נזר הקודש - חולין קד

דפליגי גם כן בפלוגתא דר' ישמעל ור"ע, והיינו דמ"ד אלו הערב רב סבר כר"ע דבשר תאוה הותר להם, וגם בשר נחירה הותר להם, וא"כ ע"כ בעלילה באו, וזה נכון להיות להערב רב, אבל לא להזקנים ולא להסנהדרין המובחרים מהעם, ומ"ד אלו הסנהדרין והזקנים. הנה ע"כ סבר כר' ישמעאל דבשר תאוה נאסר להם במדבר, וגם נחירה נאסר להם, וא"כ אין להם בשר לפי האמת, ויש להם טענה צודקת מאין לי בשר, ואף אם יש להם טענה צודקת לפי האמת, אבל עכ"פ לא באו בעלילה, כיון שעכ"פ יש להם מה לתבוע, כן נראה להפך בזכותם של צדיקים

גמ', זבחי מתים לא ורמינהו השוחט וכו' הרי אלו זבחי מתים. וקשה מדוע לא משני הש"ס דזה תליא בפלוגתא אם תקרובת ע"ז מטמא באהל כמת, ופליגי בזה ר' יהודה בן בתירא ורבנן, דלר' יהודה בן בתירא שסבר דמטמא באהל מטעם שנקרא זבחי מתים אסור בהנאה, ורבנן דסברי שאינו כמת לטומאת אהל ממילא אינו אסור בהנאה, ומשנה דידן דקתני פסולה, ולא קתני זבחי מתים הוא מפני דסבר תנא דידן כרבנן דר' יהודה בן בתירא. וע"כ מוכח מזה דלענין איסור הנאה לכו"ע אסור בהנאה מדכתיב זבחי מתים, ורק לענין טומאה פליגי. וכן כתבו התוס' לעיל י"ג ד"ה תקרובת. אמנם התוס' ב"ק ע"ב ד"ה דאי ס"ד כתבו שם לומר דאפשר דמותר בהנאה מטעם דכתיב ויאכלו זבחי מתים, לאכילה איתקש ולא להנאה יעו"ש. וקשה לפי"ז מסוגיא דידן דאם אמרינן דרק לאכילה נקרא זבחי מתים, וא"כ מאי פריך הש"ס רומיא דמתניתין אברייתא דשנה התנא בברייתא זבחי מתים דגם בהנאה אסור, וצע"ג. והנה מהא דאיתא בפסחים כ"ב דיליף הסוגיא דדם מותר בהנאה מדכתיב על הארץ תשפכנו כמים, מה מים מותרין אף דם מותר, פריך הש"ס ואימא כמים הנשפכין לפני עכו"ם יעו"ש. משמע מזה דפשוט להש"ס דתקרובת עכו"ם אסור בהנאה וע"כ דהסוגיא הסתמית אזלא גם אליבא דרבנן. וקשה לשיטת התוס' דב"ק. ודוחק לומר דבמידי דאכילה אסור באכילה ומותר בהנאה מדכתיב ויאכלו זבחי מתים, אבל מידי דשתייה אסור בהנאה, דזה ליתא דקיי"ל דשתייה בכלל אכילה, וכיון שזה מותר בהנאה גם זה מותר, וכיון דחזינן דפסיקא להש"ס דתקרובת עכו"ם אסור בהנאה מדאורייתא מוכח כשיטת התוס' דלעיל י"ג כמוש"נ

גמ', ואי אמרת וכו' כיון דשחט בה פורתא אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא. והקשה רש"י הא אמרינן לעיל בשחט סימן אחד מבחוץ ואחד מבפנים חייב, ומתרץ הכא שאני דנתקלקלה בשחיטה יעו"ש. והכוונה דלאו שחיטה היא לבסוף כיון דמחתך בעפר הוא. - ויש לעיין הא עדיין הקושיא במקומה דהרי יש לחייבו על סימן ראשון, וגם לא הוי קלקול בשחיטה לומר דלאו שחיטה היא. ומרן הגרע"א ז"ל בסימן קס"ה הקשה דרש"י סותר את פירושו לעיל כ"ט דפירש שם נתקלקלה בשחיטה היינו שנתנבלה בסופו, אבל משום פסול אחר הבא לבסוף לא נפקע חיוב שחוטי חוץ מהסימן האחד שבא בתחלה. וא"כ מדוע פירש"י הכא דלא הוי שחיטה מטעם האיסור הנאה, וזהו כפירושם של התוס' שם יעו"ש

ונראה דאפשר לומר דלאחר ששחט סימן אחד לע"ז פקע שם הקדש מהקרבן, והוי כקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דבר תורה, וחסר קדושת הקרבן, וזה מדויק בלשון רש"י שמפרש בהא דמחתך בעפר הוא, דכיון דנאסר משום עכו"ם פקע שם קדשים ממנה יעו"ש. ולא דמי להא דפרה אדומה בשאירע בה פסול מלאכה בגמר שחיטה, שאין זה חסרון בעצם הפרה, ורק פסול דבר אחר הוא להכי סבר רש"י דלא נפקע החיוב שחו"ח מהתחלת השחיטה, ולהכי פירש"י שם דהפסול הוא בקלקול השחיטה בעצמותה. משא"כ הכא דנעקר מהקרבן קדושת הקרבן. ועי' בספרנו נזר הקודש לתמורה דף נ"ט דף הספר

