נזר הקודש - חולין קא

תקשה הא הוי שחיטת מומר ומדוע מתיר רשב"ל באכילה, הקשו בזה התוס' לעיל י"ד ד"ה השוחט והוכיחו מזה דבפעם ראשונה לא נעשה מומר יעו"ש. והתוס' בסנהדרין שם כתבו דרשב"ל מתיר בהנאה דלא הוי זבחי מתים, אבל באכילה מודה דאסור מטעם דהוי שחיטת מומר

אמנם הרשב"א בתורה"ב הארוך מפרש פלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל דמיירי ששחט במחשבה שהעכו"ם יזרוק דמה לע"ז, או להקטיר חלבה לע"ז, ולהכי מתיר רשב"ל באכילה ג"כ מטעם דלא נעשה מומר בשחיטה זו יעו"ש. והובא דברי הרשב"א בב"י סימן ד'. וקשה טובא דהלא לפי"ז היאך יפרש הרשב"א הא דאיתא בסנהדרין דמודה רשב"ל דחייב מיתה, ולפלא על הנושאי כלים שם שלא הקשו בזה להרשב"א

והנה תצא מזה דין חדש ג"כ משום דאם נפרש דפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל מיירי באופן זה ששחט ישראל שהעכו"ם יזרוק הדם לע"ז או שיקטיר חלבה לע"ז ור' יוחנן סבר בזה דפסולה היינו דאסורה באכילה, וכן כתב הטור, והמחבר בשו"ע, והרמ"א מוסיף שגם אסור בהנאה בשם הב"י יעו"ש בש"ך שרוצה להתיר בהנאה. ורבינו הגר"א בליקוט מסכים לאיסור הנאה, ותימה גדולה היא, דהלא דברי הרשב"א היא נגד סוגיא ערוכה. וראיתי אח"כ בתורת חיים שהעיר מעט בזה

ונראה דהרשב"א יפרש סוגיא דסנהדרין הא דמודה רשב"ל דגברא בר קטלא הוא, הכוונה דיצוייר גם קטלא במחשבין מעבודה לעבודה, והיינו דאעפ"י דסבר אין מחשבין מעבודה לעבודה, אבל מודה הוא דהמחשבה מעבודה לעבודה בע"ז בר קטלא הוא, והיינו באופן שחשב שהוא עצמו יהיה הזורק דמה לע"ז או שהוא עצמו יקטיר חלבה לע"ז. אבל בהא דמתיר באכילה במחשבה דזריקת דמה לע"ז או להקטיר חלבה לע"ז זה מיירי שחשב בשעת שחיטה שהעכו"ם יזרוק דמה, או שיקטיר חלבה

ובהיותי בזה נראה לבאר עוד בדברי הרשב"א אשר לכאורה הם דברים סתומים וזה שכתב שם בתורה"ב וז"ל ומיהו אין ראיה זו מחוור בעיני דהא פירשה רשב"ל גופה בפר' אין מעמידין גבי גבינת בית אונייקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה עכ"ל. והיינו שעובדה בשחיטה, ונראה בביאור דבריו דזה לכאורה סתירה לדבריו הראשונים, והיינו דאם נפרש דפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל שחשב בשחיטה שיזרוק העכו"ם לע"ז אבל בחשב שהוא עצמו יזרוק מודה רשב"ל דפסולה, א"כ מדוע משני דמיירי הא דגבינת בית אונייקי שעובדה בשחיטה עצמה הלא יכול לומר דשחט במחשבה שהוא יזרוק דמה לע"ז, ומדמשני שגבינת בית אונייקי אסור מטעם דמיירי שעבדה בגמר זביחה היינו שעבדה בשחיטה עצמה, משמע דבאופן ששחט שהוא עצמו יזרוק דמה לע"ז דלא נאסרה השחיטה מטעם דאין מחשבין מעבודה לעבודה. וגם מוכח דלא נפסלה השחיטה מטעם מומר. - ולפי"ז ליכא ראיה דנעשה מומר בפעם ראשונה, זהו מה שנראה בביאור דבריו. אמנם אעפ"י שכתב דאין ראיה מוכרחת מזה לענין אם נעשה מומר בפעם ראשונה, אבל אינו חוזר מדבריו דפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל מיירי בשחט שיזרוק העכו"ם דמה לע"ז, ומכל זה סבר ר' יוחנן דפסולה, ודעת הב"י והגר"א ז"ל דגם אסורה בהנאה מטעם דעכ"פ הוי זבחי מתים, והיינו דהתניא כוותי' דר' יוחנן שנה התנא וקורא לזה זבחי מתים, וזהו דעתו של הגר"א ז"ל מדקורא לזה זבחי מתים דהביאור שאסור בהנאה. ומה שהקשה הש"ך שם דהרשב"א גופי' מדחה מהא דמוקי בגמר זביחה הוא עובדה, זה לא קשה דזה בא לומר שאין להוכיח דלא נעשה מומר בפעם ראשונה, אבל עצם הדין בפירושא דהפלוגתא לא חזר מזה וממילא קם פסקו של הרמ"א דאסור גם בהנאה כמוש"נ

גמ', אלא זביחה דעכו"ם דמיחסרא היכי משכחת לה, ופירש"י דמיתסרא בהנאה יעו"ש. וכוונת רש"י דמיתסרא באכילה שפיר משכחת לה גם במחשבה דחולין, וזהו כמו שכתב הר"ן דאפילו באופן שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, מ"מ באכילה אסור מטעם דחסר המתיר, אבל לענין לאסור בהנאה לעשות תקרובת אם אין מחשבה פוסלת בחולין היכי משכחת לה

והנה מה שפירש"י שם שתקרובת עכו"ם מטמא באהל, תמוה, מדוע נחית רש"י לזה הכא דהלא גם בלא טומאת אהל שפיר פריך הש"ס בזה דמצינו דבמחשבה לחודיא נאסר בהנאה מטעם זבחי מתים. ועוד הלא לענין טומאת אהל פליגי בזה תנאי כדאיתא לעיל י"ג ע"ב דר' יהודה בן בתירא סבר לה ורבנן פליגי עליה, ומדוע נחית רש"י לזה דטומאת אהל. ואפשר דסבר רש"י דלכו"ע מטמא באהל וכמו שכתבו התוס' שם דאפשר לומר דרבנן לא פליגי, והא דקאמר הש"ס מתניתין דלא כר' אליעזר למאי דמוקי מתניתין כר' יהודה בן בתירא, אבל קשה מדוע נחית רש"י הא דטומאת אהל הכא

ונראה דרש"י בא ליישב הא דהקשו התוס' דאם בפיגול אף במחשבה בלא דיבור, אם כן משכחת זביחת עכו"ם דמיתסרא בדיבור בפירוש ששחט לע"ז יעו"ש ביאור הדברים דמחשבה מהני מצינו בפיגול. ומטעם זה אמרינן דמהני גם מחשבה לע"ז, ולפי הס"ד דלא ילפינן מחשבה בחולין מפיגול, דאז אמרינן דלא ילפינן דמחשבה גרידא מהני כמו גבי פיגול אבל כיון שבאמת הדין דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה ע"כ מיירי באופן שדיבר בפירוש, זהו כוונת הקושיא. - ומבואר בדברי התוס' דאם בפיגול בעינן דיבור, ולפי הס"ד דלא ילפינן חולין מקדשים דבחולין גם דיבור לא מהני, ובזה הוי הפירכא בש"ס אלא זביחה דע"ז דמיתסרא היכי משכחת לה, והוי לפי זה הוכחה דבפיגול בעינן דיבור לעשות פיגול

ולזה פירש"י דלא בעינן כלל למילף חולין מקדשים דנאסר על ידי מחשבה, והוא מטעם דכיון דנקרא זבחי מתים, ומת אסור בהנאה מטעם הלימוד מעגלה ערופה ועגלה ערופה נאסרה בירידתה לנחל איתן. וע"כ במחשבה גרידא כמו קדשים שנעשה קדוש במחשבה גרידא מטעם דכתיב נדיב לב כדאיתא בשבועות כ"ו, ובע"ע כפרה כתיב בה כקדשים, ומזה נלמד גם לתקרובת ע"ז, ולא בעינן כלל ללמוד ענין מחשבה מהא דקדשים, והוסיף רש"י מהא דחזינן שגם מטמא באהל, וזה פשיטא שאין זה שייכות כלל להא דקדשים. וזהו שפריך הש"ס בפשיטות דע"כ אין לומר דלא מהני מחשבה בחולין

ובזה מיושב דלא קשה להרמב"ם דסבר גבי פיגול דאף במחשבה נעשה פיגול כמו שכתב המל"מ בפרי"ג מפסוה"מ, ולכאורה תקשה הא דהקשו התוס' מסוגיא זו, וע"כ דגם הרמב"ם סבר דלא ילפינן חולין מקדשים כלל לענין מחשבה, והזבחי מתים בעצמן ע"כ הוא במחשבה גרידא

עוד נראה, דאפילו אם אמרינן דגבי פיגול בעינן דיבור, זהו משום דהוי מעבודה לעבודה שחושב בשחיטה על הזריקה, משא"כ בחולין שחושב בשחיטה עצמה לע"ז בזה מהני לכו"ע מחשבה גרידא, וזהו הזבחי מתים שאמרה תורה דהיינו שעובדה בשחיטה עצמה, וזהו שפריך הש"ס בפשיטות דאם גם מחשבה בשחיטה עצמה לא מהני א"כ לא משכחת ע"ז דמיתסרא

ע"ב תניא כוותיה דר' יוחנן השוחט את הבהמה וכו' שחטה ואח"כ חישב עליה זה היה מעשה בקסרי ולא אמרו בה לא איסור ולא היתר. ומסיק דסבר הוכיח סופו על תחילתו דכיון דאח"כ זרק לעכו"ם. והנה לשיטת התוס' דבעינן דיבור, קשה מה מהני הא דהוכיח סופו על תחילתו כיון שלא היתה אז רק מחשבה ולא דיבור, והתבוא"ש בסימן ד' הביא הוכחה זו יעו"ש. שמוכיח מזה דבתקרובת עכו"ם מיתסר במחשבה לחודיא. ויש לדחות דיש לפרש אם הוכיח סופו על תחלתו אמרינן שגם דיבר בפירוש, אבל מסתברא דאמרינן סופו מוכיח גם בשחישב גרידא

והנה לפי המבואר דלתקרובת ע"ז נאסר במחשבה גרידא גם בלא דיבור ומטעם זה יש להוכיח דבקדשים לענין פיגול ג"כ נעשה פיגול במחשבה לחודיא. והוא מהא דיליף ר' יוחנן דבמחשבת עכו"ם לא אזלינן אלא אחר השוחט מק"ו ממחשבת פנים דאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד. ואם אמרינן