, לבין אם ניטלה המרה על ידי אדם, והיינו דבניטלה המרה על ידי מעשה יש בזה חסרון המרה לגמרי. ובזה אין להכשיר חסרון מרה, ולפי"ז יש לומר דלא פליגי הפוסקים אהדדי. והיינו דהא דכתבן התוס' להטריף ניטל המרה, הוא רק בניטל. וכן הרמב"ם מטריף בניטל כדאיתא שם בפר"ו ה"כ. ואפשר שבכוונה כתב ניטל שהוא על ידי מעשה, משא"כ בשחסר המרה על ידי הטבע בשפיכת המרירות להכבד, בזה כו"ע סברי דכשרה. וכשבא לפנינו כבד בחסרון המרה הספק היאך בא החסרון, אם הוא מתולדה או על ידי מעשה שבזה יש להטריף דלא עדיף מניקבה המרה, אבל אם הוא בטבעו מטעם שפיכת המרירות להכבד בזה יש