נזר הקודש - חולין קג

אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר דסבר דאם כוונתו לע"ז אפילו בששחט להר יש בזה משום תקרובת לע"ז. ואפשר שמכח זה למד הרמב"ם להאי דינא דגם בעובד להר אעפ"י שאין ההר נאסר, אבל התקרובת שלו נאסר משום תקרובת ע"ז. ולהכי לא מצי הש"ס לשנויי דמיירי באופן ששחט להר כיון דגם באופן זה יש בה משום תקרובת ותקשה דלאחר ששחט סימן אחד אידך הוי מחתך בעפר, ולהכי אף קודם דפריך הש"ס מאי חטאת העוף דנקט ליתני זבח, ג"כ לא מצי הש"ס לשנויי משום דמיירי בשוחט להר

ולשיטת התוס' יש ליישב בדוחק משום דכיון דאם מוקמינן בשוחט להר תקשה מדוע לא תנא זבח, והרי זה כמו דמצינן למימר ולטעמיך. אבל לשיטת הרמב"ם אתי שפיר בפשיטות וכמו שנתבאר

ובעיקר הסוגיא כולה עד גמירא מבואר בספרנו נזר הקודש לתמורה בפר"ו

כתב הרמב"ם בפר"ד משחיטה הי"ז וז"ל, כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים שנאמר איש איש וגו', אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר. ושם בהי"ח ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה עכ"ל

ויש לעיין בכוונת הרמב"ם שכתב ומצוה זו, וע"כ הכוונה מצות שחיטה הנוהגת בשלמים. ותמוה דהלא מצוה דשחיטה בשלמים נוהגת גם בבית המקדש. אבל צריך לומר דכוונת הרמב"ם דשאני מדבר דהמצוה דשחיטה בשלמים לא היתה אלא במדבר, אבל בבית המקדש לא היתה השחיטה לעצם המצוה, אלא רק הכשר מצוה, ומזה הטעם לא חשיב הרמב"ם שחיטה בקרבנות למצות עשה, ורק לגבי פסח חשיב הרמב"ם שחיטה למצות עשה כידוע, אבל יש להבין מדוע זכו במדבר להיות שחיטה מצות עשה יותר משחיטה דשאר קרבנות בבית המקדש

ונראה דשאני שחיטה דשלמים במדבר לשחיטה דשלמים בבית המקדש כאשר יבואר

דהנה לכאורה קשה דהנה ילפינן דשחיטה כשרה בזר מקרא דושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן שמקבלה ואילך מצות כהונה וזה נאמר להם במדבר, כדמוכח בסוגיא לעיל י"ז מדסריך לר"ע דסבר דבשר נחירה הותר להם במדבר ופריך הש"ס והא כתיב ושחט את בן הבקר, ומשני דזהו בקדשים. ולשיטת הר"י מאורליינ"ש הובא בתוס' יומא מ"ב ובזבחים י"ד, דהטעם דשחיטה כשרה בזר מטעם דכיון דשחיטה נוהגת אף בחולין. ולפי"ז קשה הא במדבר לר"ע דלחולין לא בעינן שחיטה וכשר גם נחירה, א"כ בעינן בקדשים שחיטה בכהן דוקא, וזה תמוה דהלא עיקר הלימוד דשחיטה כשרה בזר במדבר נאמרה

. אמנם נראה דשאני שחיטה דשלמים במדבר דשם נאמרה המצוה דשחיטה על כל ישראל. והיינו דאם ירצה לקיים המצוה דשחיטה יקיים אותה בהקרבת קרבן שלמים, ובזה שאני שחיטה דשלמים במדבר משחיטה דשלמים בבית המקדש, והוא דשחיטת שלמים במדבר השחיטה היא עיקר המצוה, והשלמים המה באים בכדי לקיים המצוה דהשחיטה. משא"כ שלמים בבית המקדש דהשלמים עיקר המצוה, והשחיטה הוי הכשר מצוה הבאה בשביל השלמים משום דלא סגי בלא"ה, ולהכי כיון דהשחיטה נוהגת אף בחולין. ושחיטה בקדשים הוי רק משום הכשר מצוה, ולא הוי מצוה בפני עצמה, להכי כשרה גם בזר. אבל במדבר דעיקר המצוה השחיטה, ואין לה קיום מצוה רק על ידי הקרבת השלמים. אמנם כיון דהשלמים הוי רק סיבה לקיום המצוה, הנה מצוה זו מוטלת על כל ישראל, ממילא שחיטה זו לאו עבודה היא, ולא שייכה לכהנים. ולהכי אף שאינה נוהגת בחולין גם כן כשרה בזר כיון דעיקר המצוה מוטלת עליהם

וזהו שכתב הרמב"ם דמצוה זו (הכוונה מצוה דשחיטה) בדור המדבר נאמרה, והיינו דלדורות לא נאמרה מצוה זו דשחיטה בקרבן

ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה טובא לאיזה צורך כתב הרמב"ם כל עיקר הדברים מה שהיה במדבר הלא מה דהוי הוי וכמו שפריך הש"ס ביומא ה' ע"ב. ואעפ"י שיש לומר דנפק"מ לבעי' דר' ירמיה שבעי לעיל י"ז באיברי נחירה שהכניסן וכו'. ופירש"י דאליבא דר"ע בעי והרא"ש כתב דנפק"מ לזמן הזה לענין נודר יעו"ש. אבל זה ליתא לשיטת הרמב"ם דלא הביא לבעי' זו לדינא, וא"כ קשה למה כתב מה דהוי במדבר. - ולפי מה שפירשנו אתי שפיר, משום דאיכא נפק"מ לענין שחיטה בקרבנות אם הוי מצוה בפני עצמה, ומפרש דהא דאמרה תורה ושחט דמשמע דהוי שחיטה מצוה בפני עצמה, על זה כתב דזהו רק במדבר היתה שחיטה מצוה בפני עצמה, ולא בבית המקדש, ורק בקרבן פסח הוי שחיטה מצוה מיוחדת, אלא הוי רק הכשר מצוה להקרבן, והא דגבי פסח הוי שחיטה מצוה בפני עצמה ביארנו במקו"א בטוב טעם

ובהיותי בזה נראה לבאר הא דדרש ר"ע בפסוק בתורה במדבר י"א הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם. בספרי והובא ברש"י זה אחד מהארבעה דברים שהיה ר"ע דורש, ואין ר' שמעון דורש כמותו. והיינו דורש בגנותן של ישראל, ור' שמעון דורש שמשה רבינו לא דיבר בגנותן של ישראל יעו"ש. ויש להבין מדוע דרש ר"ע שמשה דיבר בגנותן של ישראל, שזהו גם גנות למשה רבינו כמו שאמר ר"ע שמשה חטא בזה, ועוד קשה לר"ע לשיטתו דסבר בשר תאוה הותר להם במדבר אם כן מה זה הרעש הגדול שהתאוו תאוה לאכילת בשר

ונראה דר"ע דסבר דבשר נחירה הותר להם במדבר, וגם היה להם הרבה צאן ובקר, וכמו שאמרו רבותינו בספרי והובא ברש"י וכי לא היה להם צאן ובקר, והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר. וא"ת אכלום והלא בכניסתם לארץ נאמר ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'. אלא שמבקשים עלילה. והנה ר"ע לשיטתו דבשר נחירה הותר להם, וגם היה להם הרבה צאן ובקר, ובשר נחירה הלא הוא דבר נקל לנחור ולאכול, היינו מבלעדי דיני שחיטה. ולזה פירש ר"ע שמשה רבינו דיבר בגנותן של ישראל

אבל לד' שמעון ע"כ סבר כר' ישמעאל דסבר דבשר תאוה איתסר להו במדבר, כמו שדרש ר' ישמעאל לעיל ט"ז ע"ב שאמר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה בכניסתם לארץ, אבל במדבר נאסר להם בשר תאוה, ופירש"י דיליף מה שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו. והקשו בתוס' הלא האי קרא בקדשים מיירי ובשחו"ח יעו"ש. והר"ן בחידושיו מיישב פירש"י וכתב דסבר ר' ישמעאל דבשר תאוה נאסר להם לישראל במדבר ממילא כל הבקר והצאן דין קדשים עליהם, והיינו בקדושת שלמים, וזהו שאמר הכתוב בשוחט שור או כשב במחנה ענוש כרת אעפ"י שלא הקדישן בפירוש עכת"ד, יעו"ש. והסוגיא לעיל מתפרשא כמו שביארנו לעיל

וזהו סברת ר' שמעון גם כן שהיה מהפך בזכותן של ישראל, וגם משה רבינו לא דיבר בגנותן, והיינו דסבר ר' שמעון כר' ישמעאל דבשר תאוה איתסר לישראל במדבר, וממילא כל בהמתן של ישראל תורת שלמים עליהם. וגם אין להם עצה להקריב שלמים מפני שהרבה מהם לא היו נימולים. וביותר הנולדים במדבר שלא היו נימולים. ומזה הטעם לא עשו גם קרבן פסח במדבר מפני שאסורים באכילה דקדשים כדאיתא ביבמות ע"א יעו"ש ובתוס'. וזהו שאמרו מי יאכילנו בשר, דבשר תאוה אסור להם, ובקדשים אסורים לאותן שאינם נימולים, וזהו שאמר ר' שמעון שאינו דורש כר"ע

ובזה יש לפרש ג"כ הא דאיתא בספרי והאספסוף אשר בקרבו וגו'. ופליגי תנאי מי המה דחד אמר אלו הגרים ור' שמעון בן מנסיא אומר אלו הזקנים. ובמדרש איתא אלו הסנהדרין. ולכאורה תמוה דסנהדרין יבקשו עלילה. ונראה