נזר הקודש - חולין קה

דמילתא, אבל גם אם לא הוי מחתך בעפר כמו הא דמוקצה ונעבד גם כן אין לחייבו משום שחו"ח. ולפי"ז גם בשוחט להר ליכא משום שחוטי חוץ ושפיר פריך רב נחמן לד"ה, וכמוש"נ

והנה הסוגיא כולה מבוארת בספרנו נזר הקודש למס' תמורה

פרק שלישי

משנה אלו טרפות בבהמה נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. וקשה מדוע שינה התנא בושט וגרגרת, ולא שנה ניקב הושט ונפסק הגרגרת, עי' בתו"ח ובמהר"ם שיף ובתוסר"ע

ניקב קרום של מוח. והנה מדשנה התנא קרום ולא שנה קרומי משמע דבחד קרום שניקב ג"כ טריפה. ומזה יש להעיר על הפוסקים דסברי דבעינן שני קרומים לטריפות. עי' בהרא"ש אות י"א. ועי' בתו"ח בדף מ"ה שהעיר בזה

והנה שאני הני שני קרומים של המוח משארי שני קרומים, והיינו דהשני קרומים דהריאה שהמה דבוקים זה בזה בלא פירוד ביניהם, אבל הקרומים שעל המוח הנה הקרום העליון דבוק להעצם הגולגולת, והקרום התחתון דבוק להמוח וכמו שכתב הרמב"ם בפיה"מ. וע"כ דזהו הטעם של הפוסקים דסברי קרמא תתאה הוא העיקר, וזהו שאמרו רבותינו לסימן כמו חייתא דמתנח ביה מוחא. ולחנם השיג התבוא"ש בסימן ל"א על הפר"ח שכתב לחלק בין קרומי הריאה לקרומי המוח לומר שקרומי המוח אינם דבוקים זה בזה כמו בקרומי הריאה וכתב התבוא"ש ולא ידעתי מנא ידע דקרומי המוח פרודים יותר בחיי הבהמה מקרומי הריאה יעו"ש. אבל הלא כן כתב הרמב"ם בהדיא, ואין לך מומחה יותר גדול מרבינו הרמב"ם ז"ל

עוד יש שינוי בין קרומי המוח לקרומי הריאה בזה שהקרום העליון אינו מקיף את המוח אלא מלמעלה ומן הצדדין, אבל לא מלמטה. כן כתב הרמב"ן בחידושיו שכן שמע. והר"ן בחידושיו כתב כן בבירור. ואפשר להעמיס גם כן בכוונת התנא ששנה ניקב קרום של מוח, ולא שנה קרומי להני פוסקים דסברי דבעינן תרווייהו, והיינו מפני שאם ניקב הקרום של מוח מלמטה שאין בו אלא קרום אחד, וכוונת התנא לאשמעינן שיש מקום במוח שאין לו אלא קרום אחד לחודיא

ניקב הלב לבית חללו. ובגמ' מדייק מדנקט סתם לבית חללו משמע דגם כשניקב הבית חלל הקטן גם כן טריפה, והיינו שיש ללב שני חללים אחד גדול מחבירו והגדול לצד שמאל כמו"ש הרמב"ם בפיה"מ, ואשמעינן דגם כשהגיע הנקב להחלל שהוא בצד ימין אעפ"י שהוא הקטן ג"כ טרפה. ואם לא הגיע להחלל כלל כשרה, והיינו דאף אם יש להלב נקב מפולש מעבר אל עבר, אבל הנקב הוא בהבשר התחתון באופן שאינו להחלל של הלב כשרה

ונראה דזהו כוונת רש"י שמפרש, ואם לא הגיע לחלל קתני סיפא דכשרה. וקשה לכאורה טובא מה בעי' רש"י בזה ועי' במהר"ם שהעיר ג"כ בזה, ודבריו דחוקים. אבל נראה דהוקשה לרש"י למאי נקט התנא לבית חללו דפשיטא דלא נקרא נקב אם לא הגיע להחלל וכמו שהקשו התוס', להכי פירש"י דהחידוש יש בלב דאם לא הגיע לחלל אעפ"י שיש נקב מפולש מעבר אל עבר, אבל לא הוי הנקב להחלל הלב כשרה

ובעיקר מה שהקשו התוס' למה נקט לבית חללו, תמוה טובא, דהלא הש"ס מדייק מזה דגם כשניקב להחלל הקטן ג"כ טריפה. ומשמע דאילו לא שנה התנא לבית חללו הוי אמרינן דדוקא בשניקב להחלל הגדול, וצ"ע

הריאה שניקבה. ויש לדייק מדוע לא שנה ניקבה הריאה דומיא דכולהו, ונראה דנקיבת הקרומים בהריאה הרי זה כאילו נקבה הריאה לגמרי דהיינו שמגיע הנקב עד הסמפונות ממש וזה הבית חללו, ואין זה נקיבת הקרומים לחודיא, אלא הרי זה נקיבת הריאה ממש

ובזה יש לדייק בדברי ר' שמעון שאמר עד שתינקב לבית הסמפונות, וקשה הא כל נקב שבריאה הוי הנקב גם כן להסמפונות, דהרי כשמנפחין הריאה בהקנה הרוח יוצא גם דרך הסמפונות. ואפשר דכוונת ר' שמעון שתהי' הנקב מכוון כלפי המספונות, אבל לא משמע כן בגמ' לקמן מ"ז ע"ב דפריך שם היינו ניקבה היינו חסרה, ומשני דחסרה לר' שמעון איצטריך דאמר בניקבה עד שתינקב לבית הסמפונות, ובחסרון מודה דאין צריך לסמפון יעו"ש הרי מבואר דסבר ר' שמעון דבעינן נקב שיגיע להבית הסמפונות ממש, וע"כ סבר ר' שמעון בנקב בריאה שתהי' הנקב עד הסמפון. אבל יש להבין מה שייך נקב להסמפון, דהרי בניקבה הריאה דהיינו הקרומים, וכשנופחין הריאה הרוח מתפשט בכל הריאה, והרי זה כאילו הנקב מגיע גם עד הסמפון. ובלעדי נפיחת הריאה אי אפשר להבחין נקב בבשר הריאה היינו נקב בלא חסרון, וא"כ היאך אפשר לידע הנקיבה שהוא עד הסמפון

ניטל הכבד ולא נשתייר ממנו כלום. - ויש לעיין הא כשניטל הכבד לגמרי ממילא נופלת המרה, ויש כאן טריפות מצד חסרון המרה. איברא דהתוס' פירשו דמיירי שהמרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות, ומוכח מזה דסברי התוס' דחסרה המרה טריפה, ולהכי פירשו דהמשנה מיירי בשהמרה קיימת בהגידין של הכבד והסמפונות, ולהכי חשיב התנא ניטל הכבד שהוא טריפה מצד חסרון כבד. אמנם שיטת הבה"ג לדייק מזה דחסרה המרה כשר, מדמטריף התנא מצד חסרון כבד, ולא מטעם חסרון המרה. ולא קא מפרש הבה"ג כפירש התוס' משום דע"כ סבר הבה"ג דאם לא נשאר כבד בכזית סוף המרה ליפול, ואף אם היא תלויה בהגידין ובהסמפונות, לאו כלום הוא, וכמאן דליתא דמיא. ושיטת הרשב"א בתוה"ב דכל עיקר טריפות של הכבד הוא מפני המרה, ע"כ מפרש ג"כ הכא דהמרה כמאן דליתא דמיא אם לא נשתייר כזית כבד במקום חיותיא

גמ', אמר רשב"ל רמז לטריפה מן התורה וכו'. הנה הרשב"א והר"ן בחידושיו מפרשים הסוגיא בהא דפליגי אם טריפה חיה או אינה חיה דנפק"מ לספק טריפה. דלמ"ד טריפה אינה חיה דאז בספק טריפה אם חזינן דחיה י"ב חודש כשרה, ולמ"ד טריפה חיה אין זה בירור ואסורה עכת"ד, יעו"ש

והנה הא דאמר רמז לטריפה שאינה חיה מן התורה, מדוע אמר רמז משום דעיקר קרא אתא לבשר שיצא חוץ למחיצה אבל ע"כ מוכח דטריפה אינה חיה מן התורה. ואידך מ"ד יליף מן התורה דטריפה חיה כמו שמבואר בסוגיא. והנה לכאורה קשה מדוע לא פריך הש"ס למ"ד טריפה חיה היאך יפרש הא דתנן כל שאין כמוה חיה דמשמע דסבר התנא ע"כ דאין טריפה חיה

והנה זה ודאי דגם אם אמרינן טריפה חיה היינו דיכול לחיות יותר מיב"ח, אבל מידי טריפה לא יצא. והיינו שכל דיני טריפה עליה, ולגבי אדם ההורגו פטור ממיתה מטעם דגברא קטילא קטיל וכמו שכתבו התוס' בסנהדרין ע"ח ד"ה ההורגו, והוא מטעם שסופו למות מאותו חולי, יעו"ש. וממילא חיים כזה לא נחשב לחיים לגבי דיני התורה לכל דיני חיים, ולגבי בעלי חיים תורת טריפה עליהם להיות אסור באכילה, ומטעם זה לגבי ספק טריפה לא הוי בירור הא דחזינן דחי יותר מיב"ח מפני שאפשר דטריפה היא, והיינו דיש לומר דחיותו הוא חיים של טריפה, ולא נחשב לחיים לגבי דיני התורה, ומספק טריפה לא יצאת, זהו מה שנראה בביאור דברי הרשב"א והר"ן שמפרשים הפלוגתא בהא דפליגי אם טריפה חיה

ובזה יובן הא דהקשה הר"ן בחידושיו מאי פריך הש"ס למ"ד טריפה חיה מנלן, דמשמע מזה דבעינן לימוד על זה דטריפה חיה והלא גם אם ליכא לימוד מקרא יש להחמיר מספיקא, והיינו דכיון דטריפה חיה, ממילא ליכא בירור מהא דחזינן דחיה. ומתרץ דאם ליכא לימוד מקרא דטריפה חיה אית לן לומר למדרש יותר כפשטות הכתוב חיה אכול וכו, ולומר שטריפה אינה חיה, ולהכי פריך הש"ס למ"ד טריפה חיה מנ"ל,