והנה בשוחט להר דמתניתין דקתני פסולה. פירש"י דפסולה לאכילה רק מדרבנן משום דדמיא לשחיטת עכו"ם, וכן פירשו הראשונים. אבל הר"ן כתב ומיהו איכא מאן דאמר דבאכילה אסורה, ואפילו שוחט בהמת חבירו לשם הרים ונתכוון לרפואה וכיוצא בה אסורה באכילה שכל שיש סרך לעכו"ם מיתסרא באכילה, וליכא למימר לענין איסור אכילה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהכא לאו איהו אוסר לה, אלא דלא שרי לה והוה ליה כאילו לא נשחטה אלא שמתה מאליה, עכ"ל יעו"ש. וזהו שיטת הרא"ה בבדה"ב יעו"ש. - ובמשמרת הבית השיג על זה מהסוגיא מהא דמקשה ליה רב נחמן לרב הונא מהשוחט חטאת בשבת בחוץ לעכו"ם חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון דשחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך בעפר הוא. ולפי שיטת הרא"ה גם לדידיה תקשה והא איהו סובר ג"כ דאין זה שחיטה אלא כנחירה, ואשחוטי חוץ לא ליחייב דהא אמרינן אשר ישחט ולא הנוחר, ומאי קא מהדרינן ומותבינן מינה לרב נחמן עכ"ד יעו"ש שלהי שער ראשון. - ומזה מוכח דע"כ בשוחט להר שחיטה מעליא היא, וממילא מותר באכילה מן התורה

ונראה ליישב שיטה זו דסברי דשאני לענין שחו"ח דחידוש הוא דלא בעינן בשחיטה זו מטרה דלהתיר, דהרי השחיטה דבחוץ ליתא היתרא דשחיטה, ובזבחים ס"ט איתא דמצד עצמו לא היתה השחיטה מטהרת מידי נבלה ג"כ, ורק מפני שהשחיטה מביאה לחיוב כרת, ממילא דין שחיטה עליה כדאיתא שם אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה יעו"ש. ובזה יובדל שחיטת חולין משחיטת קדשים בשוחט להר דבחולין אם יש בזה אחיזה דע"ז לא מהני השחיטה להתיר, משום דעל אופן זה לא אמרה תורה וזבחת ואכלת, משא"כ בשוחט קדשים לע"ז דלא חייבה תורה על זה שמתיר באכילה אלא עצם פעולת השחיטה מחייבו כרת, וממילא הוי שחיטה לטהר מידי נבלה ג"כ. ובזה לא קשה לר"נ דסבר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומ"מ בשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז יש בזה חיוב שחו"ח, אעפ"י שאין בה היתר אכילה כיון דלשחוטי חוץ לא בעינן שתתיר השחיטה באכילה רק בעינן עצם פעולת השחיטה, וכיון דלא נאסרה הבהמה משום ע"ז שפיר חייב משום שחו"ח. ורק לרב הונא קשיא כיון דנאסרה הבהמה הרי זה מחתך בעפר

והנה לשיטת רש"י ותוס' דבשוחט להר דמותר באכילה מן התורה, יש להקשות מאי פריך הש"ס לרב הונא מהא דהשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב משום שחו"ח והלא מחתך בעפר הוא. והלא יש לומר דמיירי דשחט להר דהבשר מותר באכילה, ויש בזה משום שחוטי חוץ. - והפליתי הקשה בזה ומתרץ לפי מה שכתבו התוס' דבחוץ לע"ז איכא חידוש, אבל אם מיירי בשוחט להר ליכא חידוש הא דחוץ לע"ז יעו"ש. אמנם לדעתי נראה להעיר, דהלא גם בזה איכא חידושא דלא נימא דהוי כנחירה וכמו שסברי הרא"ה והר"ן, והיינו או דהוי חידוש דלא אמרינן כהרא"ה והר"ן או דגם לדידהו הוי חידוש דחייב משום שחו"ח וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי'

ונראה דגם באופן זה תקשה לר"ה דסבר דבסימן אחד אוסר דבר שאינו שלו, והיינו דאעפ"י שלא נאסרה בהנאה, אבל עכ"פ נעשה מוקצה לע"ז ואסור להקרבה ואימעיטו מחיוב שחוטי חוץ מהא דאמרה תורה ואל פתח דממעט אפילו באופן דנעשה מוקצה גם לאחר שהוקדש כדאיתא בזבחים קי"ד דפריך שם בשלמא רובע ונרבע משכחת לה דאקדשינהו מעיקרא והדר רבעו, אלא מוקצה ונעבד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ומשני בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי וכו' יעו"ש. אמנם למ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה שפיר משכחת לה בשחט סימן אחד לע"ז, ובזה מיעטה התורה מחיוב שחו"ח מהא דכתיב ואל פתח, וגם בזה פקע שם הקדש מינה. והא דפריך הכא הש"ס משום דהוי מחתך בעפר הוא לרווחא