נזר הקודש - חולין קב

דבמחשבת פיגול לא סגי במחשבה אלא בעינן דיבור בפירוש לשם פיגול א"כ איכא למיפרך ולומר דלהכי בפנים לענין פיגול אזלינן רק אחר העובד מפני שלא מהני מחשבה אלא בעינן דיבור, משא"כ בשוחט לעכו"ם דסגי במחשבה גרידא ובמחשבה לחודיא נתפס איסור הנאה, הרי חזינן דלהתפיס באיסור תקרובת יותר קיל מלעשות פיגול, א"כ אפשר שמטעם זה נתפס לאיסור תקרובת לע"ז גם במחשבה של הבעלים, ולא בעינן דוקא שהשוחט במחשבתו אסור, אלא גם אחר יכול לאסור, ומשמע מזה דע"כ גם בקדשים נעשה פיגול במחשבה לחודיא, וראיה מזה לשיטת הרמב"ם

והנה בהא דלא אמרו בה לא איסור ולא היתר, והיינו דספיקא הוי בדינא אם אמרינן בזה הוכיח סופו על תחילתו, כתב הרינו ירוחם דאסור באכילה, ומותר בהנאה. והב"י הקשה דממנפ"ש אם הוא ספק תקרובת ע"ז א"כ צריך להיות אסור בספיקא גם בהנאה. - ונראה דסבר הרבינו ירוחם דפעם אחת נעשה מומר וא"כ איכא הכא ספק אם היה מומר בשעת השחיטה, והיינו אם אמרינן הוכיח סופו על תחילתו השחיטה פסולה מטעם שחיטת מומר, וגם אסור בהנאה, מטעם תקרובת ע"ז. אמנם שונה ספק זה דנעשה מומר מספק תקרובת, והיינו דבספק מומר הוי ספק בשחיטה, וקיימא בחזקת איסור אינה זבוחה, אבל בספק תקרובת שהוא ספק איסור הנאה, הרי אינה באיסור הנאה מקודם דבחייה מטעם איסור אבר מן החי מותר בהנאה, להכי סבר הרבינו ירוחם דמותר בהנאה ואסור באכילה. והב"י סבר דבשביל ספק מומר לא נקרא פסול בשחיטה מטעם דהשחיטה היתה כהוגן, אלא פסול דבר אחר גרם לה, ולהכי סבר דאיסור אכילה ואיסור הנאה שניהם שווים בזה. והא דלא מוקמינן אחזקה זהו משום דבספיקא דדינא לא מוקמינן אחזקה כמו"ש הר"ן ריש קדושין. והרבינו ירוחם סבר דאין זה ספיקא דדינא כיון שאנו דנין על העובדא והוי ספק במציאות, ופליגי בספיקא דהמציאות הרי זה כספק במעשה, אעפ"י דפליגי בזה תנאי. - ובספרנו שאילות משה ביארנו גם כן קצת בזה

גמ', הנהו טייעי וכו' אמר ליה חזינן אי אינש אלמא הוא, ואי לא אמר לו רישיך להר יעו"ש. לכאורה ראיה לזה שכתב הרמב"ם בפר"ד מחו"מ ה"ד דבעכו"ם אלם אעפ"י שלא באחריות עובר בב"י וב"י. והראב"ד בהשגה פליג שם. והנה לכאורה מזה חזינן דבעכו"ם אלם נאסרה משום תקרובת, אבל יש לומר דשאני הכא דאיכא גם קבלת מעות

דף מ' גמ, פסולה אין זבחי מתים לא ורמינהו וכו' הרי אלו זבחי מתים, אמר אביי לא קשיא הא דאמר להר, הא דאמר לגדא דהר, ופירש"י להר לא נקרא זבחי מתים ומיהו פסולה מלאכול משום דדמיא לשחיטת עכו"ם מיחלפא בה יעו"ש. מבואר דסבר רש"י דהא דתנן פסולה הוא מדרבנן. אבל מדאורייתא השחיטה כשרה ומותר גם באכילה. וזהו כשיטת התוס' דסברי גם כן דאעפ"י שהוא בסייף מטעם עובד ע"ז בשחיטה דלהר ג"כ אבל אין בזה דין תקרובת ע"ז, וע"כ הא דפסולה השחיטה הוא מדרבנן משום דמיחלפא בע"ז בתלוש

והנה לכאורה קשה כיון דהעובדו בסייף כמו שכתבו התוס' לפי מה דאיתא בע"ז מ"ו אלוהיהם על ההרים, והנכרים העובדים את ההרים הם מותרים ועובדיהם בסייף. וא"כ הרי גם בשוחט להר הרי הוא מומר, וא"כ שחיטתו פסולה גם לאכילה. והנה לשיטת התוס' דבפעם ראשונה לא נעשה מומר אתי שפיר דיש לפרש דמיירי בפעם ראשונה, אבל להפוסקים דנעשה מומר גם בפעם ראשונה, ע"כ השחיטה פסולה ואסור באכילה גם כן. וע"כ דרש"י סבר ג"כ דלא נעשה מומר בפעם ראשונה, להכי פירש"י דהשחיטה פסולה מדרבנן, והיינו דהוקשה לרש"י דכיון דהשוחט להר אין בו משום תקרובת ע"ז וגם לא נעשה מומר בפעם ראשונה א"כ אמאי שחיטתו פסולה, להכי פירש"י שזהו מדרבנן משום דמיחלפא. ולפי"ז להפוסקים דנעשה מומר גם בפעם ראשונה שפיר מתפרשא פסולה ואסור באכילה מדאורייתא מטעם שחיטת מומר. ובזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם כאשר יבואר

כתב הרמב"ם בפר"ב משחיטה הי"ד וז"ל השוחט לשם הרים לשם גבעות לשם ימים וכו' אעפ"י שלא נתכוון לעבדן אלא לרפואה וכיוצא בה מדברי הבאי שאומרים העכו"ם הרי שחיטתו פסולה, אבל אם לשם מזל הים או מזל ההר או לכוכבים ומזלות וכיוצא בהן הרי אסורה בהנאה ככל תקרובת עכו"ם עכ"ל. חזינן מזה דמפרש הא דאיתא בגמ' הא להר היינו שלא היה מתכוון לעבודה כלל, וע"ב כוונתו שאין בזה משום עובד ע"ז, והיינו לפי"ז דלא הוי מומר, והיינו דהרמב"ם לשיטתו דסבר בפר"א במשנה דהשוחט בשבת דבפעם אחת נעשה מומר, ולהכי מפרש דמיירי אופן דלא נעשה מומר

אבל קשה מדוע דחק הרמב"ם לפרש כן, הלא שפיר יכול לפרש דמיירי שהיה מתכוון גם לעבוד להר, וגם נעשה מומר, ומטעם זה תנן שחיטתו פסולה ואסור באכילה אעפ"י שלא נעשה תקרובת לע"ז והוא מטעם שחיטת מומר. וע"כ דמזה למד הר"ן הובא בכס"מ דמפרש דהרמב"ם סבר דאם היה מתכוון גם לעבוד להר שמחויב מיתה בסייף דבזה אפילו בהנאה מיתסרא, והיינו משום תקרובת ע"ז, ולהכי מפרש דמיירי שלא היה מכוון לעבודה, אלא היתה כוונתו לרפואה וכדומה, ומטעם זה שחיטתו פסולה רק מדרבנן יעו"ש

וסברת הרמב"ם בזה דאעפ"י דאין ההר נאסר מפני העבודה, אבל התקרובת נאסר, וזהו דלא כשיטת התוס' דכיון דלא נאסר ההר, גם התקרובת לא נאסרה. והרמב"ם סבר כיון דעכ"פ הוי עובד ע"ז נאסרה התקרובת גם בהנאה להכי מפרש דהא דקאמר הש"ס דהמשנה דקתני פסולה ולא קתני זבחי מתים דמשמע דרק באכילה אסורה ומותר בהנאה מיירי שלא היה מתכוון לעבודה כלל. והא דלא משני הש"ס דמתניתין דקתני פסולה מיירי שלא נתכוון לעבודה, וברייתא מיירי כשנתכוון לעבודה, הנה זה הוקשה להרמב"ם ומפרש דיותר טוב לאוקמי בשניהם בשלא נתכוון לעבודה אבל יש הבדל ביניהם אפילו בשלא נתכוון לעבודה בשניהם, מ"מ אם שחט להר בלא כוונה לעבודה אסורה באכילה אבל בשחט לגדא דהר אפילו בשלא מתכוון לעבודה אלא לרפואה וכדומה מ"מ אסור גם בהנאה מדרבנן כיון דדרך העכו"ם לעובדו בכך. ומיירי המשנה והברייתא באופן חד שלא היה מכוון לעבודה זהו פירושו של הר"ן בדברי הרמב"ם וכן פירש הרשב"א בתוה"ב בכוונת הרמב"ם ומסיים ויפה פירש

אמנם הרשב"א עצמו מפרש שם פירושו קודם שמביא שיטת הרמב"ם דהשוחט להר שחיטתו פסולה, ומפרש פסולה לאכילה יעו"ש. ולא מפרש שהוא מדרבנן וע"כ משום דסבר דאסור באכילה מדאורייתא, והיינו דהרשב"א סבר דבפעם אחת נעשה מומר, ולהכי שחיטתו פסולה ואסורה באכילה מטעם שחיטת מומר, אבל שיטת הרמב"ם דאם הוא מומר בעבודה זו דלהר, יש בזה דין תקרובת לע"ז ואסור גם בהנאה וכמ"ש לעיל

גמ', איתיביה רב נחמן לרב הונא השוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז חייב שלש חטאות ואי אמרת כיון ששחט בה סימן אחד אסרה אשחוטי חוץ לא ליחייב מחתך עפר בעלמא הוא. וקשה לשיטת התוס' דבעובד להר לא נאסר משום תקרובת לוקמיה דמיירי בשוחט לע"ז היינו להר, והתקרובת לא נאסרה וחטאת חייב בשוגג כיון דמזיד חייב מיתה. ומצאתי בפליתי שהקשה בזה, ומתרץ לפי מה שכתבו התוס' דאמאי לא חשיב ד' חטאות כגון שהיתה שבת ויוכ"פ. ותירצו כיון דליכא חידוש ובשבת איכא חידוש דין אעפ"י שלא תיקן אלא להוציא מידי אבמ"ח. אבל אם מיירי באופן שלא נאסר משום תקרובת א"כ איכא תיקון שמוציא מידי טומאת נבלות יעו"ש. אמנם קשה הלא אם נפרש דמיירי בשוחט להר איכא חידושא רבתי דלא נאסרה התקרובת ואין בה משום טומאת זבחי מתים